שלושה זמנים פועלים במקביל בתערוכתו של האמן הבלגי דיוויד קלרבו "הזמן שנשאר", המוצגת בביתן הלנה רובינשטיין. ישנו הזמן הליניארי – זמן הצפייה בהקרנות הוידיאו, הנעות בין תצלום סטילס בודד לרצף סצנות בן שעות רבות. ישנו הזמן השבור המוצג בעבודות באמצעות מניפולציות של עריכה הלשות את הזמן, מותחות, קוטעות ומשכפלות אותו, וישנו זמן הכנת העבודות – העשור האחרון – זמן בו הדיון התרבותי נשחק עד כדי כך שנדמה שאינו מסוגל להבחין בין פילוסופיה לדוגמנות, ולכן הוא מייחס לכל סרט איטי עם שיק צרפתי "אפשרויות קריאה מעניינות למושגים מציאות ואשליה".
בעבודות הוידיאו המוצגות בתערוכה, משחק קלרבו עם יחסי התצלום הבודד והתמונה הנעה ועם מידת האותנטיות של הצילום בכלל, ויוצר עבודות מעורפלות המבקשות להנכיח את הזמן הקולנועי הנפרש בפני הצופה כזמן נפרד בעל איכויות משל עצמו, הנובע מנקודות מבט רבות ועריכה רצינית. בהתבוננות מרוכזת בכל אחת מן העבודות נחשפים רמזים לכך שהמראה המוקרן על המסך אינו בדיוק מראה המציאות והזמן המופיע בתצלום הוא למעשה זמן מלאכותי, ואלמלא היינו בשנת 2012, אחרי למעלה ממאה שנות קולנוע ומאה ושבעים שנות צילום, זו יכולה הייתה להיות חדשה מרעישה.
דיוויד קלרבו – פרט מוידאו
דוגמא לעבודה שמטשטשת את ההבחנה בין דימוי סטילס לדימוי בתנועה היא Vietnam, 1967, near Duc Pho (reconstruction after Hiromichi Mine) משנת 2001, המתארת מטוס מתרסק במלחמת וייטנאם ומבוססת על תצלום ידוע של צלם העיתונות הירומיצ'י מיין. קלרבו צילם את הנוף שנים מאוחר יותר, ובהכלאה בין הדימוי הישן לחדש יצר את מה שמתואר כ"דימוי מעודן של תנועה וסטילס". הבעיה היא שקשה למצוא הצדקה לעיבוד התמונה מלבד שוויץ טכנולוגי שמאפשר לצופים לתהות בהשתאות האם מדובר בתמונה או בסרט, ומתי צולם הדימוי, יהא אשר יהא. ב-The Algiers’ Section of a Happy Moment מ-2008 מופיעים אלפי תצלומים מתחלפים המתארים בשחור-לבן משחק כדורגל על גג באלג'יר. התצלומים צולמו מזוויות רבות ואמורים לשקף את "המבט החשוד", כפי שמכנה זאת קלרבו. העבודה Bordeaux Piece משנת 2004 היא סרט בן 14 שעות (גילוי נאות: לא צפיתי בכולן), המציג סצנה שצולמה שבעים פעמים ביום במשך חודש, ונערכה כרצף המציג את אותה התרחשות בתנאי תאורה שונים. על פניו מדובר בסרט פילוסופי – ביטוי צורני מתעתע ההופך את חילופי השעות והעונות לחומר גלם צילומי. אולם למעשה, ה"גילוי" הגלום במניפולציה עומד בבסיסה של מלאכת העריכה הקולנועית באשר היא, וככזה לא ברור מה תורמת עבודתו של קלרבו למחשבה עליה, מלבד נופך של הגות העומדת להתפוצץ מחשיבות עצמית.
רוח הגל החדש של הקולנוע הצרפתי שורה על העבודות, ובמיוחד סרטיהם של אלן רנה, כריס מרקר וז'אן לוק גודאר. אולם את האסתטיקה הקולנועית של הגל החדש לא ניתן להבין במנותק מרוח שנות ה-60 באירופה, השבר הבין-דורי, השפעת טראומת מלחמת העולם השנייה על ילידי שנות ה-30 וה-40, עלייתו הזמנית של השמאל, המהפכה המינית והתפתחות אמצעי ייצור קולנוע נגישים וזולים. קלרבו לוקח מהמסורת הזו אלמנטים אסתטיים, משחזר אותם באמצעים טכנולוגיים מודרניים ומתוחכמים, מוסיף פסקול של המלחין האסטוני ארבו פארט – מלך הקסטות של הוידיאו ארט והמיצבים – ומציג את העניין כהרהור פילוסופי על מהותו של הזמן. הרהור פילוסופי על זמן אינו, כמובן, בלתי-לגיטימי, ויתכן שלו היה מדובר בעבודה בודדת ניתן היה להתייחס לכך ביתר רצינות, אולם מכלול העבודות מציג את עיקר פעולתו של האמן כמיקוד תשומת הלב בעצם האפשרות הקולנועית למניפולציה, ומבחינה זו העבודות מקיימות דיון בפילוסופיה באותה מידה ששקיעה וזריחה מקיימות דיון בפיזיקה.
דיוויד קלרבו – דימוי סטילס מוקרן
"הזמן שנשאר" אורגנה בעזרת הקרן הבריטית לאמנות Parasol unit, והיא כבר התערוכה השלישית ברציפות שהגיעה לביתן הלנה רובינשטיין כתערוכה נודדת ומוכנה. בעידן של קשיים כלכליים זה פיתרון נוח, ובמיוחד כשמדובר בוידיאו. פותחים את החבילה, תולים או מסדרים יפה ונגמר הסיפור, בלי אוצרות ומחקר, בלי קטלוג, תקציבי הזמנת עבודות, שכר אמן, הצבה מורכבת ועלויות בלתי צפויות. תערוכה מיובאת אינה פיתרון גרוע בהכרח – אפשר לחשוב על כמה וכמה תערוכות הנודדות כעת ברחבי העולם והלוואי והיו מגיעות לכאן – אולם בחירת התערוכות האחרונות מציגה בעיקר שיקולי נוחות וחיפוש אחר דרכים זולות ליצירת תדמית יוקרתית. "הזמן שנשאר" נראית כאילו נוצרה ע"פ מתכון לתערוכה עכשווית ואינטלקטואלית, ואין דבר משמים מאמנות שנראית בדיוק כפי שהיא צריכה ומצופה להיראות.
הזמן שנשאר – דיוויד קלרבו
ביתן הלנה רובינשטיין, עד ה-31.12
פורסם בנוסח מקוצר ב"טיים אאוט"
מצד שני: שני ורנר חושבת שהתערוכה של דיוויד קלרבו מוצלחת ביותר
