מסיכת ההצלחה, הזוהר והכוח

מחשבות בעקבות הסרט הדוקמנטרי מיתוס היופי הלבן: הפנים (אנגליה, 2009). מתוך גליונו השני של כתב העת מיס.יוז – אקו-סקס | קיץ 2010. עורכות: מרב מרודי, סיון שטאנג וטל שטרן

סרט הקולנוע הדוקומנטרי "מיתוס היופי הלבן: הפנים" מוכיח שוב את אמירתו של ויליאם אדוארד בּורגהרד דו בּוֹיז (Du Bois, 1903) בספרו פורץ הדרך נשמתם של השחורים (1) (The Souls of Black Folk),  כי קו הגזע הוא זה שיאפיין את המאה ה-20. הספר נפתח כך: "ביני לבין העולם האחר עומדת תמיד שאלה שאינה נשאלת: אחדים אינם שואלים בשל אנינות רגשותיהם, אחרים בשל הקושי בניסוחה הנכון. אבל כולם מרפרפים סביבה. הם פונים אלי במין דרך הססנית למחצה, מתבוננים בי בסקרנות או ברחמנות, ואז, במקום לשאול ישירות: 'איך זה מרגיש להיות בעיה?' […](2)". הבעיה של המחשבה הגזעית הפכה בתחילת המאה ה-21 נראית לעין בעקבות התפתחות הרפואה הפלסטית; כיום ניתן לאתר את מודל היופי בעקבות סכיני המנתחים על פני המנותחים. הלובן, אותה קטגוריה מדומיינת שהשחור רוצה להשתייך אליה, הופך ממשי באמצעות המדע והאופנה, ואולי גם דרך יחסי כוח פוסט-קולוניאליים. כך שאותה "בעיה" שעליה מצביע דו בויז מופיעה בסרט גם כסוג של טיהור אתני שהרפואה המודרנית מסייעת לו להתבצע בתוך חדרי ניתוח. הסרט הופך את שאלת חדרי הניתוח לשאלה סימבולית של דיון גזעי, הטיהור האתני הופך לקפיטליסטי – ההבדלים האתניים, טוענים המנתחים הפלסטיים בסרט, הולכים ומצטצמים.

כל התצלומים (למעט האחרון) - נעמי האריס, ארה"ב

אך האם באמת ניתן לצמצם, לשטח ולרדד את ההיבט הגזעי באמצעות פעולות בחדרי ניתוח? מהם התהליכים הפסיכולוגיים, ההיסטוריים, הקולוניאליים והמסורתיים שמכוננים שוני והבדל גזעי? מדוע השינוי במישור הגזעי מתבצע בבתי חולים ולא במהלך שינוי סינקרטי רב-תרבותי ורב-גזעי שיאפשר את את אותו "קו צבע"?
הסרט עוקב אחר שלוש בעיות, "אישיות" לכאורה, של שלושה "אחרים" המתגוררים בבריטניה ומהווים סיפטומים לבעיית הגזע ביבשת כולה ומחוצה לה. שלושת הגיבורים המופיעים בסרט חווים דחייה חברתית ומבקשים לשנות את גופם ופניהם כדי להתקבל בחברה הלבנה האנגלית ובו-בזמן בקהילותיהם. שלושתם משתוקקים "לעבור" (pass) כ"לבנים", אך סיבותיהם שונות:
א. טהירה, ממוצא בנגלדשי, בת 32, נשואה ואם לשלושה ילדים, מתגוררת בלונדון. טהירה מאוהבת בעור הלבן של מייקל ג'קסון וחשה לחץ מצד הקהילה האסייתית הלונדונית שאליה היא משתייכת להבהיר את עורה, בין היתר משום שגון העור של בעלה, בנגלדשי-אנגלי, בהיר יותר משלה. ככל נישואים בין-גזעיים, גם נישואיה מדגישים את צבע עורה. היא משתמשת בתכשירים לא-חוקיים להבהרת העור, למרות מחאות משפחתה הגרעינית נגד הניסויים שהיא מבצעת על גופה שלה. הצפייה בסרט מלמדת כי השוק השחור של תכשירים לא-חוקיים להבהרת העור מגלגל מיליוני ליש"ט בשנה.

