חלקו הראשון של המאמר
בנות-לילית: "הרגשנו צודקות כאילו אנחנו ז'אן דארק"
נקודת ההתחלה המשמעותית של בנות-לילית התחוללה בקפולסקי שבקניון רב-חן בתלפיות. שתי בחורות צעירות ניגשו לבעל הקפה ושאלו אם אפשר לשכור את המקום לטובת אירוע. הרושם הראשוני והלא מזיק של שתי סטודנטיות מתקתקות בתחילת שנות ה-20 שלהן עשה את שלו, והן קיבלו אישור.
הוא לא דימיין שהסניף שלו יהפוך לרייב-טכנו עם 300 איש. הקהל שהגיע לאותו אירוע זכה לראות, בין היתר, פרפורמרית בשמלת כלה שמפזרת כסף ופרפורמרית בעגלת סופר עם טלוויזיה שפתוחה על ערוץ הקניות. הבוקר שאחרי הותיר דמיון קלוש בין בית-הקפה כפי שזכר אותו בעל הבית לבין מה שזימנה לו המציאות. "אני לא חושבת שהוא היה נותן לנו לעשות את זה שוב", מסכמת את האירוע אחת המארגנות, עדי לירז.
מאחורי השם "בנות לילית" עומדות רות גרון (אז סטודנטית בתיאטרון החזותי) ולירז (אז סטודנטית בבצלאל). הן הכירו באופן סימבולי כשעבדו יחד בקניון מלחה. אל השתיים הצטרפה לאחר זמן קצר קרן בת-אש, גם היא סטודנטית מבצלאל. את הפורמט של רייב הן הכירו דרך מסיבות המאה-מטר, אך הן פינטזו על גרסה משלהן.
בין 2000 ל-2003 אירגנו בנות-לילית שמונה אירועים, כמה מהם בחללים לא שגרתיים ואחרים במועדונים, כאשר לכל אחד מהם גובש קונספט שונה. הן שמו דגש על פרפורמנס, עיצוב חלל ותאורה. "המוזיקה נשארה הארדקור, אבל במעטפת היה משהו רך יותר ונשי. זה היה חיבור בין מוזיקה אגרסיבית לסביבה רכה. מתעשייתי לאינטימי. השאיפה היתה כל הזמן לייצר את שתי החוויות", מסבירה גרון.
בנות-לילית "נולדו" לתוך האינתיפאדה השנייה. הנושאים שהן בחרו לעסוק בהם היו תמיד בניחוח ביקורתי – הן מהבחינה החברתית והן מהבחינה הפוליטית. עם זאת, הן סובבו ועיקמו את המציאות כך שהחוויה תישאר אסקפיסטית-חלומית. מבחינה אבולוציונית, הן השכילו לעבוד בתוך המצב, והיה להן החוסן לפעול גם בימים שהאווירה ברחוב היתה שלילית.
ב-2002 הן הפיקו רייב תחת הכותרת "לנפוש ולכבוש – הבנות נקרעות לדגל", במלון דיפלומט שבשכונת ארנונה. האירוע התרחש במקביל למבצע "חומת מגן", והגיעו אליו מאות אנשים. עשרות אמנים מתחומים שונים לקחו בו חלק ויצרו אירוע שכולו בהשראת נושאים כמו טרור, פחד ומלחמה, כאשר המוזיקה והאמנות התפרשו על פני שלושה חללים שונים.
"הרייב היה על רקע המבצע", מסבירה גרון. "היו פיגועים נוראיים ואווירה לוחמנית ולאומנית. על הכל השתלטה אווירת נכאים. אנשים לא יצאו מהבית והרחובות היו שוממים. על רקע כל זה הרגשנו שאנחנו חייבות למצוא פורקן לרגשות. פיזרנו סיסמאות די פרובוקטיביות, והן עוררו תשומת לב. אבל הרגשנו כל-כך צודקות כאילו אנחנו ז'אן דארק שמובילה לוחמים אחריה לקרב. אז לא ראינו אף אחד ממטר".
