הזיכרון הפרום והמתעתע, כמו גם ההיסטוריה המשוכתבת בכל פעם מחדש, הם מוטיבים נפוצים באמנות הפוסט-מלחמתית של המחצית השנייה של המאה ה-20. את ראשיתה של המגמה ניתן לאתר עוד קודם לכן, בביקורת הנאורות והאידיאליזם הגרמני שנוסחה החל מסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, אולם רק לאחר מלחמת העולם השנייה היא זכתה לטיפולים אמנותיים והגותיים רבים כ"כ.
אל התרבות הזו, הגדושה עד בלי די בניסיונות מוצלחים יותר ופחות להשלים את השבר ולשבור את השלם, לסמן את הריק ולרוקן את הסימן, מגיעים הנופים הקטועים והמעורפלים, ספק נוכחים וספק מדומים, העומדים במרכז "מעגלים של זמן" – תערוכתה של הציירת הישראלית הפועלת בלונדון נגה אנגלר. בדומה לעבודות שהציגה אנגלר בעבר, גם הפעם מופיעים בציוריה יערות אפלים מנוקדים במשטחים לבנים של ריק, שכבות היסטוריות ורוחות רפאים מטושטשות המפעפעות מבעד לדימויים, מנכיחות את קיומן מבלי לחשוף את מהותן. מופיעים גם חדרי עבודה גדושים בציורים בתהליך המשלבים בין הכאן ועכשיו הקונקרטי למה שמרומז ונזכר אך נותר חמקמק. סגנון הציור נותר מופנם גם כשהוא מתאר סערות וגם כשהוא מוצג בפורמטים גדולים יחסית. אפילו פעולה בוטה כמו שבירת רצף נקודת המבט בחלק מהציורים, למשל בהסטת הפרספקטיבה באמצעות ציורים הנשתלים בתוך הציור, נעשית באופן כמעט בלתי מורגש.
נגה אנגלר – Belongings 4. שמן על בד, 2012.
הנופים הצפון אירופאיים והתפנימים בצבעי קרם-אפרפר וורדרד נוצרו מחיבורים בין דימויים הלקוחים ממקורות שונים (תצלומים, ציורים היסטוריים), וכן דימויים שנולדו בדמיונה של הציירת, המעוצב גם הוא ע"י שברי דימויים קיימים. החיבור בין מקורות חזותיים שונים ובין ההיסטוריות הרשמיות לחוויות אישיות, ולא פחות מכך אי האפשרות של חיבור אורגני בין הדברים, הוא נושא מרכזי בעבודות של אנגלר. היא יוצרת מעין "קולאז' ארכיאולוגי", כפי שכינתה זאת בראיון, המבוסס על "בנייה והרס, על המזוהה והמטשטש, על איחוד ופירוק של מרכיבים ויזואליים שלכאורה קשורים זה לזה, אך במבט מדוקדק מסתברים כבלתי רציפים, קטועים ושבורים".
כאמור, את הקולאז' השבור מציירת אנגלר בשקט המסווה את השבר ומגלה אותו בעת ובעונה אחת. אין פה שדות קטל אדירים כמו אצל אנסלם קיפר או היסטוריות שבורות ומונכחות כמו אצל כריסטיאן בולטנסקי (אם למנות שני קרובי משפחה קונצפטואליים ידועים). משיחות המכחול של אנגלר הורגות ברכות ובחיוורון, מנכיחות את השבר מבלי לקעקע אותו על רשתית העין, כך שאם כבר, ניתן לראות בעבודות ניסיון שקט להתנגד למהלכים אמנותיים דומיננטיים. הבעיה היא שהתשובה המקוטעת והמטושטשת-קלות של הציירת רחוקה מלהציע לסחטנות של קודמיה אלטרנטיבה של ממש. בסופו של דבר מלאכת הפרימה והקיטוע בציוריה מציגה בסה"כ מטאפורה שחוקה – עוד מטאפורה שחוקה, הפעם בגרסת סלון – לדימוי מלאך ההיסטוריה הצועד "אחורה, אל עבר העתיד", כשחורבות העבר הולכות ונערמות מול פניו המבועתות. כך, החיוורון המצטמצם שמאפיין את הציורים אינו נחווה כחוסר שקט המוליד הצעה חלופית, אלא כעגמומיות נינוחה ומשתבללת. זהו חיוורון שאינו יוצר איכות בפני עצמה כהישג של חולשה מכוונת, אלא חיוורון כשיעמום דהוי, כסגריריות סתגלנית וממושמעת של חדרי מגורים, פואטיקה של שקיעות, רסיסי זיכרונות וענפים יבשים.
נגה אנגלר – Fading shadows 1. שמן על בד, 2012
אייל מביט אל הצופה מבעד לגזעי העצים החרוכים והביצות הקפואות, בור פעור באדמה ומסביבו זכרונות חיים, שרידי עבר המעכירים את רצפת החדר החלקה וטשטושים אמנותיים במשיחות מכחול מצועפות, נאלצים לתפקד כמטאפורות להתבוננות פנימית על הנפש המלנכולית הקורסת תחת נטל ההיסטוריה. הבעיה עם המטאפורות הללו, כמו גם עם שפע הציטוטים האמנותיים וההקשרים הספרותיים הקשורים בזיכרון, מגוסטב פלובר ופרימו לוי עד וו.ג זבאלד וז'ק דרידה, היא שהם משמשים כקביים לציור המתקשה לצעוד לבד ומהסס לעמוד על שלו, אך גם לא מצליח להפוך את ההיסוס להחלטה בפני עצמה. ומה שמפריע יותר מכל בציורים הללו הוא שנדמה שאכן, בלונדון היאוש נעשה יותר נוח, ולכן הבלבול המהסה את עצמו בחוסר ביטחון מעושה הופך ממכשול למטרה.
נגה אנגלר – מעגלים של זמן
גלריה נגא,
נעילה:19.1.13
פורסם בנוסח דומה ב"טיים אאוט"
