אמנות בשירות האינטרס הציבורי

בימים אלה מתקיים פסטיבל אמנות מיוחד במינו באיי ים סֶטוֹ, הים "הפנימי" של יפן, מדרום מערב לאוסקה. פסטיבל סֶטוֹאוּצ'י הבינלאומי לאמנות, המתפרש על פני שבעה איים ושני נמלי-ים, משלב אמנות ותיירות עם השאיפה להחזיר חיים לאזור שאוכלוסייתו הידלדלה במידה ניכרת בעשורים האחרונים. האיים ההרריים, המרהיבים ביופיים, אינם מציעים אפשרויות אטרקטיביות מספיק לצעירים, ומרביתם נוטשים אותם לטובת הערים הגדולות. הפסטיבל, המתקיים זו הפעם הראשונה, שואף לתת מענה לבעיה זו באמצעות פרויקטים של אמנות עכשווית – חלקם קבועים וחלקם זמניים – שאינם עיוורים להיסטוריה, לתרבות ולסביבה הטבעית של המקום. שיתופי הפעולה בין אמנים, ארכיטקטים, אוצרים ותושבים, וכן המבקרים הפוקדים את הפסטיבל, מחזירים חיוניות רעננה ולא-נוסטלגית לאיים.

"דלעת אדומה" / יאיוי קוסאמה. נאושימה. צילום: אושרת דותן

מבלי לאבד את הנוף

הפסטיבל הוא למעשה הרחבה של פרויקט שהחל באי נאוֹשימה, כאשר קרן נאושימה פוקוטקה, בראשות נשיא תאגיד Benesse, סוֹאיצ'ירו פוּקוּטַקֶה, יזמה את הקמתם של מיצבי אמנות וארכיטקטורה  ששמו דגש מיוחד על שמירת הסביבה הטבעית והתרבות המקומית. כך למשל, האמנית יָאיוֹי קוּסאמה הציבה דלעת אדומה, ענקית ומנוקדת סמוך למזח באי. האור חודר דרך פתחיה העגולים והמבקרים יכולים להיכנס ולשבת בתוכה. תצלומי סטילס מסדרת "זמן נחשף" של האמן הירושי סוּגימוטו תלויים על צוקים המשקיפים אל הים, ומעמידים זה מול זה ים מצולם וים אמיתי, ים דו-ממדי וים אינסופי. כותרות העבודות מעידות כי הים המצולם אינו הים האמיתי שמולו – הוא צולם בארצות ויבשות אחרות – ומפנות את תשומת הלב אל המרחב והזמן שמעבר לגבולות גיאוגרפיים. על חוף הים באי שוֹדוֹשימה יצר האמן דו-הו סו (קוריאה/ארה"ב), עבודה שנראית במבט ראשון כרשת דייגים תלויה לייבוש ושלמעשה עשויה מדמויות אדם קטנות מחוברות ברגליהן ובידיהן, המעלות בדמיון אתלטים במופעי ראווה המוניים. הים והשמים נראים מבעד לרשת ואפשר לעבור בתוכה. שולי הרשת נופלים על החול באופן שמזכיר גלים נסוגים על החוף.

אחד המוטיבים המרכזיים בעבודות הוא השימוש בחומרים האופייניים לסביבה הטבעית והתרבותית-חברתית של האיים. האמן ווֶן-גֶ'ה וואנג (טאיוון) יצר מבנה רב כיפתי מבמבוק בתחתית עמק צר, בין שדות אורז. אילו היתה העבודה עשויה חומר מסיבי יותר, היה גודלה המונומנטלי כופה עצמו בשתלטנות על הסביבה, אך הבמבוק מקנה לו מראה מקומי, רך ומלכותי כאחד. בלב אחד הכפרים באי טֶשימה הקים האמן ריוֹ אַבֶּה בית קפה ופינות מנוחה מוצלות מעץ ובמבוק, המעניקים למבקרי הפסטיבל מפלט מהחום. את המקום מנהלים תושבי הכפר. בין הפרויקטים הבולטים באיים ניתן למנות גם שלושה מוזיאונים של הארכיטקט טדאו אנדו, שייחודם באופן המפתיע והמתוחכם שבו הם משתלבים בסביבתם למרות חומרי הבניין ה"זרים" שלהם (בעיקר משטחי בטון גדולים וחלקים). מוזיאון צ'יצ'ו, למשל, הוא מוזיאון תת קרקעי המבצבץ אך בקושי מעל פני השטח. למרות שכמעט כולו "קבור" באדמה, הוא מואר על ידי תאורה טבעית החודרת לחללי התצוגה באמצעות שתי חצרות שקועות.

