סימני מהפכה במדבר של הממשי

כשהחלו שידורי המהפכה בכיכר המרכזית בערד, באמצע יום חורף מדברי מקפיא עצמות, רוב התושבים העדיפו להמשיך בשגרת הקניות והסידורים של יום שישי. לאחר כשעה של שמש שקרנית והרצאות חוצבות להבות של פעילה במאבק נגד מכרה הפוספטים המתוכנן בקרבת ערד ושל עורך-דין הנאבק נגד אפליית הבדואים בנגב, החל סוף-סוף האקשן שלו ייחלו האמנים עומר קריגר והלל רומן בפרויקט "קול המדינה הבאה". מדובר במעין תחנת רדיו בשידור חי הממחישה חזון שהוא חברתי-פוליטי מהפכני ובה בעת קונטרוברסלי. העוברים ושבים החלו להתעצבן בגלוי מנאומה של לאה שקדיאל, שאותו מיהרו לפרש כאמירה סמולנית נגד הכיבוש בשטחים. נאומה של שקדיאל שימש טריגר שהוביל את אנשי המקום הוותיקים והוותיקים פחות למלא סוף-סוף את תפקידם במיצב של קריגר את רומן: הם התייצבו מול המיקרופון שהוצב במרחק בטוח מהדוברת והחלו להתווכח עימה בלהט.

בעוד מכונת התעמולה משחררת סלוגנים חברתיים אקטיביסטיים מרצדים על פסים מגנטיים בקדמת דוכן הנואמים, החלו תושבים מזרחים ותושבים דוברי רוסית למלא סוף-סוף את המשבצת שיועדה להם ושיחררו שטף של סיסמאות מול המצלמות התאוותניות שתיעדו את ההתרחשויות. הסיטואציה הזאת, ששיקפה, כצפוי, את תרבות הדיון הישראלית הידועה (צעקנית, קולנית, מטיפה, נטולת הומור ולעולם נטולת ספקות), היתה קלישאתית ומרתקת, מוכרת ומוזרה בעת ובעונה אחת. זו היתה סיטואציית הייד-פארק שסיפקה לתושבים המקומיים במה ומיקרופון כדי לפרוק באמצע הכיכר את אשר על לבם. המחיר שנדרשו לשלם תמורת החירות הזו הוא אספקה שוטפת ובלתי מסויגת של משאב יקר ערך: קולם האותנטי, המקומי, של "עמך" ו"מלמטה". קול חופשי זה הושמע בעידודם, בחסותם ובשירותם של האמנים האורחים. ברצונו או שלא ברצונו, המיצג "קול המדינה הבאה" הצליח להעלות אל פני השטח שאלות רפלקסיביות מטרידות בנוגע לטיבם של אקטיביזם אמנותי ואמנות אקטיביסטית, כמו גם הרהורים נוקבים על אותנטיות (כינונה וניצולה), "אחרוּת" ושימושיה, אקזוטיות ותפעוליה, "השתתפותיות" בעידן הריאליטי טי.וי, הקידוד והפענוח הבעייתיים של התודעה בכלל, ומאבקה של התודעה המהפכנית בתודעה הכוזבת וב"פוסט-אמת" האופנתית.

המיצג במסגרת "סלון בטון" התקיים לרגל שנתיים לפעילותה של אמנות בקהילה בערד בחסות משרד התרבות, שבמסגרתה הקימה האמנית הדס קידר תוכנית לשהות אמנים המושכת אליה יוצרים מתחומים מגוונים המתעניינים בקשר בין אמנות לסביבה. קידר היא גם האוצרת של התערוכה הקבוצתית "ערד: מחזון לחיזיון- פרק א'", המפגישה עבודות של אמנים שגרים או התגוררו בעבר בערד. כותרת התערוכה משקפת ביקורתיות ברורה ביחס לתמורות שעבר החזון האידיאליסטי.

