דוממת, אינטיליגנטית, אסתטית; מתקשרת אך מתעתעת; חד משמעית אך לא פשטנית; כך נתפסת בעיניי המחאה של חבריי האמנים בחמישי האחרון מול ביתן הלנה רובינשטיין
נציגות התנועה הציבורית דנה, הגר ונולי הסבירו לכשלושים המשתתפים מה הם מתבקשים לעשות: לתרום את הציבוריות שלהם למשך חמש עשרה דקות על מנת ליצור קו אנושי מקביל לחזית הבניין.
בין חוליות השרשרת היו מרווחים שדרכם העוברים ושבים יכלו לעבור. הדבר הפחית את הפגיעה בניידותם והפך את המחאה הזו מנוכחות שיכלה להיות אגרסיבית לאוורירית יותר. המרווחים יצרו מעין פתחי מילוט שהפכו את קריאת העבודה להדרגתית ולמעניינת יותר. למעשה הם אף איפשרו לקהל להצטרף אל השרשרת ולהפוך להיות חלק ממנה. צפיפות האנשים לעיתים הקשתה על ההבחנה בין הפרפורמרים לבין הקהל, אולם לא גרעה מן המתח ואף הגבירה אותו עם כל התחככות.
הניגוד הזה בין התוכן הפואטי והרגיש לבין המעטפת הקרירה והצבאית עושה בדיוק את מה שהאמנות מנסה לעשות מאז ומתמיד. האמנות כסוג של עם כובש, המנסה לפלוש אל טריטוריות מציאות של ניכור ולנכסם אל הרגיש. העוברים והשבים מנסים לעמוד על משמעותה של השתיקה. אחד מהם חמוש במקטרת מנסה לפצח את אותה מסיכה דקה שמתחייב שתהייה בין אמן הפרפורמנס המנכיח את עצמו בפני קהלו ללא חסותה של הבמה המוגדרת. הוא מצליח להוציא מילה מאחד המונכחים ומנסה לפתח דיון פולמי שיסדוק את הדיסטנס, אך ללא הצלחה. מבטם של האמנים אל האופק אינו תמים, אם כי מעז לחלום ויש בו כאב אמיתי מלווה בקריצה אל התפיסה הרווחת בקרב הציבור של האמן כחיה אקזוטית. ככה כן בונים חומה. חומת שתי וערב שבה אמן וקהל משתרגים ומישירים מבט מלוכסן זה אל זה.
הגלריה הודיעה שתשאר סגורה עד תחילת דצמבר כאות תמיכה בצ'רי ומשפחתו. 
נראה מעולה. חבל שלא ידעתי שזה קורה… הייתי משתתף בשמחה
משיח
| |עבודה מצוינת. ההתנסחות של תנועה ציבורית הולכת ונעשית מדויקת יותר ויותר. נפלא לעקוב אחריהם. פשוט ללמוד.
אוהד
| |הסרטון הזה וגם הטקסט מזכירים לי למה האמנות כאן (בתוך ומחוץ למוזיאונים) נוגעת בכל כך מעט אנשים בישראל. אין שום ניסיון לתקשר בצורה ברורה ולומר משהו שמשמעותי למי שמחוץ למעגל הקטן הזה.
ענבל
| |המחאה נוגעת לכל תחומי החיים במדינה ועל כן ראוי שכל מגזר ופלח באוכלוסייה יביעו את מחאתם בדרכם הייחודית. כל הן שוות ערך בעיני, גם אם יש ביניהן כאלה שמדברות אלי אישית יותר 🙂 בהצלחה
שבי
| |