רה-ג'נריישן – דור הצלמים החדש

כתבה זו נכתבה על ידי יערה אורן והדס רשף. יערה השתתפה בתערוכה וסיפורה מסופר בגוף ראשון. הדס כתבה, דרבנה והוסיפה קולות רקע, על מנת להביא דברים אלה לעיונכם.

רה-ג'נריישן – דור הצלמים החדש / ספר ותערוכה נודדת

אוצרי הספר והתערוכה הם מנהל המוזיאון ויליאם ארווינג (William Ewing), והאוצרת נטלי הרשדורפר (Nathalie Herschdorfer).

רה-ג'נריישן - דור הצלמים החדש. צילום: מרגו אובצ'רנקו

לפני שנה רכז הצילום של המדרשה רם ברכה, שלח מייל לבוגרים טריים מהמחלקה עם פנייה של מוזיאון דה אליזה בלוזן, שוויץ, לפרויקט בינלאומי של 80 צלמים צעירים, הפרויקט ביקש להציג דור חדש של צלמים בתחילת הקריירה, בוגרים טריים של בתי ספר לאמנות, הכשרונות המבטיחים ביותר בשדה הצילום, מבתי הספר לאמנות הטובים בעולם. בקול קורא הצלמים נתבקשו לשלוח 20 דימויים מודפסים על 4A, פרזנטציה קצרה של הפרויקט, וקורות חיים. אחרי כשלושה חודשים קיבלתי תשובה במייל שהתקבלתי, וכי הפרויקט יכלול לא רק תערוכה, אלא גם ספר בהוצאת Thames & Hudson הבריטית, וכי התערוכה תנדוד בעולם. מעל 700 מועמדים שלחו תיקי עבודות, ומתוכם נבחרו 80. נתבקשתי לשלוח את הלאום שלי, תאריך לידה, שם בית הספר לאמנות, שנות הלימודים, וקבצי העבודות בפורמט JPG, 300DPI בגודל 15X18 ס"מ. מלבדי התקבלו לפרויקט עוד שלושה סטודנטים מהמדרשה: תהילה כהן, עדי שמעוני ואניה קרופיאקוב, ועוד בוגרת מהמחלקה לצילום בבצלאל – לנה גומון. בהכנות לתערוכה הודיעו לנו שכל האמנים יקבלו החזר לכרטיסי הטיסה, עם שהות במלון, הם הדפיסו ומסגרו את העבודות, ובכל השהות הנסיעות והאוכל היה על המארחים.

הגעה

ביום חמישי בבוקר הגענו משדה התעופה הישר למוזיאון. בהרשמה כל אחד קיבל שני עותקים של הספרים (כל ספר עולה 40 יורו), החזרי נסיעות (פרנק שוויצרי מזומן), חתמנו על מסמכים שכללו אישור שהעבודות מקוריות וכי הן נכנסות לאוסף המוזיאון, הסכמה שהעבודות יוצגו בכל מקום אליו התערוכה תגיע, לו"ז לארבעת ימי האירוח, ותג שם.

התיקים שחיכו לצלמי הדור החדש. צילום: מרגו אובצ'רנקו

המוזיאון

המוזיאון נמצא במרכז העיר לוזן, הוא יושב על גבעה אשר משקיפה על אגם ג'נבה, שלפחות לעיניים ישראליות נראה ענק, ומסביב נוף הרים מושלגים. הבניין עצמו מעוצב בסגנון ניו-קלאסי-מודרני, צבוע בצבע צהבהב, עם גג משולש אדום, ופיתוחים סימליים. למבנה 4 קומות, אשר שתיים מעל הקרקע, ולכן מבחוץ המבנה נראה נעים ולא מאיים, ועוד שתי קומות מתחת לאדמה.

התערוכה נפרשה על ארבעת הקומות, לכל עבודה ניתה תשומת לב שונה: כל עבודה הודפסה בגודל שונה, ומוסגרה באופן אחר. חלקן הודבקו על הקיר, חלק מהקירות נצבעו בצבעים שונים, ונראה שהאוצרות היטיבה עם העבודות.

