תסריט "הערת שוליים" (במאי: יוסי סידר, 2011) הושתת על הפערים הקיימים בין תפיסות עולם אקדמיות בדיסציפלינות של מדעי היהדות. מחד, העולם "הישן והטוב" שעוסק במחקר ובמיפוי סיזיפי לפרטי פרטים ובהתעקשות ועמידה על קוצו של יו"ד, ולעומתו "החדש והרע" (ביטוי המיוחס למחזאי והמשורר הגרמני ברטולט ברכט שהסביר כי הוא מעדיף את "החדש והרע" על פני "הישן והטוב") – תפיסות חדשות שהרחיבו את השיח האקדמי ההיסטורי לעבר גישות ואופני מחקר אינטרדיסציפלינרים ולתחומים של ביקורת ומודעות פרשנית.
אף שבמציאות הדברים כמובן מורכבים הרבה יותר מהחלוקה המכלילה והסכמטית, השוואת שני כתבי העת האקדמיים לאמנות יהודית מזכירה מאוד את הפער שעלה בסרט. אוניברסיטת בר-אילן מוציאה מאז שנת 2005 את כתב העת ARS JUDAICA, ומשנת 2007 יוצא לאור כתב העת IMAGES בהוצאת BRILL בארה"ב. מבין השניים – אם להשתמש בדיכוטומיה מהסרט – השמרני וחמור הסבר (אך האיכותי יותר בעיצובו) הוא ARS JUDAICA.
ARS JUDAICA החליף במידה רבה את כתב העת החשוב JOURNA OF JEWISH ART, שהיה במשך שנים חזות הכל בתחום. לאחר סגירתו נעשו כמה נסיונות למלא את הפער שנוצר אך אלה לא שרדו. ARS JUDAICA על מאמריו המצויינים ורמתו האקדמית הגבוהה נסמך בעיקרו על הדיסציפלינה של תולדות האמנות. אף שגישה זו נתפסת היום כמעט ארכאית, יש ברכה בהתעקשות על "הישן והטוב", ולו מעצם העובדה שזו מציעה במה למחקר הקלאסי שאינו אטרקטיבי מחוץ לכותלי האקדמיה. זליגת עולם האקדמיה לתרבות הראווה ההמונית נדמית כסכנה קיומית לעולם הרוח, וכתבי עת כמו ARS JUDAICA הם ללא ספק "שומרי החומות" מפני הדלדול הזה.
מאידך, שמרנותו של כתב העת מצמצמת את הדיון האקדמי (על כך כתבתי בהקשרים אחרים בעבר, ראו כאן). צמצום זה מקבל ביטוי מובהק בכך שכתב העת אינו נותן במה למאמרים בעלי נופך ביקורתי. פרשנות ותיאוריה ברוח חדשה (שלא לומר פוסט-מודרנית), לא עולים כאן כלל וכלל. את פוקו, בורדייה, דלז או גרויס הס מלהזכיר. לפיכך, נשאר כתב העת מנותק כמעט לגמרי מהשיח התיאורטי המכונן את השיח של שדה האמנות העכשווית, ולמעשה תרומתו למרחב זה היא מזערית.
כמקובל, גליונות כתב העת פותחים בדרך כלל במאמרים מתחום הארכיאולוגיה או אמנות העת-העתיקה, דרך דיון בכתבי יד מצויירים מימי הביניים, אובייקטים של יודאיקה, ארכיטקטורה ועיטורי בתי כנסת, ועד לאמנות יהודית מודרנית ועכשווית. בנוסף כולל כל גיליון מאמר קצר העוסק בחפץ מיוחד כגון יד לספר תורה קדום מאפגניסטן, פרוכת יוצאת דופן, כסאו של ר' נחמן מברסלב או מגילת אסתר מאויירת; וכן ביקורת ספרים ומעט סקירות של תערוכות. בכתב העת מופיעות גם רשימות קצרות לזכרם של אישים בולטים בתחום.
חבל שהדיון הישיר באמנות ישראלית-עכשווית מצומצם מאוד וגם המעט הזה מתרכז בעיקר באמנים (גברים, לבנים) קאנוניים (תומרקין, ארדון, סגן-כהן), בדרך כלל ללא כל ניסיון "להבריש את ההיסטוריה כנגד כיוון הפרווה", כמימרתו של ולטר בנימין. בנוסף, אמנם כתב העת פרסם כמה מאמרי חתך נושאיים סביב אמנות עכשווית, ויחד עם זאת כמעט שלא מתפרסמות שם תזות ביקורתיות חדשות ומשמעותיות ביחס לשדה האמנות היהודית העכשווית.