מרב מרודי, "אב ובתו", 2000

בכניסה לחלל התערוכה "ערד: מחזון לחיזיון- פרק א", שנפתחה סמוך להתרחשויות של "סלון בטון", נפרשׂ מחדש החזון של העיר ערד בווידיאו-ארט "המפעל" (2015) של ליהיא ילין ורז רוזקין, תוך הנגדה דרמטית בין דימויים מראשיתה של העיר לחזון קולי אוטופי על אודות עיר שונה לגמרי. הפער שבין החזון למימושו, שעליו נשענת יצירה זו, מתגלה כמוטיב רב-עוצמה, המשמש ציר המרכזי של התערוכה. הפער, שנראה כי לא ניתן להימנע ממנו, בין חזון רב-הוד למציאות קשה ומורכבת, מתגלה במגוון היצירות והשפות האמנותיות של "חזון וחיזיון" לא רק כמצב טרגי, אלא גם כמקום שבו מתרחש דיסוננס יצירתי למדי.

מרב מרודי, החושפת בתערוכה זו עבודות שיצרה לפני שהפכה לצלמת מקצועית, מציגה, בין השאר, תצלום של אשה המכוסה בשנתה בשכבות הנוף, באופן המעניק לחיזיון זה מימד של ספק חלום מענג על נופי בראשית, ספק סיוט על היבלעות מרצון או התמסרות אובדנית למדבר המצמית והשתלטני. ניתן לראות ביצירה גם התרסה סוריאליסטית אינטימית כנגד החזון ההגמוני, הכוחני והקולקטיביסטי, כאשר מרודי מעדיפה להמיר אותו בהצבה מתריסה של הדמות הנשית הפרטית במרכז העבודה, בפוזיציה תמימה וארוטית כאחד.

חיזיון נשי נוסף, המעמת בין מציאות לדמיון, בין תקוות להתנפצותן, מתואר ב"שקרניות קטנות" (2012) של הדס רשף, קולאז' ממוחשב שבו מככבות שלוש נשים צעירות בשמלות קצרות, השרועות על ספה אדומה לוהטת בתנוחה המזכירה קומדיות-מצבים אמריקאיות. על השלוש מצביעה אשה בלונדינית כחולת עיניים בשמלת מיני, רגליה ארוכות וסינרה מדגיש את חזה, והיא נראית כלקוחה מיצירותיו של האמן היפני טקאשי מוריקאמי. משני צדי התמונה מופיעה האמנית עצמה, פעם כילדה בבגדי בלט ופעם כילדה בבגדי קיץ וכובע לבן. עולם הילדות הנוסטלגי מעומת באופן אירוני עם שיכונים וקולטי-שמש. ההתנגשות בין האמריקנה והישראליאנה, הפנטסטי והיומיומי, הארוטי והתמים, מייצרת חיזיון דיסוננטי עוכר שלווה.

הדס רשף, "שקרניות קטנות", ציור מחשב, 2012

הערה נוספת על האופן שבו החזון הלאומי הידרדר לחיזיון קלישאתי מעירה רשף בקולאז' ממוחשב שיצרה כעטיפה לספרו של אריק קרמפף, "המקורות הלאומיים של כלכלת השוק: פיתוח כלכלי בתקופת עיצובו של הקפיטליזם הישראלי". ביצירה זו רשף מטיחה את החלום בשברו: חלוצים חורשים בעזרת סוסים מול הכנסת הנישאת והמנותקת, בתי ההתיישבות העובדת ופסל אדום של חלוץ שרירי עירום על רקע בתי שיכון אפרוריים, נופים חקלאיים פוריים מול הר מדברי שעליו בניין ארכיטקטוני עתידני. כך הסימבוליזם הסוציו-ריאליסטי המתלהם מעומת עם תרבות-נגד שכונתית וקריסת הנרטיבים הגדולים בעידן הפוסטמודרני.

