דיוקן עצמוני

שני סורקים שולחניים הניצבים זה מול זה הם הבסיס לסדרת העבודות המרכזית בתערוכתו של אסף שחם "דה קינג איז דד, לונג ליב דה קינג!", המוצגת בגלריה טמפו רובאטו. הסורקים פועלים במקביל וסורקים זה את זה – "הם יוצאים במחול חיזור רווי מתח ופתיינות. האחד עולה, השני יורד, הם יורדים יחד, הם עולים יחד, הם מחליפים ביניהם חומרים. הם עושים סקס דיסקורסיבי". כך מתאר את התהליך יאיר ברק בטקסט הנלווה לתערוכה. התוצאה היא סדרת משטחי צבע ופסים במרווחים קבועים, הנראית כגרסא דיגיטלית-פסיכדלית לציור המופשט הגיאומטרי בן המאה ה-20, מפייט מונדריאן למארק רותקו ואלזוורת' קלי.

"גם אותי זה הפתיע", אומר שחם על הצבעוניות והצורות המיוחדות של העבודות. "כשהתחלתי לתת לסורקים לסרוק לא ידעתי מה יצא ואני עדיין לא ממש יודע איך הצבעים נוצרים. זה משחק של רזולוציות, מהירויות סריקה, תיקוני צבעים אוטומטיים של המכשיר וכו'. כשמשחקים עם המשתנים הטכניים בשני מכשירים שעובדים אחד מול השני במקביל נוצרות מניפולציות. אפשר להגדיר שסורק אחד יסרוק ברזולוציה גבוהה מאד ויעבוד לאט, ושהשני יעבוד מהר במקביל ובעצם יבצע כמה סריקות עד שהסורק הראשון יסיים. חוץ מניקוי וחידוד אני לא מתערב בצבעים בהדפסה ומשאיר את זה כציור של המכשירים נטו. הצבעים לא רק נוצרו בעזרת מכשירים דיגיטליים – הם המצאה דיגיטלית מוחלטת".

כותרת התערוכה "דה קינג איז דד, לונג ליב דה קינג!", היא משפט שנאמר בעקבות חילופי מלוכה בצרפת של ימי הביניים. שחם התוודע למשפט דרך עבודה של דייויד הוקני שנקראת 'פוטוגרפי איז דד, לונג ליב פינטיינג'. "הרגשתי שלמרות שזה משפט שנאמר לפני 700 שנה הוא הולך ונעשה יותר ויותר רלוונטי. זה נכון כמעט מכל בחינה – קפיטליסטית, צרכנית, פוליטית ואמנותית. הצורך לומר משפט כזה מייד עם מות המלך, והטוטאליות שבה הוא נאמר, מבטאים כשל של שפה – קו המשכי והרמטי שלא נותן ולא רוצה להרשות לעצמו להשאיר רווח או ואקום באמצע".
איך זה קשור לצילום?
"זה משפט שמזכיר צילום כי הוא נע בין שני צירי זמן – עבר ועתיד – בלי להתייחס להווה. צילום תמיד עובר בין מה שהיה, שזה האובייקט המצולם, למה שיהיה, שזה התצלום, כשבעצם הוא גם עוסק במה שאין – ברגע של הצילום. הפסיק שבין לבין – הרווח הנסתר שבין שני משפטים – הוא הרגע של הריק שניסיתי להציג".

שחם, בן 28, נולד וגדל בירושלים וסיים את לימודיו במחלקה לצילום בבית הספר מנשר בשנה שעברה, שבה זכה גם במלגת שפילמן היוקרתית לסטודנטים לצילום. מהלימודים במנשר הוא מאד מרוצה. "מנסים לעשות שם משהו קצת שונה ויש משהו בעובדה שזה בית ספר לא מבוסס שעדיין מחפש את עצמו ואין לו הגדרה ברורה". במהלך לימודיו הספיק להקים עם שני שותפים את מזקקת הערק הביתית "ערק ירוס", ולמכור חצי ממנה כעבור שלוש שנים לחברת משקאות גדולה. בעוד חודשיים הוא יטוס לכמה חודשים בברלין במסגרת מלגת שהות לאמנים, ובינתיים, במקביל לעבודה על התערוכה ולזיקוק הערק, הוא מתכנן יחד עם יניב יהודה אייגר את חזרתה לפעילות של הגלריה האינטרנטית הראשונה בישראל 1024, שפעלה בעבר באתר "ואללה!". הפעילות ברשת מסקרנת אותו, ובדומה לעניין שלו בצילום, גם ברשת הוא מחפש נקודות קיצון שבהן המדיום מגלה את עצמו.
"חשוב לי לבדוק איפה האמנות מוצגת. אנחנו נהנים מחופש מידע והכל בחינם ונגיש, אבל מתעלמים מהעובדה שמאחורי הרשת עומדים כוחות ריכוזיים שצוברים עלינו מידע בהיקף מפחיד, שאתרים כמו וויקיפדיה מחסלים את הדמיון. בגלל זה אני מתחיל לרכוש דומיינים".
לרכוש דומיינים?
"אם אתה מעלה לרשת דימוי, מוזיקה או טקסט אתה משחרר את החזקה שלך עליו, ומה שחמוד בדומיין הוא שהוא ייחודי – כמו חלקה על הירח. זה משהו שגם אם אתה לא יודע מהו ולעולם לא תדרוך בו – הוא שלך".