כמו לא מעט התאגדויות בירושלים, גם כאן התנהל הסוף בכרוניקה הידועה – אחת לברלין (עדי לירז), אחת לתל-אביב (רות גרון), ואחת שמגלה את אלוהים (לא רלבנטי במקרה הזה). גרון, שסיימה את לימודיה בחזותי, לקחה חלק בפתיחה של מועדון הצופה בתל-אביב, ובו המשיכה את הקו של בנות-לילית. עדי לירז היגרה לברלין ונשארה שם לאחר שהפכה לאמא.
פאקוטק חוגגים יום הולדת 6, 2009
פאקוטק: "בהתחלה היו אומרים לנו, 'מה זה, תנו בראש'"
"הלחץ מהמשטרה, המחשבות על החשמל שיעבוד, ציוד שנשרף, לסחוב ארגזי בירה לכל מיני מקומות", נאנחת אנה הלטה. "הרייבים פשוט לקחו המון מהעניין המוזיקלי. תמיד היינו לפני הכל די-ג'יים. האמביציה לא היתה בלוקיישן מיוחד. גם כשקיבלנו פידבק טוב על הרייבים, רצינו שהדגש יהיה על המוזיקה".
עבור פאקוטק, שפעילים עד עצם היום הזה (בעיקר בתל-אביב), המחתרת היתה ברירת מחדל. כשהיה חלל שסיפק את הסחורה, אפילו באופן חלקי, הם פעלו בו. כשלא היה, הם יצאו החוצה לכל מקום שרק אפשר לעשות בו אירוע. החל מ-2003 הם חרשו את ירושלים לאורכה ולרוחבה בעשרות אירועים. הם היו הראשונים בתחום הרייבים של ירושלים שייבאו אמנים מחו"ל כמעט באופן קבוע ויצרו מארג שקושר בין סצינה בעיר למוקדים אחרים בעולם. הם הקימו אתר אינטרנט שבו התפרסמו מידע על אירועים, הפניה למוזיקה רלבנטית, גלריית תמונות, לינקים ועוד דברים שלא היו נפוצים בזירת הרייבים של אז.
למעשה, פאקוטק נולד מתוך "טכנו ירושלים", שנולד מתוך מאה-מטר. "טכנו ירושלים" היה שם גנרי לסדרת האירועים שהתקיימו בתקופת המעבר שבין השניים. החוליה המקשרת היא צחי סוזנה, שלקח חלק בגלגול המתקדם של מאה-מטר ולאחר מכן ב"טכנו ירושלים". את אנה, שהיתה אז סטודנטית בבצלאל, הוא פגש כשערכה עם חבריה ללימודים רייב מתחרה בחניון במועד זהה. לא עבר זמן רב עד ששתי הקבוצות החלו לשתף פעולה. "פאקוטק בעצם נולד כשכולם התעייפו ואני וצחי רצינו להמשיך", מסבירה הלטה.
שנות הרייבים העיקריות שלהם היו 2003–2006. הבולטים שבהם התרחשו במתחם משרד החוץ הישן (היום פרויקט המגורים המכוער "משכנות הלאום"); סדרת הרייבים בחניון שברחוב כורש; רייבים ביער קנדה ב"עיגול"; מסיבת יום העצמאות בבניין משרד התעשייה והמסחר הנטוש (היום המלון המשתפץ וולדורף-אסטוריה), שאליה הגיעו עם הציוד לילה לפני מחשש שהמשטרה תבחין בהכנות ביום האירוע, וישנו במקום; ואפילו מסיבה בים המלח בקיץ 2005, שנסגרה מהר על-ידי המשטרה.
לאירועים של פאקוטק הגיעו 200–500 איש. אפשר להגיד שהאירועים שלהם היו יותר אינטימיים באופיים. העיצוב תמיד היה מינימליסטי, ומקרני שקופיות היה חלק נכבד מסימן ההיכר שלהם. גם המוזיקה התאפיינה ברכות שלא היתה נהוגה עד אז. "אנשים צחקו עלינו בהתחלה, היו אומרים לנו, 'מה זה, תנו בראש'. הם היו רגילים לכאסח של הטכנו, אבל בסוף הם התרגלו לסאונד שלנו". אותו סאונד, שקיבל עם השנים את הכינוי "מינימל", הפך בסופו של דבר לאחד המונחים שהיו הכי מזוהים איתם.
2006 היתה שנת מפנה עבורם. הם התחילו לעשות אירועים בתדירות של פעם בחודש בצוללת-הצהובה. הסאונד המקצועי של המקום קנה אותם. במקביל החלה הזליגה לתל-אביב, בהתחלה ללבונטין ולאחר מכן למקומות נוספים, עד שב-2010 הם היו השתקעו שם באופן כמעט סופי. לאחרונה הם שיחררו תקליט ראשון במסגרת הלייבל שלהם, והם מופיעים מדי חודש בתל-אביב. לפעמים אפשר גם למצוא אותם בירושלים.
Raw: "רק שיהיה מגניב ולא חוקי"
"האירוע השלישי שלנו היה מתחת לליפתא במנהרה (היום כביש מס' 9, ג"ל). קראנו לאירוע 'Raw Under The Forest'" מספר אריאל לינדאור. "היה שם שומר ערבי, נתנו לו 2,000 שקל וסיכמנו איתו שנעשה חאפלה. הכביש לא היה סלול עדיין. הגיעו 700–800 איש. אחרי שעה, כשהיו כבר 300 רכבים למעלה, הגיע סיור של מג"ב, כי זה גם יושב על הגבול של ירושלים. אני הייתי בחוץ, הם מגיעים, יוצאים חיילים, אמרנו להם, 'בואו כנסו למסיבה'. הם נכנסו, רקדו וחילקו סטיקלייטים. אחרי כמה דקות הגיעו גם שוטרים בניידות שרצו לרדת לשטח מהכביש, והמג"בניקים פטרו אותם בטענה ש'הם מטפלים כבר בנושא'. זה היה נחמד מצדם".
Raw, שפעלו ממאי 2004 ועד אוגוסט 2005, מתחו את הגבולות של הרייב בכל אספקט אפשרי. הם התעקשו לרוב על חללים בלתי אפשריים ולעתים גם מסוכנים, בתהליכי בנייה, שיחדו שומרים באלפי שקלים, בדו עלילות שווא ("צילומים לסרט סטודנטים") כדי לקבל גישה למקומות אסורים, התנגשו עם המשטרה בכל פעם מחדש ויצרו לכל אירוע קונספט אמנותי ייחודי. בבסיס הקבוצה היו שמונה סטודנטים מתחומים שונים, כשבגרעין המניע היו נמרוד קמר ואריאל לינדאור. אף אחד מהשמונה לא היה ירושלמי.
לינדאור, שתיקלט באופן לא מקצועי, רצה לעשות "אירוע מגניב בירושלים", ושיתף את חברו קמר. בהשראת האירועים של פאקוטק הם הבינו שהדבר לא מסובך טכנית. הם חיפשו מקום נטוש ומצאו את חניון מע"צ שברחוב הנביאים. הם מאוד אהבו את ה-WWF על הגרוטסקיות שלו וחשבו שזה קונספט טוב כארט למסיבה. הם הפיצו את הבשורה בין חברים יוצרים ויצאו לדרך.
"בהתחלה היינו סקפטיים לגבי כל העניין, אבל אנשים נרתמו כי זה היה מגניב מצד אחד, אבל גם הביא לידי ביטוי את היכולות שלהם מצד שני", מסביר לינדאור. "איכשהו הצלחנו להתכוונן כולנו לראש דומה – מופרע וקצת אנרכיסטי. לא היתה לנו מטרה ברורה. רק שיהיה מגניב ולא חוקי ושיקרא תיגר על המערכת. המוזיקה היתה משנית. היא אמנם החזיקה הכל, אבל ההפקה והתהליך היו העניין. להיפגש, לחשוב, לבנות".
על הרציונל שמאחורי Raw הוא אומר: "עד אז היה מאה-מטר ופאקוטק וזה היה מאוד רציני, 'באים בשביל המוזיקה'. אצלנו היה משהו יותר חופשי, חיפשנו מקומות מעניינים, רצינו שכל אירוע יהיה חד-פעמי ונדיר. זה היה יותר דומה לבנות-לילית, אבל בשום פנים ואופן לא במועדון. שומרים על מודל מאוד אנרכיסטי. אירוע היה מתקיים רק בתנאי שיש חלל מגניב ומיוחד עם אמירה. הפעולה באה רק אחר-כך".