הקו הביקורתי, המנגיד בין האדם לנוף מולדתו, מקבל מימד הומוריסטי במיוחד ביצירה "משפחת הופמן, בית-שמש" (2004) של הצלם אוהד מטלון, שגדל בערד. מטלון הציב את משפחת הופמן הדתית-לאומית על רקע קומפוזיציה צבעונית מאוד. הנגדה זו – בין הצבעוניות המונדריאנית המשחקית והמרהיבה לפריפריאליות של בית-שמש והלבוש הבלתי אופנתי של המשפחה המצולמת – מייצרת אמירה אירונית למדי, אבל לא לעגנית. בני המשפחה אינם מבוימים באופן המגחיך אותם; הקומפוזיציה העזה והמשפחה המצולמת נשאבות זו אל זו, וכך מטלון מכונן חיזיון כמעט עתידני ואף ניהיליסטי.

אוהד מטלון, "משפחת הופמן, בית שמש", 2004

נחיתה קשה אל קרקע המציאות מתרחשת מול עבודותיו של הצלם אבראהים נווג'ה, שגדל ביישוב הבדואי סוסיא. נווג'ה מציג רצף של חזיונות מטרידים שמעמתים בין הדימוי של החברה המסורתית האידילית למציאות החיים הקשה ביישובים בדואיים כיום, המתמודדים עם אפליה, מצוקה חברתית, מתחים ומחלוקות בין חלקי הקהילה השונים, על רקע חמולתי, מגדרי, לאומי וכלכלי-חברתי. אחת היצירות החזקות ביותר של נווג'ה היא תצלום של כלב כבול בשלשלת על רקע סלעים מגובבים זה על זה. זנבו של הכלב נקטע ואוזניו הושחתו. הטלת המום האכזרית נועדה לגרום לכלב להגן בתוקפנות יתרה על הבית מפני אורחים בלתי רצויים ביישוב בדואי הסובל מחשיכה כמעט גמורה בלילות, וכתוצאה מכך מעבירות רכוש תכופות. הכלב נראה כמי שהפך בעל-כורחו מ"חיית מחמד" לחיית טרף, והוא מביט הצדה בבעתה, נחרד מפני האפשרות של התאכזרות נוספת כלפיו, כמו גם מהאפשרות שאדם בלתי מוכר יעז להתקרב לנחלה שהוא כבול אליה.

ביצירה אחרת של נווג'ה נראים אתון ועיר הקשורות ליתדות הנעוצות בקרקע הסלעית. הדיסוננס בין נוף הקדומים הפסטורלי לחיות המשועבדות לאדם שובר את הדימוי האוריינטליסטי הנפוץ של המזרח כמקום תמים ואידילי, וחושף את האספקט הדכאני והאלים של מציאות החיים ה"אחרת" הקשה, המצולמת כאן דרך עיני ה"אחר" עצמו.

שימוש מטפורי אחר בטבע, על שלל החזיונות הדרמטיים המתרחשים בתוכו, בא לידי ביטוי בעבודת הווידיאו "חול, סופה ועץ לורנס" (2013) של אייל סגל, יליד ערד, שצילם עץ המתעמת עם סופות מדבר אימתניות בוואדי רם בירדן. סגל הושפע מהציור "עץ הלורנס" של ג'ורג'יה או'קיף מ-1929. הדרמה בעבודתה של או'קיף נובעת מהניגוד הקיצוני בין הסגנון הנאיבי לכאורה וזווית ההתבוננות המפתיעה (מגובה הקרקע) לענפים המשתרגים באופן חושני אלה באלה, על רקע השמים התכולים העמוקים זרועי הכוכבים. ביצירתו של סגל המתח נוצר סביב עמידתו של העץ מול גלי האבק: העץ מול אדמת המדבר המפרנסת אותו, מצד אחד, וזוממת לכסותו, מצד אחר. הטבע הדומם הוא יסוד קיומו וסכנת חורבנו של העץ סחוף הרוחות.