"עבודת רשת" / דו-הו סו. שודושימה. צילום: אושרת דותן

הבתים הנטושים חוזרים לחיים

אולי המעניין ביותר בפסטיבל הוא פרויקט הבתים, שבמסגרתו הוזמנו אמנים עכשוויים ליצור מיצבים קבועים בבתים הלא-מאוכלסים של האיים. האמן טצוּאוֹ מִיָאג'ימה הפך את חלל אחד הבתים לבריכה רדודה שבתחתיתה מספרים דיגיטליים צבעוניים מתחלפים. באמצעות הצבע המשתנה של המספרים, קצב הבהובם בתוך הבית החשוך וריצודם במים, שואף מיאג'ימה להציג את הזמן כזמן. כך, הבית הלא מאוכלס שהיה לחלל תצוגה מדגיש את ההיבט התרבותי והחברתי של חלוף הזמן. בחצר בית אחר יצר האמן יוֹקוֹ טָדַנוֹרי גן יפני טיפוסי לכאורה, ובו סלעים ואגן מים שצב שוחה בתוכו, אך צבעיו – אדום, תכלת וזהב צעקניים – כמו לקוחים מעולם הפרסום או התרבות ההמונית. גרסת הפופ הקיטשית שמחליפה את הגן הטבעי מנכיחה את הפער בין החיים המסורתיים שהיו בבית בעבר לבין החיים המודרניים שהביאו בסופו של דבר לנטישתו, ובד בבד הופכת אותו ממקום ריק השייך לעבר למקום חי, מודרני ומלא הומור.

בבית נוסף יצרו ג'אנט קרדיף וג'ורג' בורס מילר (קנדה וגרמניה) סימולציה של סופה משתוללת באמצע הלילה. הצופים מוזמנים להיכנס לבית ולחוות את הסופה שבחוץ – המים דופקים על הגג, החלונות רועדים, צלליות מופיעות ונעלמות, רעשים, הבזקי ברקים מופיעים בחלונות, מאוורר מתחיל פתאום להסתובב. חוויית הסופה המוחשית זורקת את המבקרים בן רגע אל מציאות שבה שב הבית לתפקד כבית – בית המגן מפני סערה, בית שהחיים בו הם חלק מחיי היומיום בכפר. בשונה משימור מבנים המוגדרים כ"מורשת תרבותית" ואשר הופכים למוזיאונים חסרי חיים, פרויקט הבתים "מנציח" את הבתים על ידי הפיכתם למיצבים. הבתים משנים את ייעודם, ולעתים גם את מראם החיצוני, ועם זאת גלגולם החדש אינו מתכחש לתפקידם ההיסטורי והתרבותי.

"בית האמנות S" / שיתוף פעולה בין האוצרת יוקו הסגאווה, הארכיטקטית קזויו סג'ימה והאמן יוקינורי ינאגי. אינוג'ימה. צילום: אושרת דותן

