כשג׳וני רוטן הגיע לכנס השומרייה

ספרו של אבי פיטשון ״ג׳וני הרקוב ומלכת הצמרמורת – תרבות נגד בבריחה מהישראליות״, עוסק בקליטתו של הפאנק בישראל הבורגנית-סוציאליסטית של שנות ה-80, ובמעמדה של אסתטיקה פוליטית בישראל.

ספרו של אבי פיטשון "ג'וני הרקוב ומלכת הצמרמורת – תרבות נגד בבריחה מהישראליות", סוקר את זירת התרבות המחתרתית בישראל של שנות ה-80, בדגש על פאנק ונגזרותיו המקומיות. מאות ספרים כבר נכתבו על פאנק. מה תרומתו של הספר הזה? ובכן, פאנק אמנם עומד בבסיסו הן כרקע והן כציר המניע את ההתרחשויות המתוארות בו, אולם יותר מאשר (עוד) ספר על פאנק, זהו ספר על ההתקבלות המקומית של הפאנק, על תרבות שנולדה במקום אחר לגמרי, עם מוזיקה ואופנה וסדר יום שעוצבו ע"י צעירים זועמים בני מעמד הפועלים בבריטניה הסגרירית, ועל חבלי קליטתה ברעננה הבורגנית-סוציאליסטית של האייטיז, על הלוק השלומיאלי, אווירת ימי התום המהולה באתוס צבאי, שידורי האירווויזיון והאקלים שלא מיטיב עם המבקשים ללבוש מכנסי עור שחורים באמצע הקיץ. מבחינה זו, לא פחות מאשר ספר על סגנון מוזיקלי ופוליטי מסויים, ספרו של פיטשון עוסק בסוגיות של התקבלות, מפגשי תרבויות, ותת-התרבויות הייחודיות הנוצרות ממפגשים כאלה. במקום שבו מסרים אנרכיסטיים נדונים במסגרת כנס השומרייה, ג'וני רוטן חייב להישמע קצת אחרת.

כריכת הספר

כריכת הספר

מי שהיו מספיק מבוגרים בתקופה הנדונה ומכירים את הדמויות והאירועים המתוארים עשויים לקרוא את הספר בנוסטלגיה. העובדה שאני צעיר בעשר שנים הפכה אותו – עבורי לפחות – למקור מידע היסטורי החורג מסיכום אישי של תקופה. הוא מציג דמויות שונות מתולדות תרבות הנגד והשמאל הרדיקלי המקומי כמו תומא שי״ק, ניר נאדר, ״בחור ישיבה ירושלמי״ בשם רונן אידלמן, ואף פעיל חד״ש צעיר ונמרץ בשם דב חנין, שהזמין משטרה כדי לטפל בחבורת הפנאקיסטים הקטנה שהתעקשה לצעוד בהפגנת ה-1 במאי מבלי לתאם מסרים וסגנון עם הנהגת המפלגה.

כמו רבים ממאמריו של פיטשון, הספר הוא טקסט אוטוביוגרפי שמסרב להבחין בין האישי לפוליטי בכל רזולוציה שתהיה, ממניפסטים מפלגתיים, עבור דרך טעם מוזיקלי וכלה ביחסים אינטימיים. הספר כתוב בפאתוס מהול באירוניה, ובגלל זה הוא גם מאד משעשע. כך, למשל, פיטשון מתאר בתחושת שליחות חלוצית את הקמת להקת הנוער הראשונה שלו ואת החזרה בקן השמו"צ המקומי. התיאור נבנה באקספוזיציה מותחת שמגיעה לשיאה במשפט "ואז התברר שיש לנו קהל. הדלת נפתחה בהיסוס ולחדר הציצה הקומונרית מרגי״.

