למחרת שמעתי את עצמי אומרת בטלפון, הייתי אתמול בתערוכה של שיח' מוניס. בצד השני כיחכחו. עברו כמה שניות עד שהתעשתי, ויק, ויק מוניס; המבוכה המוכרת, היורדת עד שורשי הבושה ש"תרבות" יודעת לבצר במעמקי כל מי שמחכה בשעריה שייפתחו לו. אלא שמיד עלה בדעתי שפליטת הפה שלי דווקא לכדה, כדרכן של פליטות, משהו מתמצית המסע הקצר, הזועף, שערכתי באולם האגף החדש של מוזיאון תל-אביב: מוניס, כדרכם של שיח'ים מהקלישאות, אכן שיגר לנתיניו בלבנט הרחוק חבילה עייפה של רפרודוקציות; הדים קלושים, בבואה של בבואה של בבואה, של אמנותו הממשית. גליונות נייר צילום ענקיים, ממוסגרים באדיבות, בלוויית חוברת לבנה זעירה, קמצנית, שאפשר ללקט ממדף בכניסה, ובה קישקש עבור ה"צרכנים" כהנה וכהנה הגיגים על אמנותו.
יש משהו מהמם ברגע הזה: אדם מדשדש חרישית אל היכל ה"אמנות", אותו מרכול שמציע סחורה שאין לגעת בה, משלם בעקימת פה שמיד מביישת אותו סכום השווה לשתי חפיסות סיגריות, גולש על רצפת השיש חמוש, כמתבקש וכמצווה, בהבעת ציפייה מחויכת וסטואית, שום דבר לא יברח לו עכשיו שהוא בפנים, עוקף כבלים ומחסומים משונים שמכתימים משהו בתפאורה הצחה (משפצים? מחליפים תערוכה?), ובפנים – אגף מפלצתי של חנות מתנות עם רפרודוקציות ענק. לא יותר, לא פחות. ובכל זאת, מוזיאון. המבקר מחפש מידע שינהיר את מה שלפניו, ואכן, לצד כל רפרודוקציה, ברובריקת החומרים, טרח מישהו לפרט שוב ושוב דווקא את טכניקת הצילום ("הדפס צבע דיגיטלי". שוב ושוב. ואללה?!). כאילו היא העיקר, ולא לב לבה של אמנותו של מוניס – "תמונות מכל דבר". מהו ה"דבר"? תנחשו. או שלא. כל דבר, אמרנו לכם.
ויק מוניס – העלמות מאביניון, בעקבות פיקאסו
הבחירה הזאת – לא לטרוח לפרט לצד הרפרודוקציות את החומרים המקוריים שמהם נוצרו היצירות, שבמקרה של מוניס הם לב לבו של העניין, וגם לא את גודלן הסופר-משמעותי במקור (כמה מהן, נכתב באותיות זערוריות, נפרשות על מאות מטרים) – ולציין דווקא את המובן מאליו, היא בחירה מעליבה, משפילה ממש. קהל היעד שלה הוא צרכנים שבלקסיקון שלהם יש מלה אחת, במקרה הטוב: וואו. קהל רצפה; תן לו גימיק, די לו בזה. אל תטרח לתלות, למשל, שלט גדול עם כמה מלים מאירות עיניים על פועלו של מוניס, ההקשר התרבותי, החברתי, הפוליטי, שבו הוא יוצר, התכתבויותיו עם אמנות זמנו, למשל, שלא לומר מה עלה בגורל היצירות המקוריות, אפילו איזה תיעוד מושכל, זמין, שאינו כרוך בהכרח בצפייה בווידיאו, של דרך יצירתן, הריסתן, אם אכן נהרסו. למה לטרוח. ואוו.
בחוברת עצמה, שבן-זוגי למסע המקריז הזה הקריא באוזני קצרות הרוח קטעים ממנה (ככה ייעשה להולכים על קביים, שאינם יכולים לקרוא מחוברת ובו בזמן להלך), המונולוגים של מוניס מייגעים ביותר, היצירות שהוא מתייחס אליהן אינן מסודרות בסדר התלייה של הרפרודוקציות, וברבים מהקטעים אין פירוט מספק של חומרי היצירה, גודלה המדויק ושאר פרטים משמעותיים, שממילא היו צריכים להיתלות לצד כל רפרודוקציה לטובת הצועדים.
ולעניין הרפרודוקציות: בטרם נתפלסף על אפשרויות הפרשנות לבחירה הזולה (והמשתלמת) הזאת, נאמר פשוט: להטריח אנשים למקבץ שעתוקים בלי גיבוי אוצרותי משמעותי תמורת סכום נכבד זו חוצפה. לא בכל מקרה, כמובן, אלא ספציפית במקרה הזה, שבו האיך המקורי, החי, שהרפרודוקציות מתווכות, הוא לב העניין, מקור הפיתוי, תמצית הגרנדיוזיה. זו חוצפה יתרה כשהרפרודוקציות מוצגות כמובן מאליו, לא כמהלך מובחן ומגובה – וכיום, כשניתן לצפות ברפרודוקציות ברשת חינם אין כסף, ולעתים קרובות עם אפשרויות זום-אין מרגשות ביותר, זו בחירה שהכרח לנמקה ולהצדיקה בפרונט של התערוכה, ולו מן הטעמים האתיים הפשוטים. מוזיאון תל-אביב בחר לא לעשות זאת, והתוצאה, במקרה שלי לפחות, היתה תחושת רמייה מתסכלת.
