מטעם מדינת כל אזרחיותיה

בתשובה לשאלה של חברות "תנועה ציבורית" מהי אמנ/ית מדינה? דברים שנאמרו בכנס לציון חמש שנים לפעילותה של התנועה.

אני רוצה לברך את "תנועה ציבורית" על חמש שנים של פעילות שעניינה חריגה מפורשת מהמסורת של "ביקורת מוסדות" לעבר מסורת של "התנסות במוסדות", מהביקורת כשלילה לביקורת כעמדה מחייבת.
המעבר הזה הכרחי בשביל לייצר קו שבר בין המוסד כצורה – הרשו לי לומר מוכללת ואף אוניברסלית – שניתן לעשות בה שימושים שונים לבין השימושים לרעה שנעשו בה, וכך להשתתף בעיצוב אופיים של המוסדות, הגופים והדפוסים שבהם אנחנו נוטלות חלק על פי רוב לא מתוך בחירה.

תצלום מהמיצג "גם כך". רחבת מוזיאון ת"א, 29.12.11

כונסנו כאן על ידי תנועה ציבורית תחת הקריאה לדמיין חזון – אמנ/ית-מדינה.
לפני שארתום את הדמיון אני רוצה לשאול האם עומדת בפנינו הבחירה להיות או לא להיות אמנ/ית מדינה?
לפני שאשיב אזכיר רק את הדיכוטומיה שעל היחסים בין איבריה יוצאות חברות "תנועה ציבורית" כשהן קוראות לנו שלא לדחות על הסף את האפשרות להיעשות לאמניות-מדינה. מדובר בהנגדה הקלאסית בין אמנות אוטונומית ואמנות הטרונומית, כלומר אמנות הקובעת לעצמה את כלליה – auto-nomos – לבין אמנות התלויה בגורמים חיצוניים – hetro-nomos, או כפי שנהוג לכנותה בבוז או בביקורת: "אמנות מגוייסת".
הבחירה לאתגר את הדיכוטומיה באה בעיתה, אם כי בכל שנות קיומה של מדינת ישראל, אפשר היה לומר שהיא באה בעיתה. אנחנו חיים במצב חירום, לא מצב החירום שהכריז עליו הריבון, אלא מצב החירום שעלינו – אזרחיות ואזרחים להכריז עליו – ועם כל יום שחולף הצורך להגדיר מחדש את יחסינו עם המדינה רק נעשה לדחוף יותר.

במשך שנים, האופוזיציה הזו שיתקה אמנים ואמניות, או לחילופין הפכה שוט ביחס לאחרות, משום הקלון שבעשיית "אמנות מגוייסת". חברות תנועה ציבורית מזמינות אותנו להפוך את המשוואה, להכיר בכך שהאמנות האוטונומית למעשה משועבדת לשוק, ומשום כך עלינו לבחון ברצינות את האופציה של אמנות הטרונומית, זו שנעשית בחסות המדינה.

מנוסח ההזמנה שנשלח למשתתפות באירוע עולה שתנועה ציבורית רוצה להבחין בין הפעולה בחסות לבין הפעולה מטעם. על מנת להכשיר את מה שנתפס בתור הצד המגונה של הדיכוטומיה – "אמנית הטרונומית" – קוראת תנועה ציבורית לדמיין אפשרות להיעשות לאמנית שהפועלת בחסות המדינה מבלי שהיא בהכרח נעשית לדוברת ב"קולו של השלטון".
אין לי חילוקי דיעות על ההכרח מלהימנע – ואף להתנגד – להיעשות דוברת של השלטון, ובוודאי של השלטון הנוכחי. אולם אסור לשכוח שכאזרחיות ממוצא יהודי – להבדיל מנשלטות אחרות, עדין נתונה לנו הבחירה לדבר כן או לא בשם השלטון, לבקרו, למחות נגדו ואף לקללו בקול. לכן, בבואנו לדון ביחסי אמנים/מדינה, כדאי להתעקש קודם על שיקום ההפרדה בין מדינה לשלטון, ולבחון את היחסים שלנו עם כל אחד מהם, ולא פחות מכך גם עם המשטר, ולברר האם מדובר בבחירה הנתונה בידינו.

אם הבחירה כבר נתונה בידינו, אין סיבה להפוך את המאבק על השגתה ליעד, וכאשר אין היא נתונה בידינו, או בידי נשלטות אחרות, הרי שאז בדיוק יש הכרח להיאבק לא רק על דיבור בחסות כי אם על דיבור מטעם או על שתיקה, תוך ניסוח מחודדש של מהו הגוף או הצורה שבחסותו או מטעמו אנחנו מבקשות לדבר.

מבלי לברר אם מדובר באמת בבחירה, המאבק לחופש לדבר מטעם או להשתחרר מן הציווי לדבר מטעם עשוי להתגלות בדיוק בתור מה שמשמר את קולו של השלטון. כזהו המאבק השכיח כל כך על חופש הביטוי במדינת ישראל. לפיכך אתעכב לרגע על חשיבות ההבחנה בין שלטון/מדינה/משטר ואטען שהבחנה זו לא פחות חשובה מן ההפרדה המוכרת יותר בין שלוש הרשויות – המחוקקת, המבצעת והשיפוטית.

