כמה סטרא

14 תגובות על כמה סטרא

משולם זה דמיין הרסט האחים צ'פמן ויונתן מזה בכפיפה אחת וקורעעעת

יונתן יונתן כמה אתה חששן והססן לפתע פתאום כשאתה עומד מול פרופסורים
בלעת את הלשון? פחדת מהאקדמיה? מה זה הכתבה הנחמדה והמתחנחנת הזו על תערוכה
כל כך יומרנית וכל כך גדולת מידות? את ה מפתיע אותי שדווקא כאן אתה בולע
את הלשון וכותב ביקורת לגמרי "פרווה" שלא מתמודדת עם התערוכה אלא
מספרת לנו מה כתוב בקטלוג. מה אתה שופר?
יש בתערוכה עבודות מדהימות ומרגשות של פסח סלובוסקי למשל? לא ראית? ואת
הציורים הגדולים של איתי קמינר – לא ראית?
נזכרת רק בבואין – אבל אותו אין צורך להרחיק לכך לראות כי רואים אותו ברוטשילד….
ואת מאירוביץ' לא ראית? מתי בפעם האחרונה
ראית את מאירוביץ' בתערוכה של אמנות מקומית עכשווית בתל אביב?
הנה הם עשו מעשה ואולי
אפילו מעשים גדולים שמערערים על ההגמוניה של גבעון-זומר-דביר
ואתה עומד מהצד ובולע את הלשון…..
ומה עם תא ההקפאה של ניניו? ומה עם הג'וקים המרצדים של לוסקי? ומה באמת עם
הפסל המהדים של משולם, הפסל של השטן – מי עוד הרשה לעצמו עד עכשיו באמנות הישראלית
להציג עבודה כל כך סוריאליטסית כל כך ישירה בדמיון הנמוך שלה, תגיד לי אתה?
שכחת את האיזמל מנתחים
בבית ובאת בצעדים מהוססים לאוניברסיטה כאילו אתה מפחד ממשהו, חבל לי מאד
ציפית ממך ליותר. אתה חכם על קטנים [סימון ואחרים] ופוחד [ולא בצדק] מגדולים !!!!

הרשימו,
הציורים של מאירוביץ יפיפיים. הם צויירו על ניירות צילום שיצרו מרקם מיוחד שקצת מקבל את הצבע וקצת דוחה אותו, ובכתב יד ציורי דחוס אך מהוסס שמציג תחושת דחיפות גדולה לצד ניסיון להיאחז בעולם בציפורניים ממש. גם הציורים של סלבוסקי (שהוזכר בטקסט) יפים מאד, אבל כפי שאתה יכול לראות זו ביקורת שנכתבה ל"טיים אאוט", כפי שאתה יודע בעיתון המקום מוגבל ל-550 מילה וצריך להתייחס לחלק מהדברים בקצרה ולסנן אחרים, וכפי שאתה בוודאי מבין חוץ מלערוך את "ערב רב" (בהתנדבות) אני עושה עוד כמה דברים בחיים שלי, ולא תמיד יש לי זמן להרחיב ולכתוב על כל דבר. לא מוצא חן בעיניך? אתה חושב שעבודה כלשהי צריכה פרשנות נוספת? שהתערוכה יומרנית וכושלת? בבקשה – שלח טקסט למערכת. מעולם לא פסלנו מאמר בגלל אי הסכמה עם דעותיו של הכותב.

באשר למשולש גבעון-זומר-דביר: מכיוון שסלבוסקי עובד עם גבעון ומאירוביץ עם גורדון (סוג של קרובי משפחה), לא ברור לי איך התייחסות דווקא אליהם תשבור את "המונופול" של שלוש הגלריות, יהיה אשר יהיה, מה גם שמלבד בויאן נדמה לי שאף אחד מהאמנים והאמניות שהוזכרו בטקסט אינו מקושר לגלריות הללו.

תערוכה גרועה וילדותית. ביקורת מנותקת ובועתית.

ליונתן
ההיפך הוא הנכון – התערוכה מאד מאד יפה בעיני ולכן
אני מתפלא על הלשון ה"נקיה" מדי שלך.
כיוון שזו תערוכה יוצאת דופן בגלל האוצרים
לא אהבתי את חוסר המחוייבות שלך
ואין סיבה להתנצל על זה שיש לך רק 500 מילים
יש סיבה להתנצל על דברים כללים שלא אומרים
כלום, במקום לכתוב מה שאתה חושב על העבודות
ועל האמנים המוצגים בתערוכה.
משולש דביר-גבעון-זומר אינו משולש של מסחור
אלא משולש של "טעם" טוב", שבתוכו פסח מתפקד כמו
עלה תאנה
וגם בתגובה שלך עכשיו – אתה מתחמק מלהשיב על השאלה
הפשוטה – מה אהבת בתערוכה ולמה? ומה לא אהבת
בתערוכה, את מי ולמה? אלו שתי שאלות פשוטות
שאתה מתחמק מלהשיב עליהן – ואני לא מצליח להבין מדוע?

