Artist at Work

*

שבוע לפני פתיחת התערוכה "Artist at Work" של אנאבל שמר ונטלי בר-און התקיימו עצרות לציון יום הפועלים, 1 במאי. יום אחרי פתיחת התערוכה בגלריה P8 נפתח בניו יורק ביום שישי 09.05 בפעם השנייה יריד האמנות "פריז". על פניו אין קשר ישיר בין האירועים. יריד האמנות בניו יורק מתקיים ברנדל'ס איילנד, מקום מושבו של המתקן הפסיכיאטרי המרכזי של ניו יורק. היום השטח בבעלות עיריית ניו יורק ומושכר ליריד, שאינו נדרש לכבד את הסכמי השכר בעיר או את תנאי ההעסקה לפי הסכמים קיבוציים המקובלים במתקני העירייה. בשנה שעברה קידמו את פני הבאים ליריד מפגינים שמחו על הפקרת העובדים ביריד ועל שבירת העבודה המאורגנת על ידי היריד והעירייה. מעבר לשאלה האם היינו יכולים לראות מחאה דומה בעירנו שלנו, פרופיל המועסקים במסגרת היריד הוא שמחבר את שני התאריכים שבעיתם נפתחת "Artist at Work". אחוז גבוה מהם הם אמנים בעצמם וסטודנטים לאמנות שמתפרנסים בין היתר מעבודה ביריד בתחומים שונים – אדמיניסטרציה ואירוח, קבלת קהל ואבטחה, הדרכה והכוונה, תלייה והובלה, ניקיון והסעדה.

התערוכה "Artist at Work" מציגה טענה לגבי מעמד האמנים בעולם, אך גם לגבי מעמדה של האמנות בעולם. כאן אמנות לא רק מייצגת את המציאות, היא גם לא רק מבקרת אותה. אנאבל שמר ונטלי בראון מראות שאמנות היא המודל למציאות הכלכלית העכשווית. זו מציאות שמחוץ לאמנות ושבתוכה האמנות פועלת; השדה והמשתתפים בו, המוצרים שמופיעים בו, המודלים הלימודיים והניהוליים שבו, והיא נוגעת למציאות החיים של המשתתפים בשדה, ליחס לערך ולמחיר, למלאי ולשווי שוק, לחוב ולספקולציה.

ארט סטאר (וידאו)

תחת הרוח החדשה של הקפיטליזם האמן הוא המודל לעובד – יצירתיות ומוטיבציית-על הן הכרח היום. עבודה לדדליין ויצירת רשתות עבודה בעלות עצימות נמוכה שיכולות להתגבש במהירות סביב פרוייקט גם הן הכרח. אם פרקטיקת הסטודיו נקשרת לתעשייה זעירה במסגרת קפיטליזם תעשייתי, אמן הריאליטי, זה שמקבל אשראי לפרוייקט שלו, זה שנראה כמו השקעה ראויה, הוא כבר חלק מההיגיון של הקפיטליזם הפיננסי.

העבודות שאנאבל שמר ונטלי בר-און מציגות בתערוכה מקיפות פרקטיקות שונות שכולנו כפופים להן למשל בקול הקורא, מודל לדמוקרטיזציה של שדה שחותר לתגמל מצויינות. בבסיסו, הקול הקורא לפרסים, פרויקטים, תערוכות ועבודות מוזמנות נועד לשמש אמצעי לפתיחת השדה לקולות ולדמויות שטרם קיבלו הזדמנות. למעשה, הקול הקורא כבר הפך לכלכלה שעומדת בפני עצמה ובה נעשית עבודה בחינם על ידי הרבים. לא האחד שנבחר הוא המרוויח, אלא יוזמי הקול הקורא. זהו היגיון כלכלי של 'המנצח לוקח את כל הקופה', או טוב יותר – הקזינו תמיד מנצח.

העבודה הנעשית על ידי הרבים ללא תשלום מייצרת ערך שרק המארגנים של הקול הקורא יכולים להפוך לרווח – אפשר להתהדר בהצעות שנדחו ככל שאיכותן ומספרן גבוה וכך להבטיח מימון לפרוייקט בפעם הבאה. כמו שבריאליטי כולם עובדים קשה בשביל להיות "חארות" באותה מידה, הערוץ המשדר הוא שמרוויח מהפרסומות שמשודרות במסגרת המשחק שהוא קבע את כלליו. לכן, המודל העסקי של עידן הקפיטליזם הקוגניטיבי הוא "להיות השוק" – מאיי-טיונס ויוטיוב לפייסבוק וגוגל, המודל העסקי של חברות ענק אלה נבנה על העבודה היומיומית והאינסופית שמייצרים הרבים מתוך היצירתיות והיכולת האנושית לסוציאליזציה. אם כן, העניין היום הוא להפוך למוסד שלו נתון המונופול לתרגם את הערך שמייצרים הרבים לרווח. באופן מפתיע, המוזיאון שנדמה על פניו מוסד עתיק וישנוני, הוא זה שמהווה ציר ומפתח להבנת הכלכלה העכשווית תחת הקפיטליזם הקוגניטיבי. המוזיאון לאמנות הוא מוסד שלו נתון מונופול לגזור רווח מהערך שאמנים מייצרים – הכוונה היא לאו דווקא לרווח כספי ישיר כי הרי מוזיאונים תמיד נאבקים לקבל תקציבים, אלא לטבעיות כביכול של מעמדו שבגינה הוא ממומן. הדבר המעניין הוא שהמוזיאון נשען על הערך שמייצרים גם אמנים שהוא אינו מציג. המוזיאון לאמנות, ובמיוחד המוזיאון לאמנות עכשווית, ניזון מהעבודה היומיומית והאינסופית שמייצרים כל האמנים, ואולי יותר מכל, האמנים הרבים שהוא לא מציג. בהיותו מוסד שמקבל את הלגיטימיות שלו מעקרון השיפוט, המוזיאון לאמנות שואב אותה מכל האמנים שאת עבודותיהם הוא לא מציג. כדי שיופיע חומר, נדרש חומר אפל. גרגורי שולת מכנה בשם זה את העבודה היומיומית האינסופית שנעשית בידי הרבים בשדה האמנות. החומר האפל שאיננו רואים הוא זה שמאפשר את הופעתו של החומר הקיים במוזיאונים.

Artist at work (וידיאו)

שביתת אמנים, רעיון שעולה מפעם לפעם במאבק לשיפור מעמדם של העוסקים בתחום, היא כבר הגזירה של הפרנסה. במידה רבה שוק העבודה דורש מאמנים לשבות. מאחר שהם נדרשים להתפרנס מעבודות אחרות, נמנע מהם הזמן לעבודה על האמנות שלהם והאמן שעבודתו מוצגת במוזיאון הוא המלצר בקפיטריה. אותו אמן, שעבודתו בחוץ (לשם פרנסה) ושעבודתו בחוץ (היצירה שלו שאינה מוצגת במוזיאון), הוא שמאפשר את קיומו של המוזיאון. בשוק התעסוקה הוא סובל לא רק משבירת העבודה המאורגנת וההסכם הקיבוצי, אלא גם מכישורי יתר ביחס לשוק. כמוני, את ואתה מכירים אנשים שיודעים לכתוב קוד, לנגן, לרפא, לצלם, לתרגם, ללמד – ובסופו של דבר מוצאים עצמם עובדים ביום בשביל שעות אפקטיביות כמורים ובערב ממלצרים במשמרות. פעם מספיק היה לדעת דבר אחד מאלה שהדור הזה יודע, והיתה לך עבודה קבועה עם פנסיה, חופשה שנתית ומתנות בחגים מהאיגוד המקצועי.

אחרי שסיפרו לנו שעוברים לעידן פוסט-תעשייתי של אחרי פס-הייצור הפורדיסטי, ומהניינטיז מדברים איתנו על ה"וואן-מן-שואו" שבו כל אחת ואחד ידעו לעשות הכל, היום אנחנו מגלות ומגלים שפסי הייצור לא נעלמו, הם פשוט עוברים דרכנו – פה אנחנו מקבלים כסף על פרויקט עריכה שעבדנו בו, שם על הרצאה שנתנו, פה משמרת ושם טקסט שעלה לרשת (האימייל, הגוגל-דוקס – האם אלה לא פסי ייצור עכשוויים?). אנחנו פס הייצור של העולם. אנחנו יודעים לעשות את העולם. אנחנו עושים אותו בכל רגע ורגע. העולם הזה הוא שלנו ואנחנו מביאים אותו להתקיים בכל מקום דרך הידע המשותף שלנו ויכולת הסוציאליזציה שלנו (יכולת הסוציאליזציה שלנו היא שמאפשרת את העולם, ובעידן הנוכחי יזמוּת היא היכולת הפשוטה להיכנס בינינו ולסחור ביכולתנו זו שוב – פייסבוק, גוגל).

נטלי בר-און – כריסטיס מכירות פומביות, 2014

ייצור היתר, מראות אנאבל שמר ונטלי בר-און, הוא תו תקן בעולם האמנות. אם נחשוב על השטף של אי-פלאקס, על ההימנעות משינה של הנס אולריך אובריסט, על הסיורים האינטנסיביים בביקורי אוצרים, על ניוזלטרים שמפיצים אמנים, על כנסים עמוסים ואיך שאף פעם אין זמן, אלה מסמנים את הרגע הנוכחי בעולם האמנות. ההתמקדות של זרם מסויים של אמנים במחקר מצד אחד ועבודת ההלם של הדימוי הנייד דרך ייצור-יתר של העצמי ברשתות חברתיות הן ביטויים ותגובות שונות לאותה צורה כללית שעולם האמנות הוא המודל שלו היום. זה ה-"Artist at Work".

* טקסט נלווה לתערוכתן של אנאבל שמר ונטלי בר-און בגלריה P8
8.5.14-31.5.14
המחבר הוא אוצר ראשי ומנהל מוזיאון לאמנות עכשווית. התמורה על הטקסט ניתנה בעצם ייצור העבודות על ידי האמניות.