שרון פוליאקין ואורן אליאב הם זוכי פרס רפפורט לציירים ישראלים

נימוקי השופטים להענקת פרס רפפורט לצייר ישראלי בכיר לשרון פוליאקין:
שרון פוליאקין נולדה ב-1964, היא בוגרת בצלאל, 1989, ומשנת 2007 מכהנת כראש החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה. מ-1987 ועד 2006 (למעלה מ-15 שנים) עבדה כדפסית-אמנית בסדנת ההדפס בירושלים, ושמה יצא למרחוק כמומחית באמנות התחריט, תחום ידע תובעני ומאמץ, מסורתי ומתחדש. תערוכת תחריטים שלה – "מעלות השחר עד הנץ החמה" – הוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות ב-2002.
אמנים רבים פונים לעסוק ג ם בהדפס בשלב כלשהו של יצירתם, אך מעטים הם אלה שפיתחו את קורפוס הציור שלהם על בסיס עבודה מתמשכת ומעמיקה כדפסים.
גם היום ניתן לאתר את נקודת המבט ה"דפסית" בציוריה הגדולים – בשנים האחרונות גם הפיגורטיביים: היא מעבירה את קווי המתאר של הדימויים אל בדי הציור רוויי הצבע שלה, במגוון שיטות תיווך שהיא ממציאה, בבחינת יחסי גומלין בין ציור והדפס. אסנת צוקרמן-רכטר מתארת בספר שיצא לרגל תערוכתה של פוליאקין בגלריה גורדון ב-2008, את התהליך שבו, קצת לפני פרוץ מלחמת לבנון השניה, החלו לחדור דימויי מלחמות לציוריה: מלחמות ורקפות.

"המלחמות עברו טרנספורמציה כפולה", היא כותבת. "הדימויים נלקחו מציורים של 'אולד-מאסטרס' – כלומר, דימויי מלחמות מתוך תולדות האמנות. הדימויים נרשמו על-ידי פוליאקין בדיו על נייר, מתוך הסתכלות בציורים. בהמשך, הרישומים צולמו בזירוקס על שקפים, הוקרנו במטול וצויירו על בדי הציור, וכך 'הוחזרו' [כשהם מתווכים] למצב צבירה של שמן על בד. הרקפות, שמבחינה טכנית עברו אותו גלגול אבולוציוני, נרשמו תחילה מהתבוננות בעציצי רקפות קמלים – רישום של טבע דומם. שני ערוצי מחשבה רישומית….מובלים אל הציור, תומכים בתוכו פיגורטיביות שבירה."

נימוקי השופטים להענקת פרס רפפורט לצייר ישראלי צעיר לאורן אליאב:
אורן אליאב נולד ב-1975. הוא בוגר בצלאל שנת 2004, ותכנית ה-MFA של בצלאל בתל אביב, שנת 2009.
בתערוכתו המשמעותית הראשונה כאמן צעיר, בגלריה גבעון ב-2004, הציג לצד הפסל ראובן ישראל והציירת נטעלי שלוסר, אף היא זוכת פרס רפפורט לאמן צעיר, שנת 2007.
תערוכת היחיד הראשונה שלו נקראה "מבקרים" והתקיימה באותה גלריה בשנת 2006. היא עסקה בנופים תיירותיים, במצב של היות תייר (אולי צליין), כחוויה פולחנית סמי-דתית, ומבחינה ציורית היתה מופע-תעתועים תיאטרלי, ששילב באורח בלתי-ניתן-להתרה דימויים צילומיים ודיגיטליים, צבעוניים ופתייניים, עם ציור בצבעי שמן.
אחר-כך נזנחו הצילומים לטובת צבעי השמן, והתיירות נזנחה אף היא, לטובת אתרי הפולחן האמיתיים: הכנסיות, המוזיאונים, הארמונות, וחפצי פולחן כגון אורגן הקתדרלה, גלימות החשמנים וכיסויי ראש טקסיים מעוטרים ברקמות זהב ואבנים יקרות. (ציור בלתי נשכח מאז הוא "מקהלת גברים").

מכאן ואילך ציוריו הם ציורי רפאים. העין משתהה על בגד יקר כגון תלבושת המטדור או גלימת מלכות, על אטריבוט אורנמנטלי מנצנץ המצוייר בוירטואוזיות פתיינית, בעוד הדמויות נותרות בלתי-מושגות ונמוגות אל תוך חשכת הרקע הכהה, אל תהום השכחה. "מבחינתי כל ציור הוא מעין לימבו מתמשך", אומר האמן, "מצב ביניים שבין הווה לעבר, שבו אנשים מצליחים להבקיע בפעם האחרונה מבעד לחשיכה". "הן (הדמויות), לכודות בתוך ייצוג – במציאות שאינה פנימית או חיצונית. הדמויות רתוקות לחלל מאוד מיוחד – חלל הציור – דבר הדן אותן להיוותר יצורים של אזור דמדומים. מבחינתי הן בלתי-מתות באופן נצחי: רוחות."

חבר השופטים: פרופ' מרדכי עומר, רות ועירית רפפורט, ענת מטלון, דורון סבג ואלן גינתון

שרון פוליאקין - ללא כותרת

אורן אליאב - קסדה