ב. ג'ט, דוגמנית-על שחורה ממוצא קריבי, בת 28, רווקה המתגוררת במחוז אסקס בקהילה אמידה ומאובטחת, כזו שברשותה כוח משטרה ואשר מתקבלים אליה רק בני מעמד גבוה. המרחב הציבורי בקהילות אלה מופרט כחלק מהאידיאולוגיה הניאו-ליברלית. 97% מאוכלוסיית אסקס הם לבנים, עובדה שמעודדת שעתוק ושכפול דעות הגמוניות ביחס לייצוג ולשונוּת אתנית וגזעית. ג'ט עוברת ניתוח לשינוי מבנה אפה הקריבי – היא מבקשת אף "אירופי" ו"לבן" יותר, ומציינת שגם מייקל ג'קסון ניתח את אפו על מנת להתקבל לחברה "הזו". היא מתראיינת לתוכנית רדיו עם ג'ף שומן, סופר ושדרן, ומופתעת כשלאחר השידור זורמות לאולפן תגובות זועמות על הדרך הבינארית שבה היא תופסת אף שחור כמכוער ואף אירופי כְּיָפה. ג'ט מביטה בבובת ברבי לבנה ומגלה לנו כי עבורה זו מסמלת אידיאל יופי. לקראת סוף הסרט אנו למדים כי בילדותה חוותה התעללות על רקע גזעי דווקא מחבורת ילדות כהות ממזרח לונדון. הילדות הפילו אותה, בעטו בה ותלשו את שערה. האלימות הותירה צלקות על גופה ואפה התעקם קמעה. מאז ג'ט מבקשת להימלט מהקהילה השחורה, וחווה לחץ במקומות מפגש שחורים. עבורה, הצלחתה המקצועית היא תוצר של עבודה קשה ובכך היא מבדילה את עצמה מנשים שחורות ועצלות – אלה מעשנות סיגריות כל היום, יולדות ילדים בגיל צעיר ואינן שואפות להתקדם בחייהן.

ג. מון, דוגמן ממוצא אסייתי, בן 28, נשוי ואב לבת, מתגורר במחוז קנט בצפון-מערב אנגליה. מון גר בבית הוריו עם בתו ואשתו ועובד כסוקר בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הוא מתוסכל מכך שמראהו האסייתי מגביל את מסלול קריירת הדוגמנות שלו, שכן הוא מוזמן בעיקר לתצוגות אופנה של הקהילה האסייתית. מון משקיע את מיטב כספו בניתוחים פלסטיים בפניו כדי לשוות לעצמו מראה אירופי ולבן.
הסרט מציג גם מספר סיפורי משנה של ניתוחים הנערכים בדרום קוריאה, בירת תעשיית הניתוחים הפלסטיים. באחד המרכזים הגדולים במדינה עובדים עשרים מנתחים במשרה מלאה, ויש בו ארבעה-עשר חדרי אשפוז ושבעה-עשר חדרי ניתוח. רבים מאזרחי דרום קוריאה עברו ניתוח פלסטי. ניתוחים אלה – ביניהם ניתוחים להכפלת העפעפיים ולריסוק עצמות הלסת – נענים לצו אתני/גזעי/גיאו-פוליטי, שכן המנותחים מבקשים להפוך "לבנים" יותר ולאמץ תווי פנים "מערביים".

