לאחר שלוש שנות תצוגה, ננעלה בסוף-השבוע תערוכת האמנות הישראלית הקבועה במוזיאון תל-אביב. בעוד חודש תיפתח במקום תערוכת קבע חדשה באוצרות אלן גינתון. בשעת ביקור עם סטודנטים במקום ביום שישי בבוקר, כמה פסלים כבר הוצאו מאחד האולמות וכמה ממקרני הווידיאו (למשל בעבודות של אהד מרומי וטליה קינן) לא פעלו. חבל. היה אפשר לחכות ליום ראשון עם הקיפולים.
אבל לשם שינוי, אני לא רוצה (רק) לקטר, אלא (גם) לשבח. עד לפני ארבע שנים לא הוצגה באף מוזיאון בישראל תערוכה היסטורית קבועה של אמנות ישראלית. ב-2010 נפתחה תערוכת הקבע הראשונה במוזיאון ישראל המחודש (באוצרות יגאל צלמונה ואמיתי מנדלסון), ושנה לאחר מכן תערוכת קבע נוספת באגף החדש של מוזיאון תל-אביב (באוצרות אלן גינתון). על שתי התערוכות כבר נאמרו ונכתבו שלל ביקורות שעסקו בבחירות של יצירות ספציפיות ובמכלול העבודות, בפוליטיות המרוככת של התערוכות, בחיזוק ההגמוני של מוסדות ותיקים המאשררים את עצמם ואת טעמם, ועוד.
אולם נניח לרגע בצד את הביקורת ונתמקד בעצם הצגת התערוכות. אצירת תערוכה היסטורית של אמנות ישראלית היא מלאכה קשה, מרתקת וכפוית טובה, הדורשת זמן עבודה ממושך, פשרות כואבות ומשאבים רבים. שני המוזיאונים הקצו לכל תערוכה שלושה אולמות, על כלל אנשי הצוות והתקציבים הנדרשים להקמתם ותחזוקתם השוטפת. העבודה על תערוכת הקבע שמוצגת במוזיאון ישראל ארכה שלוש שנים, והדבר ניכר באוצרות ההרמטית שלה, שמקשה על עריכת שינויים ומרחיקה את הסיכויים להחלפתה בעתיד הקרוב. העבודה על התערוכה במוזיאון תל-אביב נעשתה בחופזה יחסית, בעקבות מותו של פרופ' מוטי עומר חודשים אחדים לפני הפתיחה, כשבמקביל לצורך לאצור מבחר עבודות ראוי בזמן קצר, נאלצה גינתון להתמודד עם מגבלת מקום שנבעה מהחלטת הההנהלה "לתת לבניין לדבר" בשנים הראשונות, ולא להגדיל את שטח התלייה באמצעות חלוקת האולמות על-ידי קירות פנימיים.
יאיר גרבוז, "אמנות ישראלית איחוד/אמנות ישראלית מאוחד", 2002, אקריליק, עפרונות וספריי על דיקט (הציור הוצג בעבר בתערוכת האמנות הישראלית במוזיאון תל-אביב)
בשנות ה-80 וה-90 הוצגו בישראל תיזות אוצרותיות ותיאורטיות שעיצבו מבטים חדשים על תולדות האמנות המקומית. האוצרות שרה בריטברג-סמל ושרית שפירא והתיאורטיקניות שרה חינסקי ואריאלה אזולאי קראו את האמנות הישראלית והתעמתו איתה, היללו וביקרו אותה, פיענחו את שפתה, סמליה, היחסים החברתיים והפוליטיים שכוננו אותה ונקודות המקוריות, ההצלחה והעיוורון שלה. בשנים שחלפו עברה בריטברג-סמל ממוזיאון תל-אביב למגזין "סטודיו" ופרשה, שפירא הפכה את התיאורטיזציה המקורית ופורצת הדרך לשעתה למנייריזם אוצרותי אופורטוניסטי, חינסקי נפטרה בטרם עת ואזולאי, שמסיבות פוליטיות ואחרות לא נקלטה באף מוסד מוזיאלי או אקדמי בישראל, הרחיבה את תפיסת התרבות החזותית שלה באופן שחורג משדה האמנות.
