ראשית כתיבת הספר "לעיון הציבור" בהתכתבות ארוכה. לא רומן במכתבים וגם לא התכתבות בין סופר לעורך או מוציא לאור, אלא התכתבות רשמית, תמציתית אך מייגעת, הכרוכה בהתנצחויות קרירות ומנומסות ומלווה בסיוע משפטי, והיא כולה תוצר של ניסיונותיה של חוקרת הצילום רונה סלע לאתר ולחקור תצלומים של פלסטינים השמורים בארכיונים צבאיים בישראל. תוצאות המחקר, כמו גם ההתכתבות הענפה עם עובדי הארכיונים וראשי המנגנונים האחראים עליהם, מוצגות בספר הכפול הזה, שחלקו הראשון כולל מאמרים על התצלומים וחלקו השני הוא קטלוג התצלומים עצמם.

לספר הזה יש, אם כן, שני נושאי מחקר. הנושא הראשי הוא זה שמצויין במפורש בכותרת המופיעה על כריכתו: תצלומי פלסטינים בארכיונים צבאיים בישראל. נושא המחקר המשני עולה מן הפרויקט ומשתמע מן התלאות והמהמורות הנפרשות במאמרים ובנספחים המתארים את דרכי פעולתם של ארכיונים צבאיים בישראל ושליטתם במידע. התנהלותם של ארכיונים אלו, תשובות אנשיהם לפניותיה של סלע והסחבת עימה נאלצה להתמודד בזמן עבודתה, נעים על הגבול בין מה שמעוגן בחוק, מה שנמצא בתחום האפור ולכן הוא נתון למרותם של נהלים גמישים ושרירות לב פקידותית, ומה שמחוץ לחוק במובן זה שהרשויות מתכחשות לו או פוטרות אותו במשיכת כתף, כדברי קצינת תלונות הציבור במשטרת ישראל בתשובה לבקשה לעיין באוסף תצלומים היסטוריים שהוחרם עם סגירות האוריינט האוס בשנת 2001: "ככלל אין לציבור זכות עיון במסמכים אלה", ה"מאוחסנים במכולות בבית שמש".

צלם לא ידוע, אנשי אלנג’אדה מהכפר צלחה, בין שלהי 1947 לראשית 1948, התצלום נלקח שלל ממשרדו של ראשיד אלחאג’ איברהים, ארכיון צה''ל ומערכת הביטחון

לתצלומי פלסטינים השמורים בארכיונים הצבאיים בישראל יש שני מקורות עיקריים: תצלומים שצולמו ע"י יהודים במסגרת איסוף מודיעין, ותצלומים שצולמו ע"י פלסטינים או זרים והוחרמו ע"י המדינה. בחינת התצלומים, הכיתובים המלווים אותם ואופני הגעתם לארכיונים ושימורם, מציגה את ההיסטוריה החזותית של הפלסטינים מנקודת מבט ישראלית כאשר באופן פרדוקסלי, כפי שמציינת סלע, תצלומים שנמצאו בארכיונים צבאיים ונועדו בזמנו לסייע לארגונים היהודיים במלחמה, מאפשרים היום לבנות ולאשש את הנראטיב הפלסטיני, בין אם באמצעות תיאורי החיים הפלסטינים באזור לפני קום המדינה, ובין אם בתצלומים של יהודים בישראל החושפים גם את סימני החיים הפלסטינים שהיו במקום עד שפונה וכוסה ביערות ובבניינים חדשים. התצלומים עצמם, שחלקם הוצגו לאחרונה בגלריה של בית הספר לאמנות מנשר, מחולקים בספר ע"פ נושאים כאישים, התנגדות צבאית, הקרב על ירושלים, צילום לצורך איסוף מודיעיני ועוד. בשל הגבלות פקודת הארכיונים, התצלומים שנחקרו צולמו בין שנות העשרים לשנות החמישים בלבד. ניתן רק לדמיין אילו חומרים מן השנים 1967 ואילך סגורים בארכיונים, ומה הם מכילים.

