מצלמות כמכשירי עינויים

באפריל 2004 התחוללה שערוריה תקשורתית עולמית. כתבה ששודרה בתוכנית הטלוויזיה "60 דקות" חשפה את סיפור ההתעללות בעצירים עיראקים בכלא אבו-גרייב שליד בגדד לאחר כיבוש המדינה ע"י כוחות אמריקאים.  חשיפת התצלומים ע"י חייל ששירת בבית הכלא, עוררה גל מחאה עולמי והיוותה נקודת מפנה בדעת הקהל בארצות הברית נגד מלחמת עיראק וממשל בוש.

כריכת הספר

"הבלדה של אבו-גרייב" – ספרם של העיתונאי פיליפ גורביץ' ובמאי סרטי התעודה ארול מוריס שראה אור בעברית לאחרונה – מתאר בפרוטרוט את סיפור המקרה ומשלים את סרטו של מוריס "נוהל פעולה תקני", שעסק בפרשה. תיאורי החיים בכלא מציגים תמונה מזעזעת לא פחות מן התצלומים. צפיפות, רעב וקור הם הצרות הקטנות של העצירים ביחס ל"הכנה לחקירות", שע"פ הוראות חוקרי מודיעין כללה כבילה ממושכת בתנוחות מכאיבות, מניעת שינה, לחץ פיזי ופסיכולוגי, השפלה מינית ושימוש בכלבים תוקפניים בחדרי המעצר של כלא שנסיונות התאבדות של עצירים הכלואים בו הוגדרו ע"י רופאים צבאיים כ"גילויים של התנהגות מניפולטיבית". בשעת הקריאה מדהים להיווכח בחוסר המודעות, גם בדיעבד, של רבים מן המרואיינים למשמעות מעשיהם. רובם מוצאים לעצמם הצדקות והנחות שונות, ושניים אף טוענים כי צילמו את מעשי ההתעללות שביצעו לא מתוך הנאה אלא על מנת לחשוף את הזוועה המתרחשת בעיראק – טענה אבסורדית שמופרכת ע"י המחברים, המראים כיצד התעללויות רבות תוכננו ובוצעו באופן פוטוגני במכוון הטורף את יחסי הסיבה והמסובב והופך את הצילום מאמצעי תיעוד למכשיר התעללות בפני עצמו. אולם אף שמחברי הספר אינם פוטרים את החיילים המתעללים מאחריות אישית, בהתחקות אחר היסטוריית הכלא ונהלי העבודה הגלויים והסמויים שהוכתבו לחיילים, מסרבים השניים להניח להנהגה הצבאית והמדינית בארה"ב, שהבהירה לחיילים שהעצירים מהווים סיכון בטחוני ולעיתים אף פצצות מתקתקות, ושנים מאוחר יותר הודתה ששלושה מכל ארבעה מהם היו למעשה חפים מפשע שנעצרו במבצעי מעצרים המוניים.

אחד התצלומים מהכלא

מעשי התעללות של חיילים מתבצעים בכל צבא ובכל מקום בעולם, וחשיפתם מפעם לפעם מעוררת באופן טבעי שערוריה תקשורתית המזכירה את המבוכה שגרמה בשבוע שעבר חשיפת המסמכים הדיפלומטיים באתר וויקיליקס. מעניין שבאופן אבסורדי בפעמים רבות החשיפה דווקא מאפשרת לצדדים שקלונם נחשף להתנער מאחריות תוך הפניית האשמה כלפי "העשבים השוטים", ה"קומץ שסרח" או לחילופין "טעה בשיקול דעתו", ולכאורה אינו מייצג את ערכי המדינה ששלחה אותו למשימתו. כך היה באבו-גרייב וכך היה גם במקרה של עדן אברג'יל – חיילת לשעבר שתצלומיה לצד עצירים פלסטינים כפותים ומכוסי עיניים נחשפו בפייסבוק בקיץ האחרון – שגונתה ע"י נציגי כל קצוות הקשת הפוליטית והפכה בין לילה למטהר הצה"לי הרשמי, כאילו לא היו מעשיה – בזויים ופסולים מכל וכל – תוצר מובהק של המערכת שאיפשרה אותם.

אסטרטגיית ההדיפה הזו היא גם המניע להחלטת המחברים שלא לפרסם בספר אפילו תצלום אחד (זאת בניגוד לסרט הרצוף דימויים קשים לצפייה). אין זו החלטה ברורה מאליה, במיוחד לאור העובדה שלא רק שרבים מהניתוחים והתיאורים בספר מבוססים על תצלומים – קיומם של תצלומים היווה את הטריגר לכתיבתו. השניים מסבירים את החלטתם בטענה שישירותו של התצלום והתחושה ש"מה שרואים בו הוא גם מה שיש" אמנם סייעה לחשוף את ההתעללויות, אך היא גם זו שאפשרה להנהגה האמריקאית להאשים את החיילים המצולמים תוך התנערות מערכתית מוחלטת מאחריות לעובדה שרבים ממעשי הזוועה שביצעו נולדו כפרשנות יצירתית אך לא מופרכת להוראות הכליאה שקיבלו. בסיכומה של פרשת אבו-גרייב, אף לא חייל אחד מעל לדרגת סמל הוכנס לכלא ואיש לא הואשם בעינויים ובביצוע פשעי מלחמה. איש גם לא הועמד לדין על רצח, אולם בשלב מסויים הואשמה אחת החיילות בכך שצילמה גופת נרצח שמת בזמן חקירה. צילום הפשע הפך לסעיף אישום בעוד הפשע עצמו הושכח, שכן לא ההתעללות הממוסדת הדירה שינה מעיני מנהיגי הדמוקרטיה הגדולה בעולם, אלא עצם החשיפה של מעשים אלו, והמבוכה הכרוכה בדבר.

האנס האקה - The Stargazer

הבלדה של אבו-גרייב – פיליפ גורביץ' וארול מוריס
מאנגלית: חנה עמית
הוצאת עם עובד