השורה התחתונה היא שמאז סוף שנות ה-90 לא פורסמו עוד תיזות חדשניות כאלה, כשהנסיונות היחידים שכן ביקשו למפות את האמנות בישראל נעשו במסגרת שני פרויקטים הסובלים ממגבלות רבות: תערוכות העשורים שהוצגו לציון 60 שנות עצמאות, ושתי תערוכות הקבע המדוברות. פרשנויות רדיקליות, מקוריות ומאתגרות של העבר וההווה של האמנות בישראל נותרו במאמרים ספורים (גדעון עפרת, גליה יהב) ותערוכה או שתיים (לארי אברמסון, יהושע סימון). כפועל יוצא מכך, תולדות האמנות המקומית נחנטו, ותמורות משמעותיות ביצירה, בפוליטיקה ובכלכלה של השדה בהווה נותרו מחוץ להיסטוריוגרפיה הרשמית שלו. תת-פעילות כזו יוצרת תרבות של בורות ושכחה שיש לה, אולי, פוטנציאל אנרכיסטי קטן פה ושם, אולם הוא זניח לנוכח האפשרויות העשויות לצמוח בסצינה אמנותית נחקרת ומתועדת.
בישראל פועלים כיום לא מעט אוצרים וחוקרים שיכלו להציע פרשנויות חדשות להיסטוריה של האמנות המקומית. יש ביניהם אנינים ומעודנים (תמר מנור-פרידמן), ויסודיים אך עוקצניים (דליה מנור), ותיקים (אליק מישורי, גליה בר-אור, טלי תמיר) וצעירים (יעל מסר וגלעד רייך, עירן דורפמן ונמרוד רייטמן), בעלי גישה היסטוריונית שמרנית (יניב שפירא) ורדיקלית (גלית אילת), חתרנים מבפנים (דוד שפרבר, משה ניניו) ומבחוץ (אלברט סוויסה).
אפשר להמשיך למנות שמות, אבל הנקודה ברורה: לא חסרים בישראל אנשים שיכולים לאצור תערוכת קבע חדשה ומעניינת של אמנות ישראלית, אולם בהעדר מוסד שיתמוך בגיבוש והצגה של תערוכות כאלו, אוצרי המוזיאונים ממשיכים לעסוק בעבודה שוטפת, אוצרים עצמאיים ממשיכים לדלג מפרויקט לפרויקט ואינם יכולים להשתקע בפרויקט מקיף ותובעני, וחוקרים נאלצים להתאים את עבודתם לדרישות אקדמיות מייגעות ולהתרוצץ בין חלקיקי משרות של מרצים מן החוץ. על רקע זה אפשר לברך על החלטת צוות מוזיאון תל-אביב להחליף את התערוכה כולה ולא להסתפק ברענון קל של עבודה פה, עבודה שם. כיוון שהמחסנים גדושים וההיסטוריה רוויה באפשרויות, מחלוקות, גישות ופרשנויות שונות, החלפת התערוכה היא פעולה שראוי להפוך למסורת דו-שנתית או תלת-שנתית, המגובה בימי עיון ופרסומים מחקריים.
יחד עם זאת, אין סיבה להשאיר את עבודת האוצרות בידי אוצרי הבית לבדם. בלי להיכנס לשאלת הצורך או אי-הצורך בהגבלת משך כהונתם של אוצרי מוזיאונים (יש נימוקים טובים לכאן ולכאן), ברור ששיח ביקורתי, מקורי ומתעמת יתקשה לצמוח בקבוצה מצומצמת מאוד של אנשי מקצוע קבועים. אוצרי האמנות הישראלית בשני המוזיאונים הגדולים מטפלים באוספים ואוצרים תערוכות לאורך השנה כולה. טוב יעשו מנהלי המוסדות אם יפקידו את עבודת אוצרות תערוכת הקבע בידי אוצר/ת חיצוני שונה בכל פעם. על רקע הוואקום השורר בחוגים לתולדות האמנות בכל מה שנוגע לאמנות מקומית, זו גם ההזדמנות של המוזיאון לקחת יוזמה ולהפוך למוסד רלבנטי, מגוון ופורה המוביל את המחקר בתחום.
