פוסט טראומה / לוסקי כמראה למציאות הישראלית

כדי לכתוב את הפוסט הזה חיכיתי מספר ימים, כי לא נראה לי הגון לכתוב נגד התלהמות ואלימות באופן מתלהם.

קבר ביאליק - סקיצה לציור המבוסס על יצירתו של ניקולס פוסן "Et in Arcadia ego". תזכורת: ללא תרבות החיים הם כמוות.

מה עכשיו? ללמוד אמנות?

ביום שלישי שעבר נערך כנס בחלל החדש של בצלאל יפו 23 בירושלים. לקראת הכנס נשאלו השאלות הבאות: "מי מלמד? מי לומד? מה מלמדים? פעולת החינוך ובכללה החינוך לאמנות דורשת מעת לעת דיון מחדש: מי מרוויח מלימודיו ומה? איך מודדים הצלחה ומי קובע מהי? מהי השפעת כוחות השוק ומעצבי דעת הקהל? האם ניתן לקבוע עיקרי הוראה בעידן של גבולות פרוצים?".

במוצ"ש התקיימה הפגנת ענק למען שמירה על הדמוקרטיה. היום עלינו להיזהר, שמא היצירה שלנו תהיה "אנטי-ציונית" ונחשב לאויבי העם. אויבי העם היום הם שחקנים, מוזיקאים, וכן, גם אמנים. דוגמאות מהזמן האחרון הן תגובתו של סגן ראש עיריית חולון עזרא סיטון על האירוע "מפגן ויצמן", התגובות לראיון עם סרג'יו אדלשטיין, ואם עוד לא התחילו לפשפש בביוגרפיות של כל אמן ואמן על שירותו הצבאי, זה רק כיוון שאמנים הם לא כאלה חשובים כדמויות ציבור משמעותיות, או במילים אחרות – הם לא סלבס.

אז כביכול יש לנו עוד חופש, אבל החברה כידוע לנו נעשית יותר ויותר אלימה, ודוחקת את מעמד הביניים מטה מטה. בפוסט הזה אנסה להציג באופן יחסית אישי את הדרך בה האמנות והתרבות הצילו את חיי מאותה חברה מתלהמת, לעומת הדרך בה מייצג הכנס בבצלאל את ההיסחפות להילולה המגמתית במקום למנוע אותה.

לגור בתל אביב

עם תום הלימודים במדרשה עברתי לתל אביב. זה היה בקיץ 2007. זה לא באמת היה בתכנון. כמו כל סטודנטית שרואה את עתידה כאמנית – הייתי בטירוף מוחלט לקראת תערוכת הגמר. גרתי במעונות בית ברל ויצאתי משם פחות ופחות. בחודשים שלקראת התערוכה זה כבר היה להבלחות קצרצרות לקניית מזון. הזמן היה יקר מדי והמלאכה מרובה. מה גם שממש קשה לצאת ולחזור למדרשה/בית ברל כשאין לך רכב. את החיים במעונות גם תיעדתי בפרויקט הגמר שלי, מלבד סוגיות שקשורות בקונבנציות חברתיות, נשיות וגבריות, זה היה פרויקט תיעודי של האמנים הצעירים שגרים במעונות בזמן לימודיהם. אותם צעירים שאין ביכולתם לשכור דירה וברוב המקרים גם לא לקנות ולהחזיק רכב. לכן המעבר לתל אביב לא היה לי ברור מאליו בכלל. היו בי אי אילו מחשבות לחזור לערד, לנסות ולהשתלב כמורה לאמנות בתיכון אורט היחיד שיש שם ואולי לפתוח מגמה ראויה, אבל איימו עליי שאם לא אגור במרכז לאחר הלימודים, איש לא יזכור אותי ויכיר אותי כאמנית, וממש עדיף שלא. אז חשבתי על המוכר והקרוב – אולי להשכיר דירה בכפר סבא. אגב, היום אני יודעת שהמאיימים צדקו.