על מנת שההפרדה תתקיים, המדינה צריכה להתקרב ככל שניתן להתקיים כצורה כללית של יחסים, בצלמן של הגוף ההטרוגני של אלה הנשלטות תחתיה – כלומר נקייה ממאפיינים לאומיים, דתיים, מגדריים, אתניים וגזעיים, וזאת על מנת מנת שבשמה ניתן יהיה להסדיר ולהבטיח את הקיום יחד של כלל הנשלטות בגבולותיה ולהסדיר את היחסים בין כל הקבוצות בתוכה. השלטון אמור להיבחר מתוך כלל הנשלטים ואף כי הוא מייצג את יחסי הכוחות והמאוויים השונים בחברה, המוטיבציות הפרטיקולריות שלו אמורות להיות מרוסנות באופן מבני על ידי האופי האוניברסלי של המדינה, שכל אחת מן האזרחיות צריכה להיות מוסמכת לדבר בשמה. והמשטר הוא התבנית הקונקרטית של היחסים בין הנשלטים לבין עצמם ובינם לבין השלטון, המדינה וכו'.

במדינת ישראל הפרדות אלה לא מתקיימות במכוון. טישטושן הוא אחד מעקרונות היסוד של המשטר, שמאפשרים את שיעתוקו של המשטר האסוני שנוסד כאן ב- 48, זה שיצר את המדינה כמכשיר מרכזי כדי לקיים את עצמו נגד רוב אוכלוסיית הנשלטות, תוך שהוא מאפשר רק רק לקבוצה אחת מתוך אוכלוסיית הנשלטים בגבולות המדינה להשתתף בשלטון.

במדינה שבה ההבחנות האלה מטושטשות, אין די בחופש שלא לדבר מטעם. להיפך. הנה אני מדברת לא בקולו של השלטון ואף נגדו, מפלילה אותו בקול רם כשלטון לא חוקי, מחטף שמשמר את עצמו מאז 48, ועם זאת כמה שלא אקלל אותו ואשמר מפניו, ואמנע מלהיות חלק ממנו, עדיין אני נותרת חלק מהמשטר, סימפטום שלו. אני סימפטום מדוייק שלו משום שאני יכולה לבחור שלא להיות חלק מהשלטון בעוד שכמחצית מהאוכלוסיה לא יכולה לבחור בכך – האופציה להיות שותפה בשלטון ולא רק כפופה לו אינה קיימת עבור המחצית הזאת. כשאני יושבת כאן שוב, אשה אחת בין גברים, יהודיה בקרב דוברים יהודים, ודנה באופי הרצוי של המדינה כצורת יחסים תוך שיכפול של ההרחקה המבנית של למעלה ממחצית מהאוכלוסיה בנגישות לעיצובה, אני מגלמת את בהכרח את המשטר גם אם אבקר אותו.
לכן חופש הביטוי לא לדבר בקולו של השלטון לא רק שאינו מספיק, הוא אף מתעתע כצורה של חופש.

האיקונוגרפיה הנוצרית מלאה במרטירים ששמחו בחלקם עם כל עינוי נוסף שנגזר עליהם, והאיקונוגרפיה של המודרניות מאז המאה ה- 18, מלאה באיורים של פרות מחייכות וחזירים מרקדים שניתלו בפתח האיטליזים בשעה שתעשיית הבשר הלכה והתרחבה, ובאזרחים נואמים – אז הרי עוד לא היו אזרחיות – שהתהדרו בחופש הביטוי ש"זכו" בו כאילו חופש היה אביזר לבוש השייך ליחיד.

במדינה שבה הבחנות בין שלטון/משטר/מדינה היטשטשו מן הראוי לדבר מטעם. לא מטעם השלטון כי אם מטעם המדינה. לא מטעם המדינה שהשלטון עיצב בדמותו, כי אם מטעמה של מדינה שהנשלטים תובעים להפוך לשלהם, המדינה בתור חלק מה-common בתור מסגרת מארגנת מופשטת ככל שניתן על מנת שתוכל להסדיר ולהבטיח את החיים יחד של כלל הנשלטות והנשלטים בגבולותיה, או בהשראת ניסוחו הקולע של עזמי בשארה – לדבר בשם המדינה כמדינת כל אזרחיה ואזרחיותיה.

לסיכום אחזור לדיכוטומיה בין אמנות אוטונומית והטרונומית ואציע היפרדות ממנה לא באמצעות היפוכה וייחוס החופש לאחד מאיבריה שקודם לכן נתפס כמשועבד, כי אם באמצעות המרת המושג שבשמו מדכאים אחרים – חופש – בצמד המושגי שניסח אטיין בליבר – equaliberty, שוויון-לחופש.

די להיזכר בסיסמה המהפכנית הדכאנית שירשנו מהמאה ה- 18 "חירות או למות" בשביל להבין שחירות שאינה כפופה לשוויון היתה ועודנה מכשיר גיוס. לכן בתנאים הקיימים במדינת ישראל, כאשר מחצית מאוכלוסיית הנשלטות אינה יכולה לפעול בחסות המדינה, מוטל עלינו לתבוע לפעול בחסות המדינה רק אם החסות הזו ניתנת בעקרון לכלל הנשלטות, ועד אז, מוטל עלינו לדבר ולפעול בשם מדינה שלעתיד לבוא, מדינת כל אזרחיותיה, שבה כל הנשלטות יוכלו ליהנות מחסותה.