נעמי האריס - תצלום

גזע כהמצאה

גזע הוא הבניה תרבותית, המצאה אנושית. ההמצאה והדמיון של הגזע באים לידי ביטוי במה שמכונה "הגזעה" (racialization), כלומר תהליך של הבניה חברתית על בסיס תפיסות גזעניות ומסמניהן השונים. בתהליך זה הביולוגי (למשל צבע העור או מבנה אף), החברתי (עוני, ארץ מוצא ומעמד) או התרבותי (למשל דתיות, אורח חיים, מבנה משפחה ויחס לטכנולוגיה) הולכים ונחשבים טבעיים, כלומר תכונותיה של כל קבוצה נתונה הופכות מזוהות במונחים מהותניים, סופיים ובלתי משתנים (3).
הסרט אינו נוקט עמדה ביחס לכמה עניינים – האם הניתוחים הם סימפטום של תהליכי מחיקה והיטמעות חברתית, כחלק מיחסי כוח א-סימטריים פוסט-קולוניאליים? האם הם דוגמה (לא) אנושית למימוש רצונות, העדפות ונטיות יחידניות של אזרחים בריטים? יוצרי הסרט מציגים את שני הנרטיבים הללו, שזורים זה בזה. כך למשל במהלך הסרט טוען אחד המנתחים כי אין מדובר בטיהור תרבותי אלא במימוש תהליך הגלובליזציה (הקטנת פערים גזעיים באמצעות קפיטליזם ומדע). בין סצנה אחת לאחרת המצלמה חודרת אל חדרי הניתוח ואנו זוכים בהצצה בפרקטיקות הרפואיות. בהנחה שסרט דוקומנטרי אינו שיקוף של המציאות, אטען כי הסרט נע בין שני צירים: מצד אחד חדרי הניתוח מייצגים את רוח הקידמה של המדע שיכול לכאורה לתקן עיוותים פיזיים, ומצד אחר חדרים אלה הם הספֵרות המוצגות לבחינה של הצופים בסרט; הצופים מוזמנים לחשוב על מרכיבי הגזע המדומיין, לתת לו ממשות, צורה, היסטוריה והקשר –  חברתי, מגדרי, מיני ואתני.

הזהות האתנו-גזעית הופכת למשאב חיוני, סימבולי וממשי כאשר מדובר באוכלוסיות הנאבקות על השתלבות במארג הדמוקרטי המערבי. המקרה של הנשיא ברק חוסיין אובמה מראה עד כמה המאבק השחור לשוויון זכויות, על ענפיו המתונים והרדיקליים, יילד, ארבעים שנה אחרי המאבק השחור של שנות ה-60, גוף גברי שחור אוטונומי של מנהיגות רב-גזעית. אובמה הצליח לאחד במערכת הבחירות את הבוחרים הלבנים והשחורים למרות מעמדה המוחלש של הקהילה השחורה לאחר הפעלת האידיאולוגיה הניאו-ליברלית בתקופת שלטון רייגן.

המסמך שלפנינו מתאר מקרה הפוך: הזהות האתנו-גזעית מופיעה כמטרד פיזי העומד בדרכם של יחידים ויחידות להשתלב בחברה המחשיבה עצמה ליברלית ודמוקרטית. הדמויות בסרט מבקשות שינוי בגופן הממשי ולפיכך "לידתו של גוף שחור אוטונומי של מנהיגות רב-גזעית" היא לידה לכאורה, סימבולית וליברלית. מדוע החברה האנגלית בסוף שנות האלפיים מחזיקה עדיין בהנחות אירופוצנטריות, עליונוּת לבנה ואוריינטליות? מהו הקשר המתנהל בין המדיניות הקולוניאלית של טרום מלחמת העולם השנייה לבין האווירה הגזעית בחברה האנגלית כיום? הסרט מבקש להעיד על הידרדרות באופי הדמוקרטיה האנגלית, שמציגה עצמה כמריטוקרטית. חברה שכזו מצמצמת את אפשרות ההכרה של יחידים וקבוצות אחרות בזהותם השונה, שכן הקבוצה השלטת היא בעלת תודעה הגמונית ומכפיפה את היתר להידמוֹת לקבוצה השליטה. מחירה של מדיניות כזו הוא הרסני – כפי שטוען הפילוסוף צ'ארלס טיילור, יחסי גומלין של התכחשות מצד קבוצות שליטות לתביעות הכרה של קבוצות נשלטות עלולים לחבל באופן חמור בתחושת הערך העצמי של בני קבוצות אלו (4). בהיעדר מנהיגות ומאבק תרבותי-פוליטי, נמחצים היחידים תחת הנחות גזעיות אלה.