איברהים נווג'ה, ללא כותרת, 2016

בציוריו של שמעון פינטו הטבע המדברי הופך לזירה של חיזיון סוריאליסטי צבעוני ומתריס. במרכז היצירה "לצייר את העתיד" (2015), למשל, נראה גבר עם ראש חמור צעיר, נעלי ספורט לבנות, מכנסי ג'ינס וסוודר אדום, מצייר על שולחן בית-ספר ירוק באמצע המדבר. בחלומו, יונים לבנות פורשות כנף, בלונים צבעוניים קשורים לאבנים ואינם מצליחים להתרומם אל הרקיע התכול הצלול, ובאופק, על קו הגבעות, נראית שור

ת אנשים, ספק מבוגרים, ספק ילדים, המנהלים ביניהם דיאלוג. כך הופך המדבר לחיזיון של מעוף מקורקע והשראה מעוכבת, כמו גם מחווה ליופי הצובע את השיממון ולהתעקשות המזוכיסטית למדי לדבוק במלאכת האמנות הסיזיפית על רקע המציאות הקשה.

אם פינטו משרטט פנטסיה על פני הקרקע המדברית, הרי שמיצב הפיסול והציור של תמר רודד-שבתאי, "ללא כותרת" (2012), חושף את מה שעשוי להתגלות בחפירות עתידיות בעומק אדמת הלס: עצמות יבשות שהן למעשה "הטבעות" של חלקי הגוף של רודד-שבתאי. זהו חיזיון מבעית, מסעיר ומרהיב של ארכיאולוגיה עתידנית, שבה שרידי הגוף מקבלים חיוּת משלהם ומונחים כמוצגים על גבי מדפי ברזל שחורים מנוכרים. זהו חיזיון מקאברי למדי, שבו חלקי גוף של האמנית מוצגים לראווה ואף חנוטים במעין סרקופג מודרניסטי – ארון קבורה אחד שסוליות של נעליים מודרניות מבצבצות ממנו, וארון קבורה אחר שעצם עמוד השדרה מבצבצת ממנו כשלד של זנב שקיבל חיים משלו.

חזיונות אישיים למדי נראים גם ביצירותיה המרגשות של האמנית המנוחה רות דורית-יעקובי, החושפות הוויה פנימית צבעונית מהפנטת. בציור "אשה עפה" (2011) נראית צללית אדומה של אשה הפורשת זרועותיה במחווה של חסד, וסביבה בעלי-חיים בלבד. ואילו באסמבלז' "הלב של פרידה קאלו" (2003) יעקובי משכפלת את דמותה של האמנית המקסיקאית בתוך תיבה שבה מגוון חפצי אמנות עממית, כשהתיבה הופכת למאוזוליאום, לחלון-ראווה, לחיזיון חלומי ולהערה רפלקסיבית ואישית מאוד על אייקון אמנותי ומגדרי עצום.

שמעון פינטו, "לצייר את העתיד", 2015

התערוכה "ערד: מחזון לחיזיון- פרק א", כתערוכה קבוצתית, רב-דורית ורב-תחומית, על גודש השפות האמנותיות ובליל הלשונות האסתטיות שלה, חושפת לראווה את האקלקטיות המאפיינת חזונות וחזיונות באשר הם. כל חזון, ולמעשה גם כל חיזיון, הוא ערב-רב של פנטזיות, חלומות, גחמות, תאוות ואיסורים המתכתבים ומתנגשים זה עם זה. הכוח המניע חזונות וחזיונות לעולם אינו מרוסן. הוא פורץ בהתלהבות מוסכמות וגבולות, ומבקש להרחיב את הדמיון, להלהיב קהלים ולהניע מהפכות. ואז, כשהאורות נדלקים, ההתלהמות שוככת ומתגלות התוצאות. הכוח העצום מתרסק אל קרקע המציאות במפץ גדול. התערוכה "ערד: מחזון לחיזיון פרק א'" מוכיחה כי הדס קידר, המרכז לאמנות עכשווית בערד והממסד המקומי אינם חוששים להישיר מבט אל קרביו של המפץ המופלא הזה.

התערוכה "ערד: מחזון לחיזיון- פרק א" תוצג במרכז לאמנות עכשווית בערד עד ה-28 באפריל 2017 

המרכז לאמנות עכשווית הוקם על ידי עיריית ערד, תכנית שהות האמנים ׳ערד אמנות אדריכלות׳ הוקמה במסגרת תכנית אמן בקהילה ובתמיכת עיריית ערד