באחר-צהריים מכונן חבר מהמעונות אמר לי שהוא נוסע לתל אביב וחוזר, ואם אני רוצה להצטרף. כן! לגמרי! התרגשתי. נפגשתי עם חבר תל אביבי וסיפרתי לו כמה דברים יש לי לעשות לקראת התערוכה, ושאין לי מושג ירוק במה אני הולכת לעבוד ואיפה אני הולכת לגור. ואז הוא אמר שהחדר השני שיש לו בדירה פנוי, הוא פשוט מתעצל למצוא שותף שיחליף את זה שעזב לפני חצי שנה. בהתרגשות שאלתי אם יחכה כמה שבועות עד שאסיים עם התערוכה והוא הסכים. עברתי לאבן גבירול והתחלתי את המסע המורכב אל נבכי עולם האמנות האהוב.

תל אביב התגלתה כמצע פורה ליצירה, והמונח העמום של בירת התרבות נתממש לאורך חיים. וודאי איני צריכה להרחיב את הדיון על הקושי בעליית מחירי הדירות. כולנו חיים אותו. הקיץ האחרון היה משמעותי במיוחד, כשאחרי שנה פוריה בתערוכות, הפקות, ואוצרות – הסתגרתי בחדרי, שהוא גם הסטודיו שלי, כדי לצייר. העדפתי לחיות בצניעות ולצאת פחות, אבל להגשים את מה שהכי חשוב לי – לעשות אמנות. בזמן העבודה התחלתי לראות כל מני סדרות וסרטים שהייתי צריכה להשלים בעקבות פערים טבעיים שנוצרים כשאין טלויזיה בבית. עכשיו אפשר לראות כמעט הכל גם ברשת, וכך השנה ראיתי לראשונה כוכב נולד מתחילתו ועד סופו.

דיאנה גולבי - בכי של תקווה

בראיון לרגל זכייתה של דיאנה גולבי בישראל היום, אמרה: "הרגשתי שצריך כסף בבית. לא היינו עניים, היה לי ילקוט חדש כל שנה, אבל ידעתי שאנחנו לא יכולים לנסוע לאילת כמו משפחות אחרות או שאם מתקיים טיול מטעם בית הספר זו בעיה. אמא שלי מצאה תמיד בסוף את הכסף ושלחה אותי, אבל הכי לא באתי מהכיוון של כסף. אף פעם לא הייתי בחו"ל, ולא היו לי אפשרויות לקדם את עצמי. זה משהו ששם לי רגל ואיכזב אותי בחיים". כשקראתי מילים אלה בהתחלה מאוד התרעמתי – זה לא עוני של רעב, ואיך אפשר להתלונן כשיש אנשים במצב הרבה יותר חמור. לאט לאט התרעומת הפכה להרהורים, ויותר ויותר להזדהות. גם אני בגיל 18.5 לא ביקרתי מעולם בחו"ל, למעשה עד היום הגחתי מגבולות ארץ הקודש רק פעמיים.

מעולם לא נתתי למחשבות כמו שמחסור בכסף עלול לשים רגליים לחלחל בשום אופן, אבל עלויות המחייה בעיר החמירו את תחושת הפערים ביני (כמו גם מספר חברים אמנים/יוצרים נוספים), לבין אלה שיש להם תמיכה כזאת. לחלקם ההורים קנו דירות, להרבה ההורים משלמים שכ"ד או חלק ממנו, לחלקם מתחזקים רכבים, קונים בגדים – בקיצור – תומכים כלכלית. בקיץ הזה גם אני נעזרתי קצת בהורים וזה היה קשה מנשוא, שכן יחד עם סגירת פערי חריגת המינוס בבנק, עול המצפון על הויתורים שההורים שלי עושים למען זה הפך קשה מדי. עם תום החוזה יצאתי שוב לשטח.

התחלתי לבדוק דירות ביד אליהו, בשפירא, בדרום ש"מהצד הרע של העלייה". העיר עצמה הפכה לי מנוכרת. כאילו אין לי מקום בבוהמה האהובה. הבניינים ברחובות הפכו זרים. חליתי, הבראתי, חליתי שוב. הארכתי את החוזה בעוד חודש כי לא עמדתי בזה. השבוע מצאתי לי פינה חדשה. ביפו. אני מתרגשת מן המעבר, אבל גם יודעת שימי כאן ספורים, ואין בבירת התרבות עוד מקום לשכמותי, או לנינטיות שלא זכו בכוכב נולד.