את הקדושה המשולבת במבט ביקורתי ומשועשע אפשר למצוא גם ב"חרדה" שאחזה בכותב כשגילה שחבריו מאזינים ל"פינק פלויד" (הו, האימה!), ב"חינוך מחדש" שכפה עליהם באמצעות מגבר שניגן בעוצמה אימתנית קלטת של להקת "דיסצ'ארג'", וכן בעימות שיצר עם חברה לכיתה שהעזה לחרוג מקוד הלבוש המצופה והרכיבה משקפי שמש (להגנתה טענה הנערה שזה צורך רפואי. פיטשון סלח לה). בכלל, יחסיו של פיטשון עם בנות מפוקפקים לא פחות מאשר משעשעים. אמונתו האדוקה באידיאלים פוליטיים ותרבותיים, כמו גם העדפותיו המוזיקליות ללהקות שעוסקות בשואה גרעינית, עולמות דיסטופיים ומחאה תוך הפגנת בוז לעיסוק בפסיכולוגיה פרטית, יחסים רומנטיים וכיו״ב, מותירות את פיטשון הצעיר כשהוא חסר כלים להתמודדות עם התאהבות נעורים. נערות גורמות לו להתנגש בקירות, ובחלק גדול מהמקרים זהו שיאו הרומנטי של ה״קשר״.

אולם המפגש בין העקרוני לביזארי לא נותר כקוריוז ילדותי משעשע, אלא מורחב למחשבה על התנגדות אזרחית ועל מעמדה ותפקידה של אסתטיקה פוליטית בישראל. הפרק העוסק ביחסיו של פיטשון בן ה-18 עם הצבא – בתקופה בה החברה והממסד הצבאי היו עוד פחות סובלניים לגילוי סרבנות מכפי שהם כיום – והתגובה הגופנית ממש שחווה בעקבות ההתנגשות הכפוייה בין ערכים מסויימים לבין התכתיבים החוקיים והחברתיים בישראל, מהווה דוגמא לערבוב המקומי של אידיאלים, לחצים סביבתיים סותרים וחיפוש אחר פשרות שרק דוחות את הפיצוץ הבלתי-נמנע, ומאבק פנימי בין אמונה בעקרונות עד כדי אי-יכולת לפעול אחרת, לבין חרדה מדורסנותה של המערכת. הפרק – ולמעשה כל הספר – מסופר בגילוי לב שמעניק לו אמינות רבה. קל להזדהות איתו, ובמיוחד כשקוראים את הדברים בשעת מלחמה.

צד פוליטי נוסף שמטופל בהרחבה מופיע בחלק המוקדש להופעת מאיר כהנא ותנועת "כך" בציבוריות הישראלית באמצע שנות ה-80. פיטשון מתאר את התנועה בשילוב בין חלחלה והתנגדות לכל המסרים שייצגה, לבין היקסמות מן המראה שלה, שסיפק לו לראשונה "יריב פוליטי לכיד אסתטית". "המראה, הז'רגון, הסמלים והכוונות של כהנא (…) אפשרו לבנות אל מולו מיליטנטיות פנטסטית באותה מידה, שמיובאת מאנגליה", הוא כותב. ה"ייבוא" מתואר לא רק כפנטזיה על "מקום שבו אפילו הבעיות הפוליטיות נראות טוב מספיק כדי לעטר עטיפות תקליטים", אלא גם כמיקום עצמי דווקא פה, דווקא ברעננה, דווקא בישראל, כאישוש מחודש של המקום תוך חתירה יסודית תחתיו. או במילותיו של פיטשון: ״בקרביים של הצ׳רנוביל הרוחני שנפער בגראונד זירו של האוטופיה המודרניסטית האחרונה בהיסטוריה אפשר להבחין בניצנים של התנהלות שאיננה ציונות וגם איננה היפוך מראה הרואי-טרגי שלה״.

ג'וני הרקוב ומלכת הצמרמורת – תרבות נגד בבריחה מהישראליות
רסלינג, 290 ע"מ, 78 ש"ח

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *