העם דורש
ב 14- ביולי 2011 אחזה האש שניצתה בקהיר ותוניס בצמרות עצי הפיקוס של שדרות רוטשילד, והוציאה את אזרחי ישראל לרחובות הראשיים – מקריית שמונה ועד אילת, מחולון ועד נצרת.
דור ששנים ארוכות הרכין ראש מול מדיניות ה’הפרט ומשול’ ומצא את המימוש העצמי שלו בתור לשדרוג הסלולר, קם בוקר אחד, השליך מאחור את ההפרדות המוכרות ודרש את שמגיע לו. במושבות האוהלים, דרך שלטי קרטון עליהם משורבטת סיסמה מחורזת בטוש, קיבלנו חזרה את האזרחות שלנו – לא עוד פירורי זכויות שניתנות כצדקה מידי השלטון, אלא דרישה פשוטה ומהדהדת לצדק חברתי שיכלול את כולם, ערבים ויהודים, פועלים ובני מעמד הביניים.
רפובליקת האוהלים היא ניסיון נועז להקים במקום האומלל והיפהפה שבו אנו חיים אומה של אזרחיות ואזרחים שנפגשים ומשוחחים, מקשיבים ושרים, מתווכחים ודורשים. מה רוצים האנשים ברחובות, שואלים שוב ושוב הפרשנים ומלחכי הפנכה של המשטר בחשש. התשובה הפשוטה מטרידה אותם, נראית להם כבלתי אפשרית: אנחנו רוצים לחיות בארץ שלא שעושקת את כל הנקרה על דרכה, לחיות בשוויון ובשלום.
שירון המהפכה שלפניכם מנסה לתת דחיפה נוספת למהלך שמתחולל מול עינינו. יוצרי השירון הם יוזמי אסופות השירה “אדומה: אנתולוגיה לשירה מעמדית” שיצאה ב 1- במאי 2007 , ו”לצאת: אסופה נגד המלחמה בעזה”. בשנים האחרונות, נלחמה השירה לקדם מאבקים חברתיים ברחבי הארץ. יחד עם צאת אדומה יצאו לצעוד ברחובות תל אביב פועלי בניין ופועלות חקלאות והשנה העמידו העובדים הסוציאליים את המאבק למען צדק חברתי בראש סדר היום הציבורי. החלום התגשם והוא מתוק. מעבר להישגי המחאה, השינוי האמיתי הוא בכך שנברא כאן דור חדש שאיבד את הפחד.
שירון המהפכה הוא צעקת ה’די!’ של אמניות, צלמות ומשוררות, אך גם שאגת השמחה והצחוק.
תחי רפובליקת האוהלים!
שירון המהפכה
