תחליף קסם

"עידן אחר" במוזיאון האסלאם, חיי יומיום בגלריה מנשר ופופוליזם אליטיסטי בבצלאל. שלוש הערות על שתי תערוכות וקמפיין אחד

כדור רגל עם עז במקום כדור - תצלום של הלמוט שולצה מתוך התערוכה במוזיאון האסלאם

1: קשה להחליט כיצד להתייחס ל"אפגניסטן – מסעות מעבר לאופק", המוצגת במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים. זו אינה תערוכת אמנות וגם לא ממש תערוכה מחקרית-אנתרופולוגית, אלא אוסף רשמים מצולמים בסגנון מגזיני, שיכל בקלות לשמש כברושור של סוכנות נסיעות.
בתערוכה מוצגים תצלומים שצולמו בשנים האחרונות באפגניסטן ע"י הצלם הגרמני הוותיק הלמוט שולצה. התצלומים המאופיינים בצבעוניות רווייה ובאיכות הדפסה בינונית עד ירודה למדי, משלבים כצפוי בין נופים עוצרי נשימה, עליבות ועוני מחפיר ותיאורים בעלי ניחוח אוריינטליסטי של תופעות תרבותיות כבזאר הצבעוני בקאבול והספורט הקבוצתי בוזקאשי – סוג של כדור-רגל, רק עם רוכבי סוסים במקום שחקנים על שתיים ופגר של עז במקום כדור. עוד מתועדים סימנים שהותירו המלחמות הרבות שעברה המדינה בעשורים האחרונים, החל באלפי נפגעי המוקשים שטמנו הסובייטים באדמה בזמן מלחמתם בכוחות המוג'הידין בשנות השמונים, וכלה בפסלי בודהה האדירים שפוצצו ע"י שלטון הטאליבן בסוף שנות התשעים.
ברוח האוריינטליזם, גם הסבריו של שולצה על המקום משלבים בין היקסמות ממראות העוני, השתפכות מוסרנית באשר לכוחם המיוחד של המקומיים לגבור על הרוע והקושי, ופטרונות מערבית טיפוסית המזהה במסורת, באסלאם ובקומוניזם את מקור כל הצרות שבעולם ומתעלמת מחלקן של כמה ממעצמות המערב באחריות למצבה של המדינה. לזכותו של שולצה יאמר שהוא באמת נפעם מן התושבים המקומיים, שהוא אינו ציניקן ולכן אינו מציגם בצורה נצלנית ומשפילה. ובכל זאת, אי נחת עולה מן הצפייה בתערוכה. שולצה טוען כי מצלמתו תיעדה "תמונות מעידן אחר" ומצטט את המשורר הצרפתי בן המאה ה-19 שארל בודלר, שאמר ש"תמונות הן תחליף הקסם למה שהרס הזמן". אולם את אפגניסטן לא הרס הזמן אלא בני אדם בשר ודם, והקסם היחיד בתצלומים הוא יכולתם ליצור מראית עין של "עידן אחר" ולהפוך את זוועות זמננו לספקטאקל שכמו מגיע מיקום מקביל.

2: אפשרות תיעודית שונה מזו של שולצה מציג הצלם הדרום-אפריקאי סנטו מפוקנג בתערוכה בגלריה של בית הספר מנשר (אוצרת: מיכאלה זיס), שתינעל בשבוע הבא. ההבדל הראשוני והמרכזי בין מפוקנג לשולצה נובע מן העובדה שהראשון מתעד את סביבתו כבן המקום בעוד השני הוא צלם זר ממדינה מערבית המבקר במדינה נחשלת. קשר אישי ופעולה מבפנים אינם מעניקים בהכרח ערובה לפעילות מוסרית ואמפתית יותר, אולם הם כן מסייעים לנטרול תחושת ההיקסמות ממה שנתפס לא פעם במערב כחיים אותנטיים, אמיתיים, מחוברים לטבע וכיו"ב, ואינו אלא עוני והיעדר תשתיות נאותות של בריאות, חינוך ורווחה. מפוקנג, צלם שחור שגדל בדרא"פ של שנות האפרטהייד, החל את דרכו בצילום המראות סביבו, ובעיקר חיי היום יום בישובי השחורים. הוא אינו מצלם את כוחות האפרטהייד בפעולה, ולמעשה התצלומים בתערוכה אינם מתארים לבנים וגם לא את סמלי המאבק בינם לבין השחורים, אלא בעיקר תצלומי יומיום – אירועים משפחתיים וקהילתיים, עבודה, אוכל, נוף וכדומה. בראיון קצת מתפתל עם איתן בוגנים, שנערך כמעט עשרים שנה אחרי ביטול משטר האפרטהייד ו-16 שנים אחרי הבחירות הדמוקרטיות הראשונות במדינה, נשמע מפוקנג מפוכח ביחס למקומה של אמנות במהפיכות. היא אינה מציעה אלטרנטיבה ביצועית אמיתית ואין בכוחה לשנות את העולם, אולם היא כן חושפת נדבך נוסף שלו, ומעשירה בכך את תפיסת המציאות ואת מידת ההיכרות של הצופה עימה. השחורים בדרא"פ ובאפריקה בכלל מוצגים לרוב כמקבץ בעיות פוליטיות, צבאיות, בריאותיות ועוד, כאילו אין אנשים באפריקה, אלא רק שכירי חרב, חולי איידס וילדים עם בטן נפוחה מתת-תזונה. הדמויות בתיאורים כאלה מתפקדות כסלוגן פוליטי (המרוקן מתוכן פוליטי משמעותי, אבל זה כבר סיפור למאמר אחר). בתצלומיו של מפוקנג, לעומת זאת, שחורים הם קודם כל בני אדם.