נעמי האריס - תצלום

לא אטען כי הדמויות הראשיות בסרט חיות ב"תודעה כוזבת", ועם זאת קשה שלא לעמוד על מארג המושגים הבינאריים המאפיין את עדויותיהן: שחור-לבן, מכוער-יפה, קאריבי/בנגלדשי/אסייתי-לבן/מערבי/אירופי, פגום-מושלם, אחר-מקובל ועוד. את הקטגוריות המנוגדות האלה הציגו בסרט אלה המבקשים להחליף זהות כדי להתקבל אצל הקהילה המארחת – בריטניה הלבנה, האירופית, בעלת המשאבים הסימבוליים והממשיים לניידות חברתית. גיבורי/ות הסרט פענחו את אמצעי הזיהוי, וכשהבינו שזהותם מצויה בחלק הדחוי, המאיים על החברה, ביקשו להפוך את גופם לאתר נזיל שיחמוק מהמבט המקבע אותם בצד השלילי.
הסרט אינו מציג זווית רב-תרבותית, היברידית, על החברה האנגלית, אך מביא דעות מנוגדות המבקרות את משאלת הדמויות הראשיות להתקבל אל תוכה. כך ג'וג'ו העיתונאית מבקרת את ג'ט על היטמעותה בתרבות לבנה ומתארת אותה כאישה שחורה המבקשת להיות לבנה; ג'ף שומן, שדרן הרדיו, מוכיח אותה על חוסר כנותה החברתית, מזכיר את המסר החתרני של התנועה השחורה של שנות ה-60 בארה"ב שטענה כי "שחור הוא יפה", וטוען למעשה שבמקום להודות בכך שמטרת הניתוח היא ניידות גזעית, היא טוענת שמטרתו ניידות מעמדית.

פרופ' דיוויד דבידין טוען כי עבור רבים פנים לבנות הן אידיאל, בשל מושג היופי המערבי. מושג אסתטי זה התגבש במחשבה האירופית כניגוד למראה אפריקאי, קרי אף רחב ושיער מתולתל, וכחלק מניסיון מתחדש לאימוץ מושגי היופי היווניים והרומיים. דבידין מציין שניגוד זה הוא גם תוצר של ההיסטוריה של הקולוניאליזם שהציבה היררכיות אתנו-גזעיות של חשיבות ויוקרה, וכך חרדתם הנפשית העמוקה של קורבנות מושגי היופי הלבן יכולה לקבל את מובנה רק במונחי המערב.
אך מה קורה ללובן כשגבולותיו נפרצים באמצעות ניתוח כזה או אחר? מיתוס היופי הלבן אינו עוסק בסיטואציות חיים רב-גזעיות, של חיים בין קווי הצבע. עם זאת הוא מייצר ניגוד בין המתנגדים המרקסיסטים, הטוענים לתודעה כוזבת של גיבורי הסרט, לבין הדמויות המזהות את המנגנון המקבע אותן אך מבקשות לפתור את הבעיה בניסוי רפואי על גופם ולא בתהליך פוליטי. כן נעדרת נקודת המבט  של הפוליטיקה של הלובן: במקום להתרכז בשחור ולהניח שלובן הוא קטגוריה טבעית ומובנת מאליה, ניתן לבחון את הסתירות הפנימיות ואת האידיאולוגיות המתנגשות שמושג הלובן מטשטש כדי שיוכל להופיע כסמכות-על. אחרי הכול המצאת הלובן אפשרית רק במקום שבו מסומנת "שחורוּת" נגישה (5).