ועתה הבה נתפלסף.
"תמונות מכל דבר", השם שנבחר לתערוכה, מחזיק, כמו בפרקטל, את כל הרעות החולות שלה. למה "מכל דבר"? מוניס לא בוחר "כל דבר" הרי, ו"תמונות", בהקשר הזה, הוא ביטוי וולגרי. "תמונות מכל דבר" עושים בסדנאות קיץ לילדי הגן. כסף עושים מכל דבר. זו כותרת שהופכת את הבחירות של מוניס, המסוימות מאוד, המורכבות, לשוות פרוטה; בחר חרוזי זכוכית? בחר שוקולד? בחר חול? ובכן, יכול היה לבחור כל דבר. ואכן, המתח המעצבן הזה, בין העושר החומרי מנקר העיניים, המוכבר, המגרה – להשטחה האנונימית של שפת הרפרודוקציות, הופך מניה וביה לעיקר ה"חוויה", עד שהתפנות רגשית ל"דבר עצמו", שמוכחש במעשה השעתוק, נחווית במידת מה כהסכמה צייתנית לאונס תודעתי.
ויק מוניס, "Blood Marylin"
מצד שני, המלה "אמנות" בהקשר של התערוכה הזאת יכולה לקבל גם מימד אירוני רב-ממדי. כי מוניס עושה "אמנות", לא אמנות; והוא "עושה אותה", משמע מאתר אותה ב"תרבות" הקיימת, מסמן אותה כמטרה, מתמחר אותה בהון סימבולי זה או אחר, ובועל אותה בסיטונות, עם "כל דבר", הופך את הטכניקה המקורית שבה נוצרה לשקופה לגמרי, כמחתים אותה באקט של בעלות. בו בזמן הוא מפקיע ממנו עצמו אותה בעלות כשהוא חותם לא על הדבר עצמו, אלא על המוצר המשוכפל לאינסוף שבו הוא מלעיט את ההמונים, ומעלים – בשנית – את המחווה שעשה למקור. כי קהל היעד של מוניס (ושל אוצרי התערוכה) הוא בראש וראשונה המונים, מי שהקיטש עבורם הוא הדבר עצמו, בלי שמץ אירוניה או מרובדות; מחווה של "אמנות" שהצופים מתבקשים לעכל כדבר עצמו, כי ממילא מה שנמכר להם הוא "ואוו" הגימיק.
והמעשה של מוניס הוא אכן בראש וראשונה מחווה; מחווה ל"גדולים" – יצירות, אישים, אירועים היסטוריים ועוד; מחווה למרחב ה"נמוך", הזמין, מרחב ה"כל דבר", הג'אנק, מלאכת היד, אבק, חול; מחווה לסוגת ה"טריק", ה"קטע", הסנסציה; מחווה לאקטיביזם החברתי; מחווה לכוכבות, ולבסוף – מחווה למקור, שהרי ברפרודוקציות עסקינן, ששיעתקו יצירות מחומרי רדי-מייד, ש"עשו" עבודות אמנות ואייקונים מן המוכן ממילא.
במובן הזה אפשר להתייחס ל"חוויית הצפייה" בתערוכה של מוניס במוזיאון תל-אביב כאל חוויה מרוקנת בכוונה תחילה. ההכרה המהממת שמדובר בתערוכת-דמה מתבררת מרגע לרגע כפרקטלית: דמה של דמה של דמה, וממילא לטרוח על משמוע מחייב של הדמה הזה הוא מהלך של הצדקה יותר מאשר מהלך מחשבתי מרנין. ואולי נכון יותר להשתהות עליו כעל הצעה בעלת תוקף משל עצמה: שמועה על אמנות גרנדיוזית, שכולה קריצה אחת גדולה, שמוצגת כדבר עצמו. את המפגש האינטימי בין צופה ליצירה החד-פעמית מחליפה שהות בנוף פנימי קניוני, מרכולי, טכניקולורי, המנכר את הצופה ובו בזמן פונה אל חלקיו המסומנים מראש, אלה שמוצמד אליהם תו מחיר.
ויק מוניס, "אני עצוב מדי"
מצד שני, שרירה וקיימת הצעת ה"קסם". רוב היצירות המיוצגות בתערוכה הן סוג של להטוט מופלא, במבט מקרוב שמתעקש לכונן התפעלות ביוזמה פרטית. ה"ואוו" והאיך-הוא-עשה-את-זה נושקים לאחת ההרגשות הבסיסיות ביותר שאמנות מנסה להפיק מקהלה. כל אמנות, גם לאו דווקא מסחרית. או אז גם אפשר לחשוב על השיחה הקשקשנית, העליזה, שמכונן מוניס בין הדימויים הפופולריים לחומרי ה"כל דבר" שבחר. לפעמים זו שיחה מלבבת למדי.
עוד על התערוכה של ויק מוניס בערב רב:
תמונות משום דבר – יונתן אמיר
גן הגרוטאות של פרויד המתוק – ערגה דרורי
ויק מוניס – תמונות מכל דבר
מוזיאון ת"א
נעילה: 2.8