אל אותו ניסוי כלים ראשוני בחניון מע"צ הגיעו כ-250 איש, ולפנות בוקר צעדה החבורה לכיוון העיר העתיקה. בדרך הם עברו במנהרה שמתחת לכיכר צה"ל, שהיתה בתהליכי בנייה מתקדמים, ובעודם צועדים שם, החליטו שזה יהיה המוקד הבא לרייב שלהם.
המסיבה במנהרה של כיכר צה"ל לא יצאה לדרך לפני שהם שיחדו את השומר של אתר הבנייה ב-2,500 שקל. העובדה שתרגיל השוחד של Raw עבד יותר מפעם יכולה אולי ללמד דבר או שניים על תנאי ההעסקה של שומרים באתרי בנייה. כך או כך, הם ביקשו ממנו להזיז שתי משאיות ככה שיעמדו זו מול זו בצדי המנהרה. על אחת הם מיקמו עמדת תקלוט ועל אחרת עמדה לווי-ג'יי. כ-700 איש הגיעו לאותו אירוע. ב-04:30 לפנות בוקר הגיעה משטרה. הכסף הוחרם ושתי הקופאיות עוכבו לחקירה. העובדה שאף אחד מהמארגנים לא התייצב שם לצד הקופאיות גרמה ללא מעט אנשים בעיר להרים גבה על התפקוד שלהם.
"העניין עם הבנות לא קרה באופן מודע. זה היה כל-כך מהיר שלא הספקנו להתעסק עם זה. לא היתה לנו בעיה בהמשך. תמיד כשחיפשו את המארגנים הגענו. התחושה היתה שבתור סטודנטים מותר לנו יותר משאר האנשים. שהמשטרה קלה עם סטודנטים. זה היה שונה ממסיבות טראנס. בשביל המשטרה הקהל היה 'איכותי' והאווירה היתה משוחררת וסטודנטיאלית. היינו בטוחים שזה בסדר ושזה יעבור", מסביר לינדאור.
האירוע הרביעי שלהם התקיים בחניון ממילא, שהיה אז בתהליכי בנייה. תהליך ההפקה של האירוע נמשך כחודשיים. "זה היה אזור נורא מסוכן. היו שם בורות של 15 מטר והמון בטון וברזילים". הם איתרו את החברה שאחראית על הבנייה ופנו אליה כאשר הם מציגים את עצמם כסטודנטים שמבקשים לצלם סרט באתר וש"יבואו מלא אנשים לצילומים". הם קיבלו אישור עקרוני מהמזכירה של המנכ"ל, שרק ביקשה מהם לעמוד בתיאום עם הקב"ט מהמלון הסמוך, שהיה אחראי על האתר.
לרייב המיוחל הגיעו יותר מ-1,000 איש. הוא התקיים תחת השם "Raw Mass" והנושא היה דת ורוחניות. עבור לינדאור זה היה אירוע מפעים: "השגנו כמה מאות לפידים ומיקמנו אותם לאורך כל המסלול עד המסיבה. אתה יורד בספירלה חשוכה של לפידים ארבע קומות, ובסוף אתה מגיע למבנה שבראשו יושב אדם שעושה מדיטציה בגלימת נזיר. האירוע הזה מעלה בי המון תחושות. אפשר להפיק כוח אדיר מעבודה בקבוצה. אני תיקלטתי ראשון, והשיר האחרון ששמתי היה 'איזו מדינה' של אלי לוזון. באמצע השיר אני רואה לייזרים אדומים מכוונים אלי ויס"מניקים יורדים עם נשקים לכיוון שלנו. הם הגיעו וביקשו שנעצור את 'המסיבת אסיד הזאת'. הסברנו להם שיש לנו אישור לצלם שם סרט ושאנחנו סטודנטים. הלכנו למלון שממול בשביל למצוא את הקב"ט, הוא כמובן לא היה, חייגנו אליו. הוא מילמל משהו על סרט. בשלב הזה השוטר אמר לנו, 'עזבו, פזרו את האירוע'. כמוצא אחרון אמרנו לו, 'תן לנו שעה, כי המקום מסוכן ואנחנו לא רוצים לסגור בבהלה'. הם אישרו לנו שזה בסדר, ואז פשוט המשכנו לנגן עד הבוקר".