אסירי הגוף

הניתוחים הפלסטיים בסרט מסמנים באופן ברור את חיוניותה של בעיית הגזע והזיהוי האתני במאה ה-21. הביקוש לניתוחים רפואיים לשינוי פני הגזע (המדומיין) הפך זה מכבר לסחורה רווחית של כלכלה קפיטליסטית המתנערת מדיון פוליטי בסוגיה. אך לנו כצופים קשה להתייחס אל הסרט כמסמך ריאליסטי מבלי לשוב אל הקשריו הפוליטיים – הקשר בין ההיסטוריה הפוסט-קולוניאלית לבין הניתוחים הפלסטיים: גם האזרחים הקולוניאלים, המבקשים להשתלב בחברה האנגלית, וגם אלו שנשארו בקולוניות המשוחררות – כולם חושקים בתדמית הגזע הלבן ובכך עדיין ממחיזים את היותם אסירי גוף המחשבה הקולוניאלית. בכך מונכחות הן הבעייתיות במחשבה האירופית הקולוניאלית שהניחה היררכיות גזעיות והן הבעיה של החברה החוץ-אירופית, שמניחה היררכיות חברתיות לפי צבע (הקאסטות נקבעות על פי מידת הכהות).

נקודת ההשקה בין האתניות והדת לבין הלאומיות והמעמד הפוסט-קולוניאלי מומחשת במישור הגזע; האתניות והדת מייחסות מאפיינים חברתיים לצבע עור וכך יוצרות היררכיות בין קאסטות שונות בבנגלדש ובמדינות נוספות מחוץ לאירופה. ועם זאת המערב משמר גם הוא מצב של הפחתת יוקרה, כוח ומשאבים לאוכלוסיות כהות, וזאת בתוך המסגרת הלאומית. כך שיש נקודה השקה מעניינת בין אתניות ומסורות דתיות לבין מודרניות, לאומיות והופעתן של מסורות חדשות. היום הכיבוש הקולוניאלי מצומצם, אך דווקא בשל הגירת עבודה, התנועה מהקולוניות לתוך המטרופולין האירופי ומגמת הגלובליזציה, ניתן לראות מגוון קוסמופוליטי בבירות אירופה, וכך שכונה של מהגרים חדשים מבנגלדש יכולה להתקיים לצד שכונה לבנה של בריטים ותיקים בלונדון ופרבריה. אלא שהדרישה המוסווית של המעמד הגבוה הבריטי מן השחורים שיהפכו ל"לבנים" הופכת להיות שאיפתם של השחורים בעצמם – אלה מפנימים את המבט המדכא והמכפיף של הלובן, ואכן מבקשים "להלבין".