ארכיטקטים, אמנים, אוצרים, חוקרים

הפסטיבל יצר הזדמנויות רבות לשיתופי פעולה מעניינים בין ארכיטקטים, אמנים, אוצרים וחוקרים, ובין אלה לתושבי האזור. הארכיטקט הירושי סאנְבּוּאיצ'י הוזמן לחדש את שרידי בית הזיקוק לנחושת באי אינוּג'ימה, שעד לפני כמה עשורים עמד במוקד התיעוש המודרני של האזור ושסגירתו הביאה להתרוקנות האי ממרבית תושביו. בשיתוף עם הפקולטה לטכנולוגיה ומדעי הסביבה באוניברסיטת אוקאיאמה, ניצל סאנבואיצ'י את הארובות ששרדו מהמפעל המקורי והשתמש בחומרים ובצמחייה המקומיים כדי ליצור מערכת המווסתת את הטמפרטורה במבנה ללא צורך בהזרמת אנרגיה מבחוץ. התעשייה המזהמת נהפכה לחלל אמנות שבו מוצגים מיצבים של האמן יוּקינוֹרי ינאגי, והשטח שסביבה נהפך למתחם תרבות שבו מתקיימים אירועים ומופעי תיאטרון. כך שואף המיזם להחיות את האי תוך שימור מורשתו התעשייתית, שכעת משולבת במרכז אמנות ידידותי לסביבה.

עוד באינוג'ימה הן ארבע עבודות שנוצרו תוך שיתוף פעולה בין האוצרת יוּקוּ הסֶגאווה מהמוזיאון לאמנות עכשווית בטוקיו, הארכיטקטית קָזוּיוֹ סֶג'ימָה ממשרד האדריכלות SAANA והאמן יוקינורי ינאגי. "בית האמנות S" הוא קיר גלי שקוף העומד ברחוב, בין בתי הכפר, ובתוכו פרוש ומתנופף קלות נייר עדין ומחורר דמוי תחרה. מצד אחד של הקיר משתרע גן פשוט. מבעד לעבודה משתקפים העוברים והשבים, קרני השמש, הבתים והנוף שמסביב. העדינות והדקיקות של הנייר, השקיפות של החומרים, האופן שבו חודרת הסביבה החיצונית לעבודה באמצעות החזרי אור ו"חלונות", הצורה הגלית של המבנה והגן הכמעט-ריק שלצדו, יוצרים דיאלוג שברירי עם הסביבה הטבעית ועם רחובות האי.

באיים טשימה ונאושימה שיתפו פעולה שני צוותים של ארכיטקט ואמן בהקמת שני מוזיאונים. בראשון יצרו הארכיטקט ריוּאֶה נישיזאווה והאמנית רֵיי נָייטוֹ את מוזיאון טשימה לאמנות. המוזיאון ייפתח לציבור רק לקראת סוף הפסטיבל (ב-17 באוקטובר), אך כבר עכשיו אפשר לראות את המבנה המזכיר בצורתו טיפת מים וממוקם בנוף ההררי של האי, בין טרסות של שדות אורז ירוקים. מבנה הטיפה מתכתב עם עבודת המים של נייטו שתוצג בתוכו: חלל פתוח שבכל יום יתמלא בהדרגה במים עד שיהפוך למעין בריכה. למעשה זהו מיצב משותף של השניים יותר מאשר מוזיאון.

בנאושימה חברו הארכיטקט טדאו אנדו והאמן אוּפאן לי ליצירת מוזיאון המציג תערוכת קבע של לי. מעניינים במיוחד האזורים הפתוחים של המוזיאון, המדגישים את האופן שבו הצורות הארכיטקטוניות של אנדו והעבודות של לי מתכתבות זו עם זו ועם הסביבה. כך למשל בעבודה "עמוד, מקום" אבן גדולה לא מעובדת, לוח ברזל חלוד מעט ואובליסק בטון פזורים ברחבת חצץ גדולה. הרחבה פתוחה משלושה צדדים ותחומה בצלע נוספת על ידי קיר בטון ארוך וגבוה, שמאחוריו מסתתר החלל הפנימי של המוזיאון. שלושת האלמנטים בעבודה אינם שואפים להיתחם כאובייקט עצמאי סגור, אלא מפנים את תשומת הלב אל יחסי הגומלין בין החומרים התעשייתיים והטבעיים שמהם הם עשויים, אל היחס שבין הצורה והנפח שהם תופסים במרחב לבין העצים והים שמסביב, ואל יחסם לקווים ולמרחבים של קירות הבטון הקרובים והרחוקים של אנדו.

