תמונות משום דבר

איש אינו חתום על תערוכתו של האמן הברזילאי-אמריקאי ויק מוניס "תמונות מכל דבר" המוצגת במוזיאון ת"א. היא נאצרה ע"י מנהלת המוזיאון סוזן לנדאו, שגם הקדימה דברי תודה בקטלוג, אולם מלבד התודות וטקסט אוטוביוגרפי שכתב האמן עצמו, הקטלוג אינו כולל אף טקסט אוצרותי ופרשני. אפשר לומר שעבודותיו של מוניס קלות לעיכול ומדברות בעד עצמן, ובכל זאת זה מוזר, משום שמוניס נכנס פה למועדון יוקרתי של אמנים שזכו להציג באולם המהודר ביותר באגף החדש של המוזיאון. חבריו למועדון הם רק כוכבי-על בינלאומיים כדאגלס גורדון, ג'ף וול ואנסלם קיפר. האם בכל צוות האוצרות של המוזיאון לא נמצאה אפילו אחת שתדע להסביר מדוע זכה מוניס לכבוד הגדול, מה בעבודתו מצדיק תערוכה שכזו בישראל, מה היא מגלה והיכן היא עומדת ביחס למגמות אחרות באמנות בת זמננו?

ויק מוניס – העלמות מאביניון, בעקבות פיקאסו

מוניס, שמתאר את עצמו כאמן המתעניין בתפיסה של דימוי, נולד בשכונת עוני בברזיל, היגר לארה"ב באמצע שנות ה-80 ומאז פועל בניו-יורק. הוא מרבה להציג, וזכה לפרסום רב בזכות סרטה התיעודי של לוסי ווקר "אמנות בזבל", שעקב אחר פרויקט משותף לאמן ולשישה מלקטי אשפה העובדים במזבלה ענקית בברזיל. הסרט מוקרן בתערוכה, והטקסט הנלווה לו מבהיר את מהותו של ה"שיתוף" הזה: המלקטים, שמוזכרים בשמם הפרטי בלבד, "נבחרו" ו"גויסו", ואילו מוניס "תרם" את הרווחים.

התמונות שיצר מוניס עם המלקטים הן דיוקנאות ענק המורכבים מאשפה. זה סגנון עבודתו של האמן, ומכאן נגזרת גם כותרת התערוכה "תמונות מכל דבר". הוא מציג סדרות של עבודות העשויות אשפה, אבק, חוטי תיל וחוטי תפירה, חיילי צעצוע, סירופ שוקולד, יהלומים וחומרים נוספים המעוצבים כך שיראו כתמונה. החומרים משתנים מעבודה לעבודה אך הדרך זהה: האמן בוחר דימוי מפורסם מתולדות האמנות, הצילום המגזיני וכיו"ב, יוצר את הדימוי באמצעות החומרים השונים, מצלם את התוצאה ומגדיל. דיוקנו של זידמונד פרויד עשוי סירופ שוקולד, תצלום הנשיקה בכיכר טיימס משוחזר ברישום וצילום מטושטש שמעניק לו נופך של אותנטיות, ציור "העלמות מאביניון" של פיקאסו העשוי חלקי פאזל צבעוניים, רנואר של גזירי עיתון, ורישומי ארמונות אירופאים שנחרטו באמצעים טכנולוגיים מתקדמים ע"ג גרגר חול. כך פעילות שמקובלת למדי בחוגי יצירה לילדים, שם נהוג לפזר אדמה ודבק פלסטי על נייר ולהתפעל מן הציור הלא-שגרתי שיוצא, הופכת תחת ידיו של מוניס לגדולה, משוכפלת וכלכלית.

ויק מוניס – תצלום פעולה

ככל שהביקור בתערוכה מתארך, מתגבשת ההבנה מדוע בחר צוות המוזיאון שלא ללמד עליה סנגוריה. זו תערוכה אינפנטילית ושמחה בחלקה שמתאימה לאגף הנוער, והעובדה שהיא מוצגת באולמות הקדמיים מעידה על אופיים של מוזיאונים בני זמננו לא פחות מכפי שהיא מעידה על עבודתו של מוניס. הטריקים הוויזואליים מתקשים להתגבר על האפקט של עצמם, ונדמה שגם מי שמחבבים אמנות שעוסקת בקסמים פשוטים למראה ומטמורפוזות צורניות יתעייפו מהסיפור אחרי 2-3 עבודות. אפילו המבט הזר לכאורה של אמן פריפריאלי המתייחס לזרם המרכזי של תולדות האמנות נותר בלתי מטופל בצורה מביכה ממש, וכך נותרים הצופים עם פרויד מסירופ הנותר כתמונת סירופ, ושום פרשנות פרוידיאנית לא תצליח לחלץ ממנו מטען נוסף. גם בהיבט החברתי של "העצמה קהילתית" החביב כ"כ על פטרוני אמנות בני זמננו, מצטיירת אמנותו של מוניס כמקרה חלש וצדקני – מין סיפור סינדרלה קלאסי שנועד להפנות את המבט למקרה ההצלחה הבודד ולהתחמק מאינספור הנשארים מאחור.

ויק מוניס – תמונות מכל דבר
מוזיאון ת"א
נעילה: 2.8

פורסם בנוסח דומה ב״טיים אאוט״