גם האירוע החמישי של Raw, הפעם בתחנת הרכבת במלחה (שהיתה אז בשלבי בנייה), לא נגמר בלי התערבות של המשטרה. למעשה הרעיון המקורי היה לקיים את האירוע על הגג של מגדל דונה המתהווה בגבעת-שאול. הקונספט של האירוע היה "הייטק", כאשר קוד הלבוש היה חליפות. הם הכינו סרטון סאטירי על תנופת ההייטק והתאגידים. השומר כבר שוחד (הפעם ב-10,000 שקל), והדרך לאירוע נראתה סלולה. יומיים לפני האירוע התקשר הבן של הקבלן שבאחריותו היה הבניין. הוא הכיר את סצינת הרייבים, שמע על האירוע, והודיע ללינדאור שהאירוע לא הולך להתקיים. בלית ברירה העתיקו המארגנים את האירוע לאתר הבנייה של תחנת הרכבת במלחה.
על מהלך הדברים מספר לינדאור: "אחרי שעה שכל הכביש היה פקוק, הגיע טרנזיט עם כמה בריונים בפנים שביקשו לדעת מה פשר ההתרחשות ומי אחראי. הבנתי שהם שוטרים. הבאתי תעודה. הם רשמו, עשו סיבוב ונסעו. אחרי שעה מגיעה ניידת נוספת, שואלת אותי אם אני אחראי, הכניסו אותי ועוד מארגן לניידת. לקחו אותנו לחניון שמאחורי טדי, חיכו שם ארבע ניידות. בזמן שאנחנו שם 50 שוטרים סמויים שמו כובעים והתחילו לעצור אנשים ולפוצץ את המסיבה. אנחנו שוחררנו בבוקר ולא עשו לנו כלום. חזרנו לנקות את המקום. וככה האירוע הזה נגמר".
עבור אחד הבליינים שהיה בלב הסערה עם השוטרים הסיפור נראה כך: "זה היה הרייב הכי פסיכי שראיתי בחיים שלי. כמות הלייזרים שהיו שם גרמו לזה להיראות כמו החלל החיצון. היו שם יותר מ-1,000 איש, אבל במקביל היתה גם תחושה שיש שם הרבה מאוד בלשים. ראית כל מיני אנשים קירחים עם הבעה שלא נראית כמו מסיבה. פתאום במקום מוזיקה שמעתי אנשים צועקים 'מדינת משטרה'. משום מקום שמונה בלשים קפצו עלי ועל חבר שלי. היינו על הרצפה, ופוצצו אותנו מכות. אנשים צילמו עם הטלפונים שלהם. חבר שצעק על השוטרים קיבל נגיחה לפרצוף. לחבר השני שעצרו דחפו אצבעות לפה בשביל לבדוק אם יש לו סמים. הם לא מצאו כלום. הם גררו אותנו החוצה. צעקתי לאנשים שיבואו כי רוצים לדפוק לנו מכות. כשהעניינים נרגעו השוטרים הבינו שכל האלימות שלהם צולמה ושהם בבעיה. אנשים באו ודרשו מהם להזדהות. השוטר שנגח בחבר שלנו נעלם מהשטח. בשלב מסוים ניגש שוטר בכיר כלשהו ודרש מהבלשים לשחרר את כולם. ארזנו את עצמנו ונעלמנו משם כי מאוד לא רצינו לבלות לילה במעצר. היינו מאוד מסוממים".
בליין אחר שהיה באותו אירוע מסביר: "הבעיה הכי גדולה במסיבות האלה לא היתה המשטרה, אנשים שהולכים לרייב מבינים שזה טבע הדברים. הבעיה העיקרית היתה הבטיחות. אנשים נפלו שם, חלק נפצעו, ובנס זה לא נגמר בפגיעה חמורה ובתביעה של המארגנים. אם אפשר לשים את זה בצד, אני חושב שמדובר בגיבורי תרבות. Raw עשו דברים יפים ומרגשים ואנשים הגיעו לפה מכל הארץ בשביל לחזות בדבר".