"בית בשודושימה" / וון-ג'ה וואנג. שודושימה. צילום: אושרת דותן

100 ימים של הרפתקת אמנות וים

פסטיבל סטואוצ'י שואף למשוך קהל מבקרים מגוון – שוחרי אמנות, סטודנטים בחופשת קיץ, מבקרים מחו"ל, הורים וילדים ועוד. לצד שיטוט בין עבודות האמנות יכולים המבקרים לקחת חלק באירועים מגוונים כגון סדנאות, ימי עיון ומופעים. המוטו של הפסטיבל, "100 ימים של הרפתקת אמנות וים", ממתג את הפסטיבל כהרפתקה, ובכך פונה לקהל רחב יותר מזה הפוקד ביאנלות יוקרתיות או מוזיאונים לאמנות עכשווית. החזון שהנחה את מארגני הפסטיבל, ושנקבע על ידי הרשויות המקומיות כבסיס לפיתוח האזור, הוא החייאת התרבות המקומית באמצעות חוויה של אמנות ותיירות. לשם כך, מדגיש המנהל האמנותי של הפסטיבל, פראם קיטגאווה, יש לרתום לא רק את משרדי החינוך והתרבות, אלא גם את משרדי התחבורה, החקלאות, התעשייה והמסחר וכן הלאה. ואכן, סוכנות התיירות JTB מוכרת "חבילות פסטיבל" ששותפים בהן מלונות, חברות תעופה ורשת הרכבות הלאומית; המועצה המקומית ומשרד התחבורה חברו להגברת תדירות המעבורות בין האיים והאוטובוסים בתוך האיים; קטלוג הפסטיבל הוא גם מדריך הכולל לוחות זמנים, מסעדות מומלצות (חלקן מיצבים אמנותיים) ומקומות לינה, פירוט על מוקדי תיירות אחרים, ואף מדבקות ושעשועים לילדים. באי הפסטיבל מצוידים ב"דרכון אמנות", המשמש מעין אשרת כניסה לכל אתר – נוהג נפוץ באתרי תיירות ביפן המאפשר למטיילים להשתעשע בצבירת חותמות מכל המקומות שבהם ביקרו. בדרך זו מאפשר פסטיבל האמנות להזניק את התיירות באזור מבלי שיהיה הכרח בבניית מלונות-ענק והפיכת האיים לאתרי נופש משפחתיים.

למבקרים בפסטיבל נכונה חוויה המשלבת אמנות ותיירות לבלי הפרד. ההליכה ברחובות הכפריים, הקפיצה מאי לאי במעבורות קטנות וגדולות, הנופים המרהיבים, המפגש עם תושבי האיים (המכנים עצמם "אנשי האיים") והאוכל המקומי הם חלק מהחוויה הכוללת גם את עבודות האמנות עצמן. מארגני הפסטיבל הצליחו ליצור חוויה ההופכת את האמנות העכשווית לנגישה לאנשים רבים יותר, וזאת מבלי להתפשר על איכות העבודות, כפי שקורה לעתים באירועי "אמנות לעם" המוניים. נדמה שאת האיזון הזה יש לזקוף יותר מכל לזכותו של קיטגאווה, המנהל אמנותי, שהשכיל לבחור את האמנים ולקדם שיתופי פעולה בינם לבין אוצרים, ארכיטקטים ותושבי המקום, וידע להתמקד בעבודות המתייחסות לא רק לנוף הטבעי של המקום, אלא גם להיסטוריה, לתרבות ולמצוקות של תושבי האיים.

פסטיבל סטואוצ'י הבינלאומי לאמנות
מיקום: איי ים סטו, יפן – נאושימה, טשימה, מגיג'ימה, אוגיג'ימה, שודושימה, אושימה, אינוג'ימה, נמל אונו ונמל טקמצו.
http://setouchi-artfest.jp/en

19 ביולי – 31 באוקטובר 2010