פאשיזם / אלימות / ישראל 2011

מאז עזבתי את ערד פיתחתי אליה געגוע רומנטי עמוק. לא פעם חשבתי לעזוב הכל ולחזור לשם. כי שם יותר זול, יותר פשוט, אפשר ליצור ללא דאגות. אבל אז הגיעה לתיבתי הזמנה לפגישת מחזור. התחלתי בטבעיות לשוטט בין הפרופילים של אלה שזכרונם התעמעם עם השנים. תמיד אמרתי שהייתי ילדה נורא חכמה כשהבנתי בגיל 13 שעלי ללמוד בתיכון טוב, שאני חייבת מסגרת לימודים פוריה וכו'. אבל הברק שהכה בי עם השיטוטים הזכיר לי שלא רק עזבתי את העיר – אלא ברחתי ממנה כל עוד נפשי בי. הייתי חריגה, אהבתי ללמוד. מעולם לא הייתי רזה, מגיל קטן היו לי משקפיים, תוסיפו לזה הצלחה בלימודים עם היפראקטיביות + אלימות תרבותית ותקבלו טראומות ילדות.

בתחילת החודש נפטר יוסף שילוח. הפידים התמלאו בפיוטים לזכרו, לצד הקישור ל"סצנת המטבח המפורסמת" מאלכס חולה אהבה. בזיכרון שלי, מה שנולד כבדיחה קולנועית חצי גזענית הפך להטרדות בלתי פוסקות מצד ילדים שנורא אהבו לעשות "גולו גולו" בשילוב תנועה מגונה לכיוון איזור החלציים. יחד עם צטוטים של חכם חנוכה כגון "כל עדשה – מיקרוסקופ/תחתית של ערק". אלה היו דברים שברחתי מהם, והיה לי כל כך קל לשכוח. בעיקר כי זה היה מבחינתי לא רלוונטי, נמוך, לא מצחיק, בוטה.

מצא את ההבדלים

רבים וטובים ממני – כמו למשל הבלוג 'החברים של ג'ורג' – כתבו כיצד המציאות בישראל נהיית יותר ויותר אלימה, שנהיה כאן מסוכן, שיש לשמור על הגחלת. התרבות, ההשכלה והאמנות, מהוות מבחינתי אפשרות לחיות בתוך הטירוף הזה.

כנס בצלאל: מה עכשיו? ללמוד אמנות?

בגמר כוכב נולד 6, ישראל בר און אמר בהתרגשות לאחר הזכייה: "אני רוצה להגיד את זה, איך שזה יוצא לי – אתם כולכם עשיתם משהו וזה זכות וזה הדבר הכי קדוש ויפה בעולם – אתם החייתם אותי מחדש תודה תודה תודה רבה". זה המקום של האמנות בחיים שלי. היא החייתה אותי, היא אפשרה לי להיות עצמי.

לימודי אמנות אינם פשוטים, הם דורשים קודם כל אומץ רב, תעוזה ושמירת אמת אישית תוך הקשבה לדעות סותרות הממליצות כיצד לדייק ולשפר את העבודות במקרה הטוב, ולקטילות אכזריות מצד שני.

לפעמים הקטילות נעשות מתוך כוונות טובות, כדי ללמד, לפכח, לשפר. אבל לפעמים הן מגיעות ממקום של אגו, של טעם אישי, של התנצחויות שכלל לא קשורות לסטודנט.

איתי זיו, מנהל המוסד לאמן הנעלם

ערב לפני הנסיעה לכנס בירושלים חטפתי חצי התקף לב כשהחשבונית שקיבלתי מחברת אורנג' אליה עברתי לאחרונה היתה מנופחת באופן לא פרופורציונלי, וחסרת כל קשר להסדר שסוכם. על הבוקר שבתי לחנות וקל לדמיין שהיה לא נעים. המקום בו אתה קטן מול מערכת, מקום בו אתה מרגיש שאין לך בכלל סיכוי. קצת כמו לחיות בישראל היום כאמן.

