לחזור למקורות

בשדה האמנות העכשווית בישראל יש שפע עצום ומרהיב של אמנות – פוליטית, בועטת, כועסת ומבקרת. אמנות מפותחת מבחינה טכנולוגית, המתנסה במגוון מדיומים כגון וידיאו ומחשב, ואמנות שנושקת לתחומים אחרים, כגון מוזיקה, תיאטרון ועוד. האמנות העכשווית הולכת ונעשית מהוקצעת ואסתטית יותר ויותר; אמנות שהולכת על מקסימום. עובדה זו מייצרת שיח מעניין, אולם זה נשאר פעמים רבות סגור בתוך עצמו, ולפעמים אף נטול התייחסויות מלומדות על מה שקדם לו. לכן כשעולה תערוכה מן העבר המציעה הזדמנות לדון במודרניזם במובנו הטהור, הדבר ראוי לציון.

מתוך התערוכה "חגית לאלו: ציירת המתחילה מהסוף", מוזיאון תל-אביב

"חגית לאלו: ציירת שמתחילה מהסוף" (אוצרת נועה רוזנברג), המוצגת כעת במוזיאון תל-אביב לאמנות, היא תערוכה קטנה, אינטימית ויפה. מוצג בה קומץ מציוריה של לאלו, שהקריירה הקצרה שלה נגדעה בטרם עת, ב-1961, בטרם מלאו לה 30.

בתחילת שנות ה-50 לאלו נסעה ללמוד אמנות בארה"ב, ובתום לימודיה באוניברסיטת ברקלי (קליפורניה) זכתה במלגת לימודים בבית-הספר של האמן הנס הופמן, שהיה אז הגורו של הציור העכשווי, זה שכולם רוצים לחסות בצלו. במובנים רבים, לאלו הגיעה לארה"ב בדיוק ברגע הנכון, כשהמרכז האמנותי העולמי נדד אליה מאירופה, שעוד התאוששה מן המלחמה. היו אלה רגעים מכוננים בתולדות האמנות, כשהמודרניזם הגיע לשיאו.

חוקר האמנות האגדי קלמנט גרינברג תרם לכך רבות כאשר ניסח באופן דידקטי את מהותו של המודרניזם וטען כי באמנות מודרנית, כל מדיום אמנותי חוקר את עצמו. כך, למשל, הציור חוקר את מאפייניו – תכונות הצבע והאור, משחת הצבע כחומר, המכשירים שמציירים בהם, וגם את עובדת היותו שטוח ויומרתו לתאר תלת-מימד במדיום שהוא דו-מימדי. לאלו התמסרה אף היא למחקר הזה, ובמהרה היתה פעילה בקבוצת אמני המופשט האמריקאי של התקופה.

מתוך התערוכה "חגית לאלו: ציירת המתחילה מהסוף", מוזיאון תל-אביב

ציוריה של לאלו מציעים רגע של מבט שקט. אלה הם ציורים שאין בהם הסחת דעת פיגורטיבית או נרטיבית, שיש בהם ציור בלבד. תחילה זה נראה כמו אוסף כתמים מופשטים חסרי משמעות, אך אם תרשו לעצמכם את הרגע הזה, תוכלו לשמוע ולראות את הציור מדבר אליכם. טקסטורות, צורות, מרקמים, שכבות על שכבות. יש כאן קצב, משיחות המכחול הן כמו מוזיקה משתנה, רגעים קצובה ודינמית, ואחר-כך שטוחה ושקטה, ואז אובססיבית ומאיימת להתפרץ. הציור מדבר. חגית לאלו מדברת. גופה נוכח כל-כך בציור, שאפשר כמעט לדמיין אותה שם מול הכן, רק היא והבד, ציור.

כשחזרה לאלו לישראל בשנת 1959 היא נקלטה לתוך סצינת אמנות שונה לגמרי. האמנות בארץ נשלטה אז על-ידי הגמוניה גברית שמוביליה היו אנשי קבוצת אופקים-חדשים. קבוצה זו עסקה אף היא במופשט, אך היה זה מסוג אחר לחלוטין. המופשט של אופקים-חדשים עוד נשען על דימוי מקור – תיאורי טבע ומקום בעיקר – ויצא מתוכו אל סגנון שהוגדר אז כמופשט לירי, כזה שמהדר את נופי הארץ ומתענג עליהם. רוחות צעירות יותר החלו לנשוב באמנות העכשווית בדמותם של קבוצת עשר-פלוס ובאמנותו של רפי לביא ודומיו, אך לאלו לא השתייכה בסגנונה לא לאלה ולא לאלה. היא הביאה עימה משהו חדש, זר וקשה לעיכול. ניתן לומר שלאלו היתה חלוצה בתחומה, ואכן מבקרי האמנות בתקופה התרשמו מציוריה שהוצגו בתערוכות. אך דרכו של אמן צעיר וחדשני מעולם לא קלה היא, ובפרט כשמדובר באשה, ובתקופה שבה שדה האמנות מונהג כאמור על-ידי קבוצה מצומצמת של גברים, ובחברה פטרנליסטית מובהקת.

מתוך התערוכה "חגית לאלו: ציירת המתחילה מהסוף", מוזיאון תל-אביב

אין לדעת לאן היתה לאלו יכולה להתפתח, ואולי אף לאן היתה האמנות הישראלית עשויה להגיע לו ניתנה לה ההזדמנות הראויה. סיפורה חושף את יחסי הכוחות והפוליטיקה הסמויה שמניעים את עולם האמנות, אך בה בעת הוא מציג גם את הסתעפויותיה של האמנות ואת האופן בו היא גדלה וזורמת לכיוונים שונים. כך או כך, התערוכה היא כפנינה מוארת במוזיאון, הנשזרת בתוך שיח האמנות הישראלית בפרט, והאמנות המודרנית בכלל. זו תערוכה שניתן ללמוד ממנה, וזו תערוכה שכדאי להתרגש ממנה.

"חגית לאלו: ציירת המתחילה מהסוף". מוזיאון תל אביב לאמנות, שדרות שאול המלך 27, תל-אביב. נעילה: 5.10.15

שני ורנר היא מדריכת אמנות, בין השאר במוזיאון ת״א, ובעלת הבלוג Talking Art