דפוסי הפעולה הממסדיים המתוארים ע"י סלע, שדומים להם הוצגו גם במאמרו של גיש עמית "גריסת הספריות הפלסטיניות" (מטעם 12), נובעים משילוב בין מדיניות מכוונת לשרירותיות ועצימת עיניים. התנהלות זו מעניקה לגיטימציה למגוון תופעות, החל בביזה ולקיחת שלל ו"מזכרות" מן הקרב, עבור דרך הגבלת המחקר והחופש האקדמי וכלה במניעת מידע ופגיעה בזכות הציבור לדעת מה נעשה בשמו ובעבורו. בין המסמכים שחקרה סלע נמצאים אוספי תצלומים פרטיים המתעדים את מאבקם הלאומי של הפלסטינים בשנות הארבעים (בדומה למאבק היהודי המתועד בארכיונים הציוניים, אם כי בהיקף קטן בהרבה). ההשתלטות הישראלית על אוספים אלו ושמירתם הרחק מעיני הציבור לאחר למעלה משישים שנה, מראה כיצד השליטה הישראלית בפלסטינים אינה מסתיימת בגבולות גיאוגרפיים וב"צרכים ביטחוניים", והיא חולשת גם על יסודות הזהות והתרבות ועל אמצעי כינונם.

ישראל נתח (צלם מסתערב), לוחמיו של עבד אלקאדר אלחוסייני יוצאים לכיבוש אלקסטל, אפריל 1948, ארכיון הפלמ''ח, באדיבות ישראל נתח (2008-1918)

בשנים האחרונות נערכים מחקרים רבים על ההיסטוריה החזותית המקומית. חוקרים כסלע, אריאלה אזולאי, גיא רז ואחרים חופרים, משחזרים ובונים מאגרי תצלומים מראשית ההתיישבות היהודית בארץ ועד ימינו. אזולאי,  רז, סלע עצמה וגם חוקרים פלסטינים רבים עסקו בעבר בתצלומים שצילמו פלסטינים ובתצלומי פלסטינים מארכיונים ישראלים, אך ככל הידוע לי מחקר זה הוא הניסיון השיטתי הראשון לבחון תצלומים של פלסטינים הנמצאים בידי מערכת הביטחון. התיאוריה הפוסט-קולוניאליסטית מתייחסת בחשדנות ובהסתייגות רבה לנציגי כיבוש החוקרים את קורות הנכבשים, ורואה בהם לא פעם ממשיכים מתורבתים ומנומסים של פעולת הכיבוש עצמה. הדיון בטענה זו, שהוצגה בהרחבה במוסף "למי שייך הקול?" שפורסם במארב, חורג מהיקפו של מאמר זה, ולכן רק אומר במאמר מוסגר כי מעבר לשאלות המחקר והממצאים הכלליים יש למחקרים אלו, הנערכים ע"י חוקרים ישראלים, חשיבות פנימית רבה דווקא עבור החברה הישראלית, שכל אחד ממבקריה מן החוץ נדמה בעיניה כמי שבא לסיים את מלאכת הנאצים. ניתן להניח ש"לעיון הציבור" לא יהפוך לרב מכר, וספק אם יגיע לחלונות הראווה של סניפי רשתות הספרים (או אפילו למדפיהם האחוריים), אולם הוא בכל זאת תוחב עוד אצבע ומרחיב  במעט את הסדק הנפער אט אט במסך הבורות, העיוורון וההכחשה של ישראלים רבים ביחס לפלסטינים ולמדיניות הכיבוש הישראלית, ובמידה רבה גם ביחס לעצמם.

* כותרת המאמר לקוחה מכתובית המתייחסת לקבוצת תצלומי פנים של פלסטינים מן השנים 1949-50 השמורה בארכיון לתולדות ההגנה.