האמנות מתרחבת, וטוב שכך. צילום מסך אייפון של טוויטר

הגעתי ליפו 23. זה בכלל בניין דואר ולשכת שר התקשורת. בדיקה בטחונית. כמה הזוי לבוא לכנס על אמנות ולהרגיש בדרך למס הכנסה. החלל ענק, מהמם. אני פוגשת ידיד ושואלת אותו איפה אפשר לעשן שם. הוא לוקח אותי לאיזה חלל וגילינו שהוא הפך למשרד. אחרי בדיקה קצרה הודיעו לנו שאין חלל עישון וצריך לרדת למטה. אני מסתפקת בכוס ערק ומביטה בסידור המוזר של המקום: יש שתי הקרנות, אחת מקדימה ואחת מימין. כסאות כתר-פלסטיק מסודרים מול הפדסטל בחזית, אך מלבדם ישנם שני עיגולים של כסאות והכל נראה כמו הכנה לתרפיה קבוצתית. לשמחתי הרבה לא נדמה שנותר זכר לאי-אילו כוונות שכאלה.

האולם מתמלא באנשי בצלאל רבים, אבל לא המונים. ידיד שואל אותי למה אני שם אם אני לא חייבת. זה מרגיש מעוות – למה שדיון כזה לא יעניין אותי? כולם מתיישבים. הכנס מתחיל ופרופ' בר-און מזמינה את הקהל להתפרץ. היא מבטיחה לנהל את זה ולקחת צ'אנס, כי "כולנו פתוחים להתנסות". הדם מותר. כבר בהתפרצות הראשונה אל תוך מילותיו של הדובר הראשון, במקום להבטיח זמן לשאלות בסוף הדברים כמקובל, היא מבקשת שמי שמדבר שיקום ויאמר את שמו.

דובר דובר עולים לחזית הנואמים. הטיעונים מופשטים, עוסקים במה ניתן או אי אפשר ללמד, למה כדאי או לא כדאי לשים לב. בדוברת השלישית כבר היה יותר קשה לשמוע את הדברים בשל התלחשויות ופטפטת בקהל. אצל הדובר הרביעי, חן שפירא, כבר נהיה ממש בלגאן. הוא ניסה לדבר על שינוי פרדיגמות וכל שני משפטים מישהו קטע אותו. "מי שרוצה הערות ביניים, אז עכשיו", אומרת בר-און ושפירא מבקש – "אמרו לי שיש לי חמש דקות". הוא רוצה לסיים את דבריו, ובר-און מציינת שיש לה סטופר והוא יקבל חמש דקות מלאות. לא רק שהוא לא הצליח להעביר את מה שרצה באופן קוהרנטי, אלא שמילותיו נשברו על ידי הקהל באופן רציף, בין היתר על ידי עידו בר אל, ראש מחלקת האמנות היוצא, שמכבודו הייתי מצפה לא רק שלא יתקוף את הדובר, אלא יגן עליו וישמור על הסדר.

ברוך דיין האמת / ללמד אמנות?

אינני מכירה את שפירא, אבל כאבתי את האלימות כלפיו.

הדברים שנאמרו בכנס התחילו לאבד את תוקפם על רקע ההתנהגויות בחלל. חיים לוסקי עולה לדבר. הוא מציג את עצמו: "חיים דאועל לוסקי, מורה בלימודים העיוניים. מעולם לא לימדתי במחלקה לאמנות, מאז שאני בבצלאל, זה דבר שאני רוצה לפתוח בו – זה מאוד מעניין, לא במחלקה לאמנות ומהשנה קצת במחלקה לצילום, וזאת שאלה שלדעתי אנחנו צריכים לשאול". זה לא חדש לי, גם במדרשה הוא אמר אותם דברים לא פעם. סיפר שהוא יודע לצייר טוב מכולם, הוא העתיק ציורים בלובר אז איך זה שהוא לא מלמד גם ציור. כהרגלו דיבר על האם ההוויה קובעת את התודעה או להפך.