Assaf Shaham - Full Reflection (500 dpi) 2012

מאז סיום לימודיו הציג שחם במספר תערוכות קבוצתיות וזו תערוכת היחיד הראשונה שלו, שמוצגת בגלריה צעירה שנפתחה רק לפני חודשים ספורים ברחוב סגולה בשכונת נגה ע"י גיום רושון – גלריסט צרפתי בן 29 שאצר מספר תערוכות באירופה וארה"ב, החליט לנסות את מזלו בזירה המקומית ומציג תערוכות של אמנים מקומיים ובינלאומיים. המשותף לכל העבודות שהציג בשנה האחרונה הוא העיסוק הפנימי של הצילום בעצמו – נושא שכבר יצר מסורת צילומית בפני עצמה שבין נציגיה העכשויים ניתן למנות את וואליד באשטי ותומאס רוף, חיים לוסקי, ינאי טויסטר ואחרים. בעבודותיו אין כמעט דימויים מצולמים ישירים. פעם זו סריקה מעוותת, פעם משחק בפילטרים ההופך לנושא הצילום עצמו ופעם החצנה של כלים ואפשרויות של תוכנת עיבוד התמונה פוטושופ. לפני חודשיים הציג בגלריה רואו-ארט תצלום שצולם לאחר שפתח בקבוקי שתיה מוגזת והכניס לתוכם סוכריית מנטוס – מה שגרם למשקה להשפריץ כשמפניה שנוערה היטב. את הפניה לעיסוק הפנימי בצילום מייחס שחם לחוסר אמונה ואפילו מיאוס מצילום שגרתי.

"בשנה השנייה ללימודים עשיתי קורס צילום תיעודי-חברתי. נסעתי לכפר שלם וניסיתי לטפל בסיפור הפינוי שהיה שם. נכנסתי לפרויקט די נאיבי. זה התחיל ממשיכה לאקזוטיקה – בדיוק כמו תלמידים שבאים לצלם את הזבל מתחת לבית שלי בפלורנטין – אבל חשבתי שבזכות הצילום אוכל להראות את הבעיות ולעזור. ככל שנכנסתי לעומק הפרויקט והתקרבתי לאנשים הבנתי כמה לצילום אין את היכולת לעשות זאת. זה אפילו סוג של פשע בעיני להתיימר לטפל בבעיות כאלה באמצעות צילום".
אז הסורקים שסורקים את עצמם הם בעצם מטאפורה לאי-היכולת של הצילום לעסוק בדבר שאינו הוא עצמו?
"כן, זה הריק – הרגע שבין הדבר המצולם לצילום שאחרי, שנשאר בד"כ שקוף ולא מטופל".
זה מציב את האמנות במקום מאד מוגבל.
"זה לא שחור ולבן ואפשר לעסוק בערכים של המדיום ובמקביל בדברים אחרים. אני גם לא הבעלים של הפרשנות וקרה שהבאתי עבודה שבעיני עסקה בעניין ואחרים דווקא תפסו אותה באופן פוליטי הרבה יותר ישיר. צילום גם קצת שונה מיתר המדיות כי הוא תמיד יוצא החוצה. תמיד יש בו חלק מהעולם וכמו שהוא לא יכול להתנתק מעצמו הוא גם לא יכול לעסוק רק בעצמו".
איך הצילום שלך פועל מחוץ לעצמו?
"בתערוכה התעקשתי לתרגם את הטקסט גם לערבית ולא רק לאנגלית כפי שנהוג. אני חושב שזה  צריך להיות מובן מאליו שבכל תערוכה יהיה תרגום לערבית הלוואי שעוד גלריות ומוזיאונים יעשו כך. זה יהיה צעד חשוב ביצירת שיח חברתי אמיתי ונגיש לכל ללא קשר לנושא התערוכה".