תפיסתם השמרנית של כתב העת והאכסניה בה הוא מתפרסם קיבלה ביטוי מובהק במאמר של חוקרת האמנות מירה פרידמן על יצירתו של אוסקר קוקושקה שפורסם בגליון הרביעי של כתב העת. הדימוי הפותח והמרכזי במאמר הוא תמונה שתרם האמן בשנת 1971 למוזיאון תל-אביב לאמנות. בעבודה מופיע עירום גברי פרונטלי (דמותו של דוד עם הכינור), אך בכתב העת נחתכה התמונה ובאופן מחוכם שמתחזה לתמים טושטש איבר המין הגברי והפך לכמעט ולא נראה. בהתאם, בכיתוב המופיע מתחת לתמונה צוין "פרט". אגב, באותו מאמר עצמו מופיע עירום נשי לא מצונזר. הדבר מזכיר את ההתעללות החוזרת ונשנית ביציקות וברפרודוקציות של הפסל דוד של מיכאלאג'לו. בהקשר המקומי זכורים דבריה הבוטים של האוצרת שרה בריטברג-סמל כשמוזיאון ישראל ביקש לבטל תערוכה של משה גרשוני בגלל דימויי עירום גברי שהוצגו בה, אך לבסוף הציג אותה, כשלידה לוח שעליו נכתב שהתערוכה אינה מבטאת את עמדת המוזיאון. בתגובה לדברים כתבה בריטברג-סמל כי "לצד כל אלפי המוצגים שבמוזיאון ישראל לא מופיעה הסתייגות כזאת. לא ליד ציורי הזימה ההודיים, לא ליד תמונות של ישו, לא ליד פסלי עירום רומיים. רק הזין של גרשוני אינו מבטא את עמדת המוזיאון". מעבר לצרימה שמעוררת הבחירה למסור מידע באופן חסר, יש כאן התיישרות בעייתית עם תפיסה חברתית מקובלת שבה עירום גברי פרונטלי נתפס כטאבו, בעוד עירום נשי מנקודות מבט שונות מוצג דרך קבע לראווה. כך משתכפלים שוב ושוב יחסי הכוחות הלא שויוניים בחברה, בעולם האמנות ובעולם המחקר האקדמי.
הגליון האחרון של כתב העת, שיצא זה עתה, מגלה שעורכיו אינם קופאים על השמרים. הגליון החדש מכיל מאמרים ברוח תולדות אמנותית קלאסית (איקונוגרפיה של אמנות העת העתיקה, חקר היודאיקה וכו'), לצד כאלה שמרחיבים מעט את הדיון המקובל שם סביב אמנות עכשווית (אמנות שואה בפריזמה "נשית" למשל), וזו כשלעצמה תופעה המעורר סקרנות ותקווה באשר לכיוונים אליהם יפנה כתב העת בעתיד.
לעומת ARS JUDAICA, כתב העת IMAGES שהחל לצאת לאור בשנת 2007 הרחיב באופן מובהק את הזירה מעבר לדיסציפילנה הצרה של תולדות האמנות, הציע במה למחקרים רחבי יריעה בתרבות יהודית חזותית ובאמנות יהודית עכשווית, ובנושאים הנוגעים או נלווים לתחומים אלה (גלוי נאות: כותב שורות אלה פרסם שם כמה מאמרים). רבים מהמאמרים שפורסמו בכתב העת עושים שימוש בתיאוריות חדשות ובביקורת מסוגים ומענפים שונים. IMAGES פרסם מאמרים שמתייחסים למרחב הנחקר של האמנות היהודית הקלאסית, וגם מאמרים על אמנות יהודית עכשווית ואמנות ישראלית. כתב העת גם מטפל במגוון מדיות, ערכים חזותיים ואופני יצירה: וידאו, מיצב צילום לסוגותיו השונות, מוזיאולוגיה וכו'.
באחד המאמרים המעניינים שפורסמו בגליון הראשון של כתב העת עמדה חוקרת האמנות אנאבל ג'יין וורטון על כך שרוב המוזיאונים היהודיים בעולם אינם מוגדרים כלל כמוסדות אמנות, וכי האמנות משמשת בהם תשתית חומרית להצגת רעיונות אחרים כגון הקשרים שבין העולם היהודי החילוני היום לעולם המסורתי בעבר, או זיכרון השואה. וורטון טענה שאפילו כתב-העת החשוב JOURNA OF JEWISH ART, שכאמור הוביל במשך שנים רבות את השיח האקדמי סביב תולדות האמנות היהודית, הוגדר בעקיפין על ידי הוגיו כעוסק באומנות (craft) יותר מאשר באמנות (Art). בצלאל נרקיס, ראשון עורכי כתב-העת, תחם את העיסוק שם ליצירות שנוצרו עד לעת החדשה. בהנחה שהאמנות קיבלה את ביטויה המובהק כדיסציפלינה מובחנת רק עם פרוץ המודרנה, תחימת הדיון לתקופה שלפני כן מצמצמת אותו לעיסוק במה שמוגדר כאתנוגרפיה, פולקלור ואומנות. כפועל יוצא מכך, הודרו תקופת מה תוצרי היצירה היהודית המודרנית והעכשווית מהשיח.