עבודה של רוד ואן-אמפל

הסרט מצביע בבירור על כך שהניתוחים אינם מצליחים –  לא במובן הפיזי אלא במובן החברתי – כיוון שהם חלק מתעשייה שרק מחזקת את הבעיה הגזעית: הניתוח אינו מציל את קורבנות המחשבה הקולוניאלית אלא מחזק את המודל הבינארי שבבסיסה. פתרון יימצא רק בהתקת תנועה אדירה זו של ממון וייסורי גוף ונפש אל תהליך דמוקרטי של מאבק על זכויות והחלפת ערכים צרים בערכים רב-גזעיים ורב-אתניים. החברה האמריקאית עברה שינוי כזה והממד הדמוקרטי שלה התחזק; גם בריטניה מזהה את הריבוי, השוני וההבדל אך הסרט אינו מדגיש זאת.
מייצוגי הביוגרפיות השונות בסרט ניתן ללמוד על האופן שבו מובנה גזע: 1) אתניות אינה פותרת בעיות גזעיות – נרטיב חייה של טהירה חושף את הלחץ הפנים-אתני בתוך הקהילה האסייתית לטובת ה"לובן". הבהירות הופכת למשאב פנים-אתני דווקא כהמשך למסורות ש"מיובאות" לאנגליה ומועצמות בתוכה; דברי הגזענות שמפנים אליה "שוטרי" אמצעי הזיהוי הגזעי מקורם דווקא בסוחרים אסייתים בשווקים של לונדון. כך, מבנה מחשבה היררכי גזעי אינו מיוצר רק בעקבות היסטוריה קולוניאלית אלא גם כמרכיב אתני פנים-קהילתי המתקיים לצד ובתוך החברה האירופית. טמינה, בתה של טהירה, נפגעת מזיהוי של אמה כ"מכוערת" ובכך תחושת הנחיתות עוברת גם לדור הבנים, כלומר אינה נותרת נחלתו של דור המהגרים. 2) מעמד אינו פותר בעיות גזעיות –  ג'ט, הדוגמנית המצליחה, כבר מתגוררת באסקס, אך דווקא מודל ההצלחה שלה מדגיש עוד יותר את שונותה הגזעית. ג'ט ביקשה להסיר את "הבליטה" באפה, זכר לאותו זיכרון-ילדות של אלימות מצד קהילת מהגרים, כדי להתקבל במחוז הלבן של אסקס. הצלחתה המקצועית לא עזרה לה, מעמדה מאפשר לה אפוא רק לשלם עבור פנטזיות "מולבנות" ו"טהורות". 3) גזע הוא ישות ממשית וגם מדומיינת – יוסי יונה ויהודה שנהב קובעים כי  "המהלך הביקורתי [לגבי גזע – מ.ש] העומד לפנינו הוא אפוא כפול. מצד אחד הוא מבקש להכיר בעובדה ש'גזע', על שלל מסמניו, הוא מושג מדומיין, אך בה בעת הוא בעל משמעות ממשית ואמיתית" (6). באחד הרגעים הקשים בסרט חוזר מון לאתר הטראומטי שבו הוכה בידי חבורת גזענים לבנים. הם הכו בו במוט ברזל ושברו את שיניו. האירוע התרחש אחת-עשרה שנים לפני שצולם הסרט. במהלך הסיור באזור עוברים צעירים אלמונים וצועקים אל מון "פקיסטני, טרוריסט". הצעקות שהופנו אליו נקלטים במעומעם בזמן הצילום ויוצרי הסרט המופתעים מבקשים ממון לחזור על מה שנאמר והוא עושה כך. המצלמה מתעדת את חזרת ביטויי הגזענות, ובכך מדגישה את את המתח הגזעי שעדיין שורה במקום, אך באותו הזמן הופכת גם היא מזוהה גזעית (בתור מי שמעניקה מקום מרכזי לקול "האחר") ועל כן מהווה מושא לאלימות. הסצנה הזאת, שבה הסרט חושף את הבלתי נחשף, הופכת את הסרט לאתר של ניידות חברתית: קו הגזע נשבר והמצלמה הופכת גם היא שחורה, כהה, אחרת, אסייתית. לצופים מתאפשר מבט באמצעי הזיהוי עצמם ובהקשר הפוליטי שלהם, שמחזיר לסרט את הזמן והמרחב ההיסטורי שלו – הופעתם המחודשת של אמצעי הזיהוי הגזעי בחברה האנגלית של לאחר 9/11. נקודה רפלקסיבית זו מעצימה את הביקורת שמציע הסרט ואת הצורך בחיזוק המחשבה השמאלית הרב-גזעית.

בבליוגרפיה:
1: ויליאם אדוארד בּורגהרד דו בּוֹיז, נשמתם של השחורים, תרגום: רעיה ג’קסון, בנימינה: נהר ספרים, 2009.
2: שם.
3: יהודה שנהב ויוסי יונה, "מבוא: גזענות מהי?", בתוך: יהודה שנהב, יוסי יונה (עורכים), גזענות בישראל, ירושלים: מכון ון ליר בירושלים, הקיבוץ המאוחד, 2008, עמ' 16.
4: צ'ארלס טיילור, "הפוליטיקה של ההכרה", בתוך: אוהד נחתומי (עורך), רב תרבותיות במבחן החברה הישראלית, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2003, עמ' 21-52.
5: ראו יהודה שנהב וחנן חבר, "מגמות במחקר הפוסטקולוניאלי", בתוך: יהודה שנהב (עורך), קולוניאליות והמצב הפוסטקולוניאלי, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר בירושלים, 2004, עמ' 189-200.
6: שם, עמ' 21-22.