מוזיאון דה אליזה. צילום: אגנס אווה מולנר

לאחר הטיול בתערוכה הגענו למלון, שבעצם היה בית  ספר למלונאות, כ-40 דקות מהמוזיאון, בפרברי העיר. אל המלון היו הסעות במיניבוסים, וכיוון שירד גשם, מנהל המוזיאון בכבודו ובעצמו עשה נגלות הסעות ברכבו האישי. לנו היה מזל ונסענו עם המנהל, שאף עזר לנו לסחוב את המזוודות.

בדרך הוא הראה לנו מקומות בעיר, ודיברנו קצת על הפוליטיקה של הפרסים באמנות: לטענתו אין באמת דרך אחת להצליח באמנות, וכל אחד צריך למצוא את הדרך שלו. הוא הדגיש שאמן חייב להיות פושי, אבל לא יותר מדי, שלפני שפונים למקום יש לעשות עבודת שטח, להכיר את השמות שפועלים במקום, רצוי ליצור איתם קשר אישי, לבוא עם חומרים מודפסים, וכששולחים מייל שלא יצטרכו לפתוח את הקבצים, אלא שיופיעו במייל עצמו, מול העיניים. חשוב לדעת מה אתה רוצה, ברגע שמכוונים מטרה, לדבוק בה. ז"א – ברגע שמוצאים את הכיוון, לדבוק בו. לטנתו חשוב להגיש לפרסים, לא להתייאש למרות שזה לעיתים מרגיש חסר טעם ובזבוז זמן. אך גם אם אחרי 20 או 30 הגשות תצליח, זה יכול להיות פריצת דרך משמעותית. חשוב לטענתו ללכת לפסטיבלים של צילום שבהם מוצגים מצגות פורטפוליו. אמנם יש להזהר מהגל הזה, ויש מקומות שלוקחים כסף רק על מנת שיציגו את תיק העבודות שלך, אך יש כאלה שהם טובים כגון פסטיבל הצילום של יוסטון, פוטו אספניה, ובכלל לעקוב אחרי מגזין C.

המנהל ניסה לתת את התחושה שהצלחה באמנות היא אפשרית, זה תלוי באמן, בהתמדה ועבודה. אספנים הם האנשים שהמנהל הכי אוהב כי הם באמת שם כי הם אוהבים אמנות. גלריסטים ידברו ביזנס. ולכן אין מה להבהל מאספנים. על הגלריות ציין כי לגלריות יש יחס בין הוצאות להכנסות, שהאמנים נוטים לרטון על אחוזי הגלריות, מבלי להתייחס להוצאות שלהם. אם מישהו ניגש לגלריה צריך לבוא באופן רציני: ללמוד את האמנים שמציגים בגלריה ולפיכך להבין את טעמה ואופיה, ואם זה מתאים לאמנות שלך. להמנהל היה חשוב שנרגיש בנח, שלא נתבייש לשאול, או לדבר.

בית המלון

חדר בית המלון קצת הזכיר משרד. צילום: יערה אורן.

בקבלה חיכה לנו אחראי מטעם המוזיאון שנתן לנו אינפורמציה על העיר ופרוספקטים אם נרצה להסתובב (לא שהיה לנו זמן לזה), קיבלנו כרטיס נסיעות, ומפתח לחדר. בית המלון היה מורכב ממספר מבנים ובניהם מדשאות. החדרים היו מעוצבים קצת כמו משרד – מאוד נקי, פשוט, יקי, מזכיר צילום גרמני. האוכל היה די מזעזע, בר סלטים שהיה החלק הסביר שבארוחה, עוף יבש, אורז יבש ותפל, אבל לפחות הקינוח היה טעים: עוגת בצק עם קרם פטיסייר ותותים.