3: קמפיין ההרשמה לאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל שהחל אתמול נפתח בהצהרה "תפוס מקום, בוא להיות בוגר בצלאל. תפוס "כסא", עצב אותו כיד הדמיון הטובה עליך ואולי תתפוס מקום בספסלי האקדמיה ממנה יצאו המעצבים והאמנים המצליחים ביותר בישראל". הקומוניקט הנלווה לקמפיין מספר כי מועמדים המעוניינים להירשם ללימודים בבצלאל מוזמנים לעצב כיסאות לדוגמא ולהעלות את התוצרים לאתר יעודי. מעצבים חרוצים במיוחד יכולים להגיע לתחנת רכבת מרכז בת"א ביום שני הקרוב החל מהשעה 15:00, ו"להעביר את זמן ההמתנה לרכבת בעיצוב כסאות על גבי פוסטרים גדולים שיוצבו על כני ציור ויקבלו חוות דעת מקצועית מאנשי בצלאל". עוד נמסר כי בהמשך יעלה קמפיין הכיסאות באתרי אינטרנט מובילים, שילוט חוצות ברחבי הארץ, שילוט ייחודי בתחנות רכבת, מודעות בעיתונות ופריסה ארצית של "הגלויה של שלי".
שני דברים משונים קורים בקמפיין הזה. הראשון הוא שלמעשה אין פה כל קמפיין פרסום. זאת אומרת, יש קמפיין, אבל אין פרסומות. את הפרסומות – הכיסאות המעוצבים שיופיעו על פוסטרים – יצרו בהמשך אלו שעבורם הקמפיין מיועד. היוזמה לבקש מלקוחות פוטנציאליים לפרסם בעצמם את המוצר שאותו יתבקשו לבסוף לרכוש, נראית כספק הברקת שימוש ב"תוכן גולשים" וספק משרד פרסום שנגמרו לו הרעיונות. כך או כך, מאחר ובבצלאל מדגישים כי הכיסאות המעוצבים לא יחשבו לחלק ממבחני המיון למוסד, לא ברור איזו מוטיביציה אמורה להיות למעצבים הצעירים, שכל הצלחה של מסע הפרסום שלהם משמעותה מספר נרשמים גדול יותר למחלקות השונות, ומכאן גם תחרות גדולה יותר על מספר המקומות המוגבל.
הדבר המוזר השני בקמפיין הזה הוא ססמת הפתיחה שלו. בשנים האחרונות שמעתי לא מעט אמנים ומורים מתלוננים על כך שאם בעבר הגיע התלמיד לבית הספר כדי ללמוד אמנות, היום הוא מבקש להתקבל על מנת לקבל אישור רשמי לעובדה שהוא כבר אמן. נראה שבבצלאל  בחרו ליישם את הססמא הידועה If you can't beat them join them, ולכן במקום להזמין מועמדים לבוא וללמוד בבית הספר, הם מציעים להם להיות בוגרים שלו. במילים אחרות, במקום להבטיח למועמדים שיהפכו לתלמידים, אמנים או מעצבים, משווקת הפרסומת תעודת גמר. כך, כל היומרנות, הקרתנות, השילוב המוזר בין אליטיזם לפופוליזם והנהייה הנואשת אחר פתרונות קסם שמאפיינת את התנהלות המוסד הגדול, מתומצתות בשני משפטים המכריזים על מסע פרסום שיעוצב ע"י לא-פרסומאים, במסגרת קידום מוסד לימודים שאינו מציע לתלמידים ללמוד, וכל זאת בשירות בית ספר המציג את עצמו כמקום ה"נחשב לאחד מעשרת בתי הספר הטובים בעולם", ש"היצירתיות בוערת בקרבו".