בשנים האחרונות מדברים על מות הצילום בהקשר של תחושת מיצוי של מה שמדיום מצליח לייצר – עוד סדרה תיעודית שאינספור סדרות דומות לה כבר הוצגו בכל מקום, עוד שכלול טכנולוגי, עוד "מראות קשים" שמותירים את הצופה בתחושת רווייה ואדישות. העבודה של שחם נובעת מתחושות פתולוגיות כאלו ביחס למדיום, ויחד עם זאת הוא נותר אמביוולנטי.
"העיסוק במוות של הצילום תמיד ישאיר אותו בחיים. הוא לא יכול למות פשוט בגלל שצילום הוא תוצר של טכנולוגיה. כיוון שהטכנולוגיה ממשיכה להתקדם גם הצילום מתקדם וממציא את עצמו מחדש".
ואת זה אומר דווקא מישהו שיוצר צילום כמעט לואו-טקי – מי שלוקח מכשירי צילום ומכשיל אותם בכוונה באופן שהופך את השכלולים שלהם למשהו מגושם מאד.
"אני מנסה לחזור ולבחון את הערכים הבסיסיים ביותר של הצילום: זמן ואור, פעולה והקפאה של רגע, כשלפעמים בשביל להאיר את הערכים הללו צריך לפעול "נגד" המכשיר. ב"פופוגנדה" (תערוכה קבוצתית שאצר יניב יהודה אייגר לפני שלושה חודשים במרכז האקדמי ויצ"ו חיפה. י.א), הצגתי גלויות של מגדלים שסרקתי בסורק שולחני. הדבר היחיד שסורק יודע לעשות הוא ללכת מנקודה x לנקודה y. כשניסיתי להנכיח את העניין הזה פשוט נתתי לסורק לסרוק את הגלויה עד נקודה מסויימת, ואז התחלתי להזיז את הגלויה בקצב של הסורק כך שהוא סרק שוב ושוב את אותה נקודה לכל אורך הדרך. בעצם עבדתי עליו וזה מה שיצר את האפקט של המגדלים המתוחים. בעבודה הנוכחית אני מנסה לשבור גם את המהלך הזה ויוצר דברים מריק. אין בתצלומים הללו שום חומר. האובייקט היחיד הוא פס האור של כל סורק, שנקלט בסורק השני. התוצאה היא מין מפה חזותית של מהלכים וביצועים טכניים.

ממול לסריקות מופיע דימוי שנראה כתצלום שהשתבש ומבוסס על צילום של משקפי תלת-מימד הקשורות בחוטים צבעוניים. "אני הכי גרוע בעולם בפוטושופ", מעיד שחם על עצמו, "אבל ראיתי שיש אפשרות להכניס לתוכנה תמונה והיא תהפוך אותה לתלת-מימדית. זה יכול לבוא בצורת פירמידה, קוביה, פחית, כובע של ליצן וכו', כשבעצם מה שקורה הוא שהתוכנה לוקחת את הדימוי ומורחת אותו בכל מני צורות קצת מגוחכות. העבודה נוצרה כשבמקום לקחת תמונה בדו-מימד ולהפוך אותה לתלת-מימד לקחתי תמונה בתלת-מימד וביקשתי מהתוכנה לעשות ממנה תמונה בתלת-מימד. עשיתי את זה שוב ושוב באופן שמכשיל את התוכנה. היא כאילו יודעת לעשות הכל, אז חיפשתי את החור השחור שלה – את הרגע שבו היא תתבלבל".
לתת לאלוהים לברוא אבן שהוא לא יכול להרים?
"לגרום לו לחשוף את הגבולות שלו. כיום אתה יכול ללכת למוזיאון ולקבל משקפי תלת-מימד כדי לראות תצלום. באיזשהו מקום אני קצת בז לניסיון להתחרות בעולם בכלים טכנולוגיים מתוחכמים כל-כך, ומנסה להביא את האמצעים הללו לרגעים אבסורדיים".

