מקסם שווא

התערוכה "פנס קסם – רכישות חדשות של אמנות עכשווית" המוצגת במוזיאון ישראל, אינה כוללת ציורים. ציורים לא הוצגו גם ב"פעימות" – תערוכת רכישות האמנות העכשווית שהוצגה במוזיאון בשנה שעברה. למעשה, למעט ציור בודד של גרהרד ריכטר, שהוצג במוזיאון במחצית העשור הקודם, איני מצליח להיזכר אפילו בציור אחד שהוצג בעשור האחרון בתערוכות האמנות העכשווית ובתערוכות הרכישות החדשות שאוצרת סוזן לנדאו מדי שנה. בציורים ורישומים ניתן לצפות בתערוכות ההיסטוריות המוצגות במוזיאון, ומפעם לפעם גם בתערוכות יחיד, אך בתערוכות המצהירות על עצמן כתערוכות אמנות עכשווית – לא.

זו לא הפעם הראשונה שאני כותב זאת, ובאמת שאין לי עניין מיוחד לחזור על עצמי, אולם נראה שההתכחשות השיטתית והממושכת של המוזיאון הגדול בישראל לתחומי יצירה מרכזיים, כמו גם ההתלהבות מקסמי המדיה השולטים בעבודות שכן מוצגות במקום, משקפות משהו מתפיסת האמנות העכשווית במוזיאון ישראל והתפקיד הבידורי שהמוסד נטל על עצמו במסגרת זו. אם לשפוט ע"פ "פנס קסם", אמנות עכשווית היא בעצם אשליה אופטית – מכלול טריקים של גילוי וכיסוי המוצגים באולמות חשוכים שמייצרים חוויה ש"חוט של קסם משוך עליה", ככתוב במבוא לתערוכה, והאתגרים שהם מזמנים לצופה מתמצים בעיקר בניסיונות לנחש היכן מסתתר מקרן הוידיאו והאם תצלום מסוים הוא "אמיתי", "מבויים" או שמא "מטופל".

אדריאן פאצ'י - per speculum (באמצעות מראה), 2006 סרט 35 מ"מ, 8 דק'

התערוכה נפתחת עם שלושה תצלומים של האמן הארמני והרם אגסיאן, שתיעד מבנים סובייטיים בנויים למחצה ונטושים, ובעיבוד דיגיטלי המייצר פלקט דידקטי מלוטש "הטביע" את הבניינים במי שטפונות. לצידם מציג אייזק ג'וליאן את "איי יישן (ערפל)". בדברי ההסבר מצויין שמדובר בתצלום סטילס מתוך מיצב וידיאו רב ערוצי ה"שוזר בדרך פיוטית סיפורים הקושרים את עברה העתיק של סין עם ההווה שלה ואת המיתוס עם הנוף, ומעורר מחשבות על הגירה בעולם הגלובלי". נשמע מעניין, אלא שבתערוכה, כאמור, אין מיצב ואין וידיאו אלא רק תצלום בודד בסגנון נשיונל גיאוגרפיק המתאר סירת דייגים רעועה השטה בערפילי הבוקר למרגלות צוקים עתירי צמחיה. יתכן שהיצירה המלאה מקורית, מעמיקה ומשופעת בהמצאות הרב-תחומיות שהטקסט המלא מעיד עליהן, אך למתבונן בתצלום שנרכש ע"י מוזיאון ישראל אין כל דרך לדעת זאת.

והרם אגסיאן - עיר רפאים, תצלום מעובד, 2007-2005

טקיטה דין מציגה את "ארמון". בעבר עסקה האמנית ב"החייאת" דמויות אלמוניות (או "נשמות", כפי שכינתה אותן), באמצעות תצלומים, סרטי וידיאו, רישומים ועוד. בעבודה הנוכחית עוקבת דין אחר מסלול השמש המשתקפת בחלון כתמתם של בניין ברלינאי ששימש בעבר כמשכן ממשלת מזרח גרמניה. זו עבודה מעודנת העטופה באירוניה דקה הנובעת מן המתח בין הצילום הפיוטי לידיעה כי מדובר בהשתקפות בחלונות בניין המשטר האטומים שנועדו, למעשה, למנוע את האפשרות להתבונן. עבודת וידיאו יפה נוספת היא "שותקים ביננו" של דנה לוי, המתארת להקת יונים צחורות המתעופפות בין פוחלצים ומוצגים אחרים במוזיאון הטבע על-שם חיים שטורמן שבקיבוץ עין חרוד. תנועות היונים ותנועתה הרציפה של המצלמה, הדממה ומנורות הניאון והשתקפויותיהן בחלונות הראווה, מייצרות תחושה של מערכת אוטונומית וסגורה ששחקניה החיים אינם אלא תשליליהם של המתים, מערכת שמכילה הן את היומרות המודרניסטיות, הן את רגעי הפרעון שלהן והן את שיבתן הנצחית בעת ובעונה אחת. יפים גם סרט 35 מ"מ של האמן האלבני אדריאן פאצ'י, שמציג הערה על אמנות, כוח ותעתועי ראייה, ומיצב הומוריסטי של נדקו סולקוב.

דנה לוי - שותקים בינינו, 2008 וידאו, 5 דק'

"פנס קסם" מעוצבת לעילא במראה מהוקצע ועדכני המפוגג מעט מדימויה של האמנות העכשווית כמוזרה ומנוכרת, אולם הוויתור על המוזרות, ואיתה גם על הניכור והזרות, הופך גם עבודות נהדרות שיכלו לעמוד בזכות עצמן לניצבות בתפאורת פארק הרפתקאות נושאי. במצב כזה האפקט ה"חווייתי" שהתערוכה כל-כך מתאמצת לייצר אינו אלא הלעטה מומתקת, וכך הארכיונאות המשבשת את עצמה בתצלומיה של עילית אזולאי, הרטרו-עתידנות של יאן טיכי, ההתבוננות המושגית של ג'ונתן מונק, המטען הפוליטי של דנה לוי והעמלנות הטראומתית של אנילה רוביקו, נדחסים כולם לסד פנס הקסם הקסום, המקסים והמוקסם, או כדברי לנדאו – "עולם של אגדות וחלומות בהקיץ: מסעות דמיוניים, צלליות מטושטשות בערפל, להבות מרצדות ומראות של יערות אפלים".

פנס קסם – רכישות חדשות של אמנות עכשווית
מוזיאון ישראל
נעילה: 13.4.12

פורסם בנוסח דומה ב"טיים אאוט"