כשאיתי זיו עלה לדבר, כבר היה גוש של מעשנים ליד החלון. ככה זה כשאין איזור עישון מסודר. וכיוון שהיו רחוקים, הם כמובן גם דיברו ביניהם והפריעו. זיו הציג את עצמו ואת הפרויקט עליו הוא עובד, ה-A.I.D, ראשי תיבות של Artistic Institute for Disappearing, מוסד להיעלמותו ומחיקתו של האמן, המבקש להחליף את בניית מערכת חוקים דרכה ניתן ליצור אמנות, בפירוק המערכת. המוסד, טוען זיו, יעזור לתהליך עד שיעלם במעין פעולה התאבדותית. למכון מספר אגפים הפועלים בו זמנית, בהם "המדריך לאמן הנעלם" – כלי אינטראקטיבי המופיע במספר אופנים כגון אתר אינטרנט, סרטוני הסברה, ספרים, הרצאות, תערוכות ועוד. במכון ישנו גם אגף מדידות ומכון לחקר ההיעלמות – שיוצג בקרוב בתערוכה הבאה שגליה יהב אוצרת בשפד"ן.

הירונימוס בוש - יום הדין האחרון

פרופ' בר-און קוטעת אותו ושואלת אם הצלחת המכון תהיה כשכל האמנים יעלמו, והוא עונה בחן שהם יעשו כמיטב יכולתם. הוא ממשיך ומספר על מבחן שיבחון האם המועמד יכול להתמודד עם העולם הויזואלי. חיים לוסקי צועק לו – "לא גנבת את זה ממיכל היימן"? "גנבתי הכל", זיו מנסה להמשיך להתמודד עם ההערות, אם כי מי שמכיר יודע – שמלבד היות העבודה מבחן/אבחון עם מימד פרפורמטיבי משתף קהל, עבודתה של היימן עוסקת במימדים פוליטים-חברתיים של דימויים, בעוד של זיו בתהליכים שעוברת האמנות היום. אבל זה לא הספיק ללוסקי, הוא המשיך: "אתה צריך להיעלם!" זיו השיב בנימוס "אני עובד גם על זה", ולוסקי המשיך להתקיף: "למה זה לא נעלם"? זיו לא מספיק להמשיך משפט נוסף וה"הומור" ממשיך: "על איזה כפתור ללחוץ על מנת שזה יעלם"? (האזינו לקטע).

הערות אלה נתנו וביטלו את כל התוקף של הכנס: אמנות היא קודם כל מקום של תרבות, ובישראל זה כמו נשימה אחרונה לפני שהספינה טובעת. זאת ההוויה, שלא מאפשרת תודעה. איש לא העיר על ההערות, ורק היו כאלה שגיחכו. מבחינתי זה כמו לחזור לתנועה המגונה לאיזור החלציים ול"גולו גולו" – לסיבות שגרמו לי לברוח מערד. זאת אותה הרמה. מבישה, נמוכה ומשפילה. אבל זה לא מפתיע. אחרי המקרה ידיד סיפר לי שחיים לוסקי הוא מאין יצחק לאור של האמנות והפילוסופיה. הוא נמצא שם למעלה, קובע מה טוב ורע בנחרצות, ובין לבין לא מתבייש להישיר מבטים. היה זה מחזה שכיח בשיעורי קולוקויום במדרשה שמגיע מרצה אורח ולוסקי מפסיק אותו כדי לפסול את מילותיו ולהראות שהוא יותר ממנו, או סתם כדי לצעוק על תלמידים ש"סימנו ביומן חברים שלהם שלא הגיעו להרצאה". האקדמיה שממשיכה להעסיק אותו ולהזמין אותו לכנסים בהם הוא מתנהג כרצונו, נותנת לכך יד. ברצוני להדגיש כי יש להפריד באופן מהותי בין דיבור על אמנות וויכוחים עקרוניים, ובין התנהגות כאנשים, כחברה.

האקדמיות יכולות להתלהם ברוח הפופוליסטית של טוקבקים אלימים, של גזענות, של קביעת אמת. אך זאת חשכת ימי הביניים, ולא אביב העמים. אחרי השריפה בכרמל התחילו להפחיד אותנו מרעידת האדמה הקרבה. זו שלא תשאיר זכר, זו שאליה לא נגיע מוכנים. על מנת להתגונן אפשר לעמול ולתחזק את היסודות, או לקום ולברוח. מי שיקפא על שמריו, (אנחנו) דינו נחרץ.