לא רק מכשירי צילום ועיבוד תמונה מפורקים בעבודות של שחם, אלא גם הצלמים עצמם. העבודה הגדולה ביותר בתערוכה היא דימוי של מעטפת ניירות צילום של חברת אילפורד, שהוגדלה והודפסה במימדי ענק (3/2 מטרים), כשהתצלום שבמרכז התמונה, שמתאר בד"כ נוף קלאסי או טבע דומם, הוחלף בדימוי של ספק-אונס צילומי הלקוח מסרטו של אנטוניוני בלואו-אפ (יצרים).
"כל הסרט עוסק בריק ובחוסר היכולת של הצילום לייצג דבר מה", מסביר שחם, "ובתערוכה הוא מתפקד כסוג של מתווך בין מה שנראה כצילום מסורתי לבין מה שנראה כצילום חדשני שעושה לעצמו דקונסטרוקציה. הדימוי מוצג כשחלקו הימני מודפס על נייר מט והשמאלי על נייר מבריק, אבל את ההפרדה ניתן לראות רק בעזרת אור הפלורסנט של הגלריה, שמנצנץ על הנייר המבריק ונבלע במט. האור חושף את פני השטח של הדימוי, שזה בדיוק מה שצילום מתיימר לעשות".
בעבודה אחרת מופיעה סריקה תלת-מימדית של ספר תצלומי אמנים של הצלם הגרמני המודרניסט אוגוסט סאנדר, ששחם חתך ממנו את הדמויות המצולמות כך שנותר רק חור ברקע לבן. התוצאה היא שכבות ע"ג שכבות של דימויים ריקים הנושאים את הכותרת "אמן" ומתוארים ע"י שחם כניסיון לרצח של אב רוחני. "ביחסי אהבה-שנאה קורים דברים מעניינים ואלו יחסים שיש לי כל הזמן עם צילום ועם אמנות בכלל".
למה סריקה בתלת-מימד?
"זה מכשיר מטורף שמדמה נפח פנימי באיכויות מאד גבוהות. ספר הוא אובייקט תלת-ממדי שבנוי מהרבה חתיכות דו-ממדיות ורציתי להראות אותו כמו שהוא. אני לא אוהב קסמים. זאת אומרת, יש פה המון קסמים אבל אני מנסה לחשוף אותם כל הזמן. להציג את הקסם ואת האשליה שלו באותו זמן".

Who Am I to Challenge the Medium of Photography?, 2012

לכל אורך השיחה בגלריה נשמע רחש עמום, כמין מוזיקה הבוקעת מטרנזיסטור ישן מעבר לקיר. מקור הרחש בנגן אייפוד חבוט שפועל ללא הפסקה וסגור בתיבת זכוכית הניצבת במרכז החדר. למעשה, מה שנותר כלוא בזכוכית אינו רק הנגן אלא גם חוסר היכולת הנובעת מן החציצה בינו לבין השומעים הפוטנציאליים שהופכים בעל כורחם לצופים בלבד. השירים מתחלפים בזה אחר זה אך המוזיקה ממוסכת כך ש"אפשר לשמוע אבל לא להאזין. אתה יכול רק לראות על המסך באיזה שיר מדובר, מה שמשאיר אותך בחוסר סיפוק מתמשך. זה הפער הבלתי ניתן לגישור בינך לבין מה שאי אפשר לגשת אליו בצורה שאתה רגיל לגשת אליו, אלא רק לדעת שהוא שם".

Hiroshima, 2012

הפער הבלתי ניתן לגישור בא לידי ביטוי מובהק עוד יותר בדימוי קטן בשחור-לבן התלוי בפינת הגלריה. זהו הדימוי היחיד בתערוכה שנראה כתצלום רגיל, אולם למעשה מדובר בתיעוד צלליות של אדם וסולם שנצרבו על קיר בהירושימה בשל האור והחום שיצר פיצוץ האטום בשמי העיר. זו מעין תצוגת תכלית מבעיתה של העיקרון הצילומי הבסיסי – צריבה של דימויים ע"ג משטח רגיש לאור – ששחם מצא במגזין צילומים מהמאה ה-20.
"כשתכננתי את התערוכה חשבתי על פירמידה שבקצה העליון שלה נמצאת הכותרת – דה קינג איז דד, לונג ליב דה קינג! – ובבסיס נמצא הצילום הזה. זה דטרמיניזם טכנולוגי וזו נקודת ציון מאד קיצונית וטראגית שמייצרת דימוי יפה של אסון בלתי נתפס".
הצבה של תצלום כזה כסיכום של התערוכה מביעה עמדה מאד טראגית ביחס לצילום. אתה בעצם משרטט פה קו שבצדו האחד מצלמה ובצדו השני פצצת אטום.
"אני לא רוצה להישמע מלא פאתוס, אבל צילום יכול להחביא הרבה דברים דווקא מתוך המוטיבציה החושפנית שלו. אם דיברנו על הריק וההיעדר, אז הנה דוגמא אחד לאחד לאסון שבעצם יצר את הצילום".

פורסם בנוסח מקוצר ב"טיים אאוט"

עוד בנושא:
זה קווין איז סטיל אלייב – הדס מרדר על צילום בכלל ועל אסף שחם בפרט