בין חומריות ארצית לריחוף מטפיזי

שתי תערוכות שונות מאוד זו מזו מוצגות בסדנאות האמנים בתל-אביב: בחלל הגדול שולט הריאליזם הפופי של אלין אלג'ם, שלעתים גולש לסוריאליזם רומנטי, עם התערוכה "לילה ושחר", ובחלל הקטן יותר, תחת כותרת אפוקליפטית שנשמעת כמו תחילתו של תסריט מדע בדיוני, מציגה נטלי אילון מיצב של פסלים קינטיים שנעים בין דחיסות חומרית למטפיזיות קוסמית. גם אצל אילון מבליחים אלמנטים סוריאליסטיים, אולם האסתטיקה בעבודותיה מאופקת הרבה יותר, ועם זאת, או שמא דווקא בשל כך, רבת עוצמה לא פחות.

היצירה שהתערוכה קרויה על שמה, "כוכב מסיבי מתקרב לכדור הארץ" (2016/17), היא מבנה עץ גדול עם מנגנון מכני המניע מעלה-מטה גוף תאורה המכוסה באהיל אדמדם וארוך שמשתפל על הרצפה, עשוי יריעות גומי מרובעות זהות שנתפרו זו לזו. זהו מעין מפוח נושם ונושף, הר געש תת-עורי המתוזמן לפי קצב נשימותיה של האמנית. גרסה מוקטנת של אותו מבנה עץ קינטי גורמת לשתי אצבעות קטנות, מפוסלות בקרמיקה לבנה, לנוע לאורכו של קונוס מחודד העשוי חימר אדום ("אהבה", 2016/17). אלו הן יציקות אצבעותיה של האמנית, המלטפות את חודו של הקונוס במעין מכניקה ארוטית. הפסלים "עובדים" בלופ אינסופי, מעין מודלים המדגימים מנגנון פיזיקלי מומצא.

נטלי אילון, פרט מתוך "אהבה", 2017. צילום: יאן אילון

בעבודה אחרת, "דחיסות/מאסה 2" (2016/17), ביצים גדולות, לבנות ושחורות, מונחות על רצפת החלל ועל בסיס מינימליסטי ממתכת שחורה. הביצים השחורות עשויות מחימר נוזלי שאילון יצקה לתבניות ושייפה לקבלת מראה מתכתי המזכיר רימוני נפץ. הלבנות, עדינות ושבירות יותר במראן, עשויות קרמיקה לבנה. אחת מהן מרוקנת, על כן גבוה אחר מונחות שלוש ביצי זהב אובאליות זהות, המסודרות באופן שמזכיר חפצי יוקרה או תצוגה ארכיאולוגית. אלה למעשה יציקות קרמיקה לבנה של שורשי עולש בציפוי לאסטר זהב, המשווה להן חומריות ברנקוזית. שמן – "80, 120, 160" (2017) – מגלה כי על אף שהן נראות זהות, משקלן אינו זהה. אוסף העבודות מעיד על רגישות פיסולית וידע חומרי מרשימים, ואילון מצליחה שלא להיכנע להתענגות והתמסרות לחומר, אלא רותמת אותו לטובת התערוכה כולה.

שתי הצורות החרוטיות – אהיל הגומי וקונוס החימר – מבוססות על צורותיהם של חורים שחורים. כמו ביצים, גם חורים שחורים אוצרים בחובם מעין איזון מושלם בין דחיסות להתפרצות. לשני האלמנטים צורות בסיסיות, ראשוניות, סינגולריות ועם זאת זהות, צורות מעבר שכביכול מנוגדות זו לזו – אחת מעניקה חיים, אחת יונקת אותם. בכך, מנסחת אילון מעין עולם לייבניציאני, שבו אובייקטים הניחנים בפשטות ושלמות מונדית מתקשרים זה עם זה בהרמוניה קבועה מראש. במידה מסוימת, ניתן לדמיין כי שני הפסלים המרכזיים, המשכפלים את אותה תנועה מעלה ומטה, אינם פועלים מעצם עיקרון הסיבתיות, אלא לפי סט תכונות ראשוניות שהוטבע בהם, ומשלימים זה את זה בתיאום מושלם.

נטלי אילון, "80, 120, 160", 2017. צילום: שירה טבנצ'יק

כביכול נוצרת בחדר מעין אווירה קוסמית – החלל כולו מוחשך קמעה, הצורות העגולות והקונוסיות מוארות על-ידי הפסל המרכזי, בוהקות בצבעוניות אדמתית. אך בניגוד אולי לאלג'ם, אילון נזהרת שלא ליפול למלכודת המסתורין והמלודרמטיות. קולם המכני והמונוטוני של הפסלים, העץ הפשוט שחושף את המנגנון הקינטי הביתי – תמסורת בסיסית המשלבת בין תנועה סיבובית לקווית שאופיינית לפסליה של אילון, ושקי הבד שתלויים בצד אחד של הפסל הגדול ליצירת איזון – אלמנטים אלו חושפים את מאחורי הקלעים והופכים הכל למעין תפאורה או לפרויקט תלמידים בשיעור מדע בבית-ספר יסודי. הצורות עשויות מפאות גיאומטריות, כאילו הורכבו מיריעות דו-מימד לפי נוסחה מתמטית. כלומר, הן נסמכות על מודלים אוניברסליים, על מחקר כמותי, ובכך מאבדות מן המסתוריות הבראשיתית שלהן.

גם אצבעותיה של האמנית, שכביכול משתתפות בטקסיות מיתית אינסופית, מהדהדות למעשה את הג'סטה הפיסולית, אקט היצירה. כך נוצרת הקבלה בין החומריות הארצית של הפסלים לבין הריחוף המטפיזי של הנושאים שהם מתווכים, בין ההתכוונות האמנותית למציאות הקונקרטית. זאת בהמשך לתורת המונדות של לייבניץ, השוללת מראש את ההפרדה הקרטזיאנית בין גוף לנפש, בין העולם הרוחני לזה החומרי. הכוכב המסיבי אינו בהכרח מאיים מבחוץ, אלא מתפרץ מבפנים, ויוצר בחלל הקטן בסדנאות האמנים, ולו לרגע קט, את הטוב מבין העולמות האפשריים.

נטלי אילון, "כוכב מסיבי מתקרב לכדור הארץ"
סדנאות האמנים, קלישר 5 תל אביב. נעילה: 27.05.2017
שעות פתיחה: ג'-ה' 15:00-19:00, ו'-ש' 11:00-14:00, א'-ב' סגור