וורטון טענה ששאלת הדיסציפלינה של האמנות היהודית היא שאלה סוציולוגית רחבה, שעניינה האמיתי צריך להיות בדיקת הסיבה לכך שמושגי האמנות הגבוהה אינם מוחלים על תוצרי ההבעה היהודית הפלסטית. לדבריה ההתייחסות לאובייקט כאל מסד וכפרוגרמה לרעיונות אחרים, בלי לדון בו עצמו ובסיפורו, מרוקנת אותו מתוכנו כיצירת אמנות. אם לשוב להשוואה בין שני כתבי העת, נידמה שטענה ותיזה ביקורתית מעין זו לא ימצא מקומה ב-ARS JUDAICA.
בהקשר המקומי מעניין מאוד מאמרו של חוקר האמנות ניסים גל שפורסם בגליון הרביעי של כתב העת. גל, שכתב על סדרת הצילומים המפורסמת "סיפורי התנ"ך" של עדי נס, מרחיב את הדיון מעבר לשיח הפרשני הקווירי המקובל ליצירותיו של נס (ההומואירוטיות שעולה בדימוים), ומחבר למשל בין הפרשנות הלסבית הנפוצה למגילת רות, לבין דימויי הנשים (רות ונעמי) המופיעים בסדרה. לעת עתה נדמה שגם דיון שכזה לא יכול להתפרסם ב- ARS JUDAICA. בכתב העת פורסמו גם כמה סיכומים ומאמרים שנכתבו בעקבות סימפוזיונים. הגיליון האחרון הוקדש לנושא ה"עירוב" בעקבות סימפוזיון שנערך בנושא. העירוב הוא אמנם בעיקרו פרקטיקה הלכתית, אבל הקשריו הקונספטואלים והתיאורטיים נידונים רבות ומטופלים באופן מעניין דווקא בשדה האמנות העכשווית. לצד מאמרים תיאורטיים בנושא, מופיעות שם גם תמונות של יצירות העוסקות בעירוב וכן דבריהם של היוצרים עצמם אודות היצירות.
***
פרופ' שקולניק האב, נציג האסכולה הישנה והטובה בסרט "הערת שוליים", מסביר לכתבת שבאה לראיין אותו לרגל קבלת פרס ישראל מהו מחקר אקדמי ומה לא. הוא מציג את הדברים כך:
"נניח ששנינו מתעסקים בחרסים, כן? כלי חרס שבורים, האחד מתבונן בחרסים הללו, מנקה אותם בקפידה, מקטלג ומסדר אותם, מודד אותם בצורה מדעית מדוייקת, מנסה לפענח מאיזו תקופה הם ומי יצר אותם, ואם הוא מצליח בזאת אז הוא ביצע מלאכתו נאמנה ויש לה ערך מחקרי לדורות! השני מסתכל על החרסים כמה שניות, רואה שהם פחות או יותר באותו צבע, ומיד בונה מהם כד. לא משנה שהם לא בדיוק מתאימים אחד לשני, העקר שיהיה כד! הכד יפה מאוד, מושך את העין, אבל אין בינו ובין האמת המדעית ולא כלום. זהו כלי ריק, מגדל פורח באויר, אין לו יסודות!"
התיאור הזה הוא כמובן חד צדדי וגם המציאות אינה סרט. בפועל, לרוב – התפיסות השונות משתרגות אלה באלה. אף אם ניתן להבחין במתח ובהבדל בין התפיסות השונות של כתבי העת הנידונים, יתכן כי עם הזמן ההבדלים הללו יטשטשו. לעת עתה שני כתבי העת המשובחים הללו מציעים לעולם המחקר האקדמי מרחב שנע בין שמרנות אקדמית שיש בה לעיתים גם מימד של ברכה, להרחבת המסגרות הקיימות בדרך מאתגרת, מחדשת ומפרה.
• IMAGES: A Journal of Jewish Art and Visual Culture, Editors: Steven Fine, Vivian B. Mann and Margaret Olin, Leiden and Boston: Brill, 5 vol., 2007-2011.
• ARS JUDAICA: The Bar-Ilan Journal of Jewish Art, Editors: Bracha Yaniv, Mirjam Rajner and Ilia Rodov, 8 vol., 2005-2012.
המחבר מבקש להודות לצחי מזומן