האירוע השישי והאחרון של Raw התרחש לקראת סיום הלימודים של החבורה. הם שאפו לאקורד סיום שיגרום לכל שאר האירועים שלהם להתגמד. המטרה היתה רייב במתקן צבאי נטוש בבית-גוברין שמדמה כפר ערבי לאימוני צה"ל. הם לא היו אופטימיים בהתחלה, "כי זה מקום מסוכן בטחונית שממש צמוד לגדר ההפרדה, שאז לא היתה".
הם פנו לתיאום האזרחי של צה"ל, היות שהשטח עדיין היה בבעלותו, ובאופן מפתיע קיבלו אישור לקיים "אירוע אמנותי" ל-300 משתתפים, כאשר הדרישה עמדה על מאבטח לכל 30 איש. "ידענו שאין מצב שהמשטרה לא תגיע. זה היה אזור של מסיבות טראנס, וגם אי-אפשר להחביא את ה-3,000 איש שרצינו להביא", מסביר לינדאור. "זה היה קצת לפני ההתנתקות, וגילינו שהיא תיערך ביום ראשון 1. החלטנו ללכת על יום שישי שלפני, כי הנחנו שלא יהיו כוחות ביטחון באזור. הלכנו לבסיס המג"ב ליד בשביל להכיר אותם ולהבין מול מה אנחנו עומדים. הגענו לשם וביקשנו שייקראו למ"פ. פתאום אנחנו מגלים שזה בחור מהלימודים שלנו בגבעת-רם. הוא אמר לנו, 'תעשו מה שבא לכם, לא ראיתי לא שמעתי'. ברגע הזה אמרנו לעצמנו 'וואו, יש סיכוי שזה איכשהו באמת יסתדר'".
ברוח הדברים נבחר הקונספט לאירוע – "יהודים נגד ערבים". הם הקימו אתר אינטרנט שכולו משחק וידיאו של יריות של ערבים נגד יהודים כפרומו לאירוע; הפיקו את סרטון ה"פיתה נגד לחמנייה", ובו נראים לינדאור וקמר מחופשים לפיתה ולחמנייה ומתגוששים ברחובות גבעת-שאול סמוך לאזור המאפיות; ועיצבו שני לוגואים – אחד בסגנון יהודי (בסגנון הסמל של מג"ב) ואחד בסגנון ערבי, כאשר שני סוגים של פלאיירים שונים הודפסו.
ביום רביעי שלפני האירוע הם קיבלו הודעה מהצבא שאי-אפשר לקיים את ההפקה בשל אימונים במתקן עד שישי בצהריים. ההודעה הכניסה את כל העניין לסחרור. הם הבינו שהם צריכים להקים הפקה גרנדיוזית בתוך כמה שעות בלבד. "באנו בשישי עם מלא לחץ. אבל האירוע איכשהו כן המריא, למרות הקשיים. בנינו את העמדה של הדי.ג'יי על המסגד. היה שם עוד מבנה שעשינו עליו הופעות פאנק ורוק. אנשים באו בלבוש יהודי או ערבי. היתה מלחמה בין הצדדים שזרקו זה על זה פיתות ולחמניות – קנינו אלף. לכל צד היה שחקן בתפקיד גנרל שדירבן את המלחמה".
שמועה על הסתננות של מחבל לאחד היישובים הסמוכים הקפיצה את סיורי המג"ב באזור, מה שהוליד סיטואציה שבה מעל המסיבה מרחף מסוק צבאי. "זה היה לדעתי האירוע הכי מטורף שהייתי בו בארץ", מסכם לינדאור. "ידענו שאנחנו לא יכולים לעשות יותר מזה או למצוא לוקיישן יותר טוב מזה. סיימנו את הלימודים, ואז פשוט התפזרנו". חברי Raw מפוזרים כיום ברחבי העולם ופועלים במגוון תחומים: פוליטיקה, תקשורת, הייטק, אמנות ועוד. לצד לינדאור וקמר ניתן למנות את נמרוד רם, אבנר שילו, אורי לזר, טל רוז, לירון קורן ואוהד שם-טוב.