סלח לי, הרשימו. קראתי את המשפט "הכתבה הנחמדה והמתחנחנת הזו על תערוכה כל כך יומרנית" והבנתי מכך שאינך אוהב את התערוכה. שמח שאהבת.
אתה כותב שאני "מתחמק מלהשיב על השאלה הפשוטה – מה אהבתי בתערוכה ולמה"?
אני חושב שמקריאת הטקסט די ברור שאהבתי את התערוכה באופן כללי, ובמיוחד את עבודותיהם של אסי משולם, אבינעם שטרנהיים, פסח סלבוסקי, בויאן ואסתר שניידר. מהתגובה הקודמת אתה יכול להבין שאהבתי גם את מאירוביץ, ולמען האמת אהבתי חלק ניכר מהעבודות, רק שכאמור, המקום מוגבל והזמן קצר. אז על כמה עבודות כתבתי ועל אחרות לא, ובמקרה של משולם גם הרחבתי קצת יותר כי חשבתי שזו עבודה יוצאת דופן. אולי אין צורך להתנצל על כך שיש רק 550 מילה, אבל גם בלי להתנצל ברור לך שבטקסט קצר יחסית שצריך גם להציג את הרעיון העומד בבסיס התערוכה, גם להתייחס לסגנון האוצרות וגם לעבודות השונות, אין יותר מדי מרחב תמרון.

אוהב לא אוהב. אוהב לא אוהב. איזה חמודים אתם.

יונתן, הקשר בין מאירוביץ לבין גלריה גורדון התקיים רק בין השנים 1976-80 בלבד. אין קשר בין העיזבון של מאירוביץ לגורדון לא באופן ממשי ולא באופן מטאפורי.

תודה על התיקון. ציורים של מאירוביץ עדיין מוצגים באופן קבוע בתערוכות מכירה מאוסף הגלריה, אז הנחתי שהיא מטפלת בעיזבון.

לא רק בתערוכות מכירה. עבודות (לא טובות שציירו מסיבות כלכליות) של מאירוביץ מופיעות בהרבה מאד מכירות. אגב, זאת אחת הסיבות להיעדרותו משיח האומנות הישראלי, מבלי לעשות אבחנה בין עבודות חשובות והרבה פחות חשובות. אחד המאפיינים של השיח הוא מערכת ענישה על הסחרה של האומנות. אגב, מבלי משים, גם אתה שותף לפעולת השיח שהרי אתה כותב בתגובות שאהבת את העבודות של מאירוביץ, אבל יש מגבלה של 500 מילה וכו'. כך בדיוק פועל השיח: בקטן, באילוצים הבירוקרטיים, במקרים רבים מתחת לרמת התודעה. גלילי ומנחם, לא פועלים במסגרת הכללים של השיח הדכאני, אולי בגלל גילם הצעיר, אולי בגלל סיבות אחרות. הם בחרו להציג 4 עבודות פנדה גדולות. מהלך לא פשוט.

שוקי, הטיעון ש"אחד המאפיינים של השיח הוא מערכת ענישה על הסחרה של אמנות" לא ממש תואם את מה שקורה בעולם האמנות בישראל. בפועל הרוב המוחלט של האמנים המוצגים והמדוברים, הן בני זמננו והן אמני עבר, הם אמנים סחירים לכל דבר. יתכן שאמן כזה או אחר חטף ביקורת על מסחור, מה שלפעמים קורה בגלל הצפה (לא תמיד מכוונת) של השוק בעבודות בשנים מסויימות, אבל אני לא חושב שיש פה מגמה של הענשה. אם אתה כן חושב, אשמח אם תביא דוגמאות.
אני גם לא מבין מדוע בהקשר הנוכחי בחירת האוצרים להציג 4 עבודות פנדה גדולות היא מהלך לא פשוט. אלו עבודות שהתאימו לתזה שלהם, וממכיוון שממילא זו לא גלריה מסחרית השאלה אם הן סחירות או לא לא הייתה רלוונטית.

אכן תערוכה יומרנית ואכן נתקפת בהלה מול פרופסורים. יש כמה עבודות יפהפיות אבל ככלל הזיקה בין העבודות מאולצת- אין עבודה שלא היתה מתאימה לתערוכה הזאת – הכול הולך. החיבור המאולץ הזה מסתתר מאחורי טקסטים מקושקשים בעברית פסאודו-עשירה (תמיד מועיל להזכיר את הזוהר). עדיף כבר טקסטים אוצרותיים פוסטמודרניים רגילים עם "חותר נגד" ושטויות כאלה על המשחקי מלים מצויצים.

[…] לתערוכה "יד שמאל" שהוצגה בגלריה האוניברסיטאית בראשית השנה, גם […]

[…] קבוצתיות גדולות שהוצגו במקום בשנה האחרונה, אחת באוצרות גלילי שחר ומנחם גולדנברג והשנייה באוצרות הדס קידר, סימנו כיוון של עשייה מחקרית […]