בוקר שני – יום הפתיחה

פספסתי את ארוחת הבוקר כי לא התעוררתי, ומיד נסענו למוזיאון לארוחת צהריים, בה היה אפשר לבחור לזניה צימחונית או לזניה בשרית. היה טקס קטן בו המנהל החדש של המוזיאון סיפר במסיבת עיתונאים על התוכניות לעתיד, צילמו אותנו לטלויזיה והופענו בחדשות בשוויץ!! (כן כן, בשוויץ מדברים בחדשות על פתיחת תערוכת צילום), והכתבה על התערוכה היתה אפילו די ארוכה. היה לנו זמן לשבת עם כל האמנים שהציגו אחד לשני את תיקי העבודות שלהם. היו אמנים שהגיעו עם ספרים. המנהל טען שזה מאוד פופולרי להוציא היום ספרי אמן, אך שאלה צריכים הצהרת כוונות רצינית. ז"א – אם אתם מוציאים ספר, שיהיה כמו שצריך. גם אם יש לכם כסף, הפרויקט האמנותי צריך להיות בשל.

זה לא שלא הגעתי מוכנה לאירוע: לקראת הנסיעה פתחתי לי אתר, הכנתי כרטיסי ביקור, והכנתי דיסקים עם עבודות וקו"ח. לעומת הפתיחות אליהן הורגלתי בארץ, של ערב-מסיבה-ונגמר, שם היו לנו חמש שעות לשבת ביחד על הדשא, ולכן לא תיארתי  לעצמי שיהיה בכלל זמן להביט כהלכה בתיקי עבודות.

בין הרציניים ניתן היה למצוא אמנים שהכינו מספר גלויות עם דימוי בצד אחד והפרטים שלהם בצד השני, הניו-יורקיות היו הכי רציניות: הן באו לעבוד. הן ידעו את העבודה, באו לדחוף את עצמן, אולי לעיתים יותר מדי. היו להם תיקי עבודות מודפסים לחלק, כרטיסי ביקור, הן ישבו בשורה הראשונה של ההרצאות ואיך שההרצאה נגמרה הן עטו על המרצה עם תיקי העבודות במתנה. היו תיקי עבודות גדולים בגודל A3, היתה בחורה שהכינה קופסאות לכל גוף עבודות, לכולם היו לפטופים ואז ניתן היה לראות את האתרים של כולם. בחור אחד אפילו יצר קשר עם מגזין מניו זילנד, והציע לכתוב להם על תערוכת הרה-ג'נריישן וארט בזל, וכך לדאוג לבמה לעבודות שלו.

החוברות נטו להכיל דימויים נבחרים, לעיתים מספר טקסטים וקו"ח.

וישבים על הדשא ומכירים את עבודות הצלמים האחרים. צילום: יערה אורן.

הפתיחה החגיגית לקהל

הפתיחה התחילה בשבע וחצי בארוחת ערב לאמנים עם קייטרינג תאילנדי, בניצוחו של שף אשר היה הטבח של מלך תאילנד. לרחבת המוזיאון הגיעו אלפי אנשים, היו נאומים של תודות (הכל היה בצרפתית, מה שגרם לכך שמן הסתם לא הבנתי את שנאמר), ביקשו מכל האמנים לעמוד בשורה ומחאו לכולנו כפיים. זה היה קצת מביך וגם ירד עלינו גשם, עד שמנהל המוזיאון חס עלינו והורה לנו לשבת חזרה תחת הגגון המגן. היתה חלוקת פרסים של שיתוף פעולה בין המוזיאון ולה-קוסט, היתה מצגת של יצירות אוסף המוזיאון – היו שם הרבה יצירות צילום קלאסיות סטייל וואקר אוונס וסאלי מן, מה ש נתן תחושה של כייף להיות בניהם.

אחרי הפסקת אוכל נוספת הוזמנו האורחים להכנס למוזיאון, כמובן שניסיתי לראות מה קורה לצד העבודות שלי, אך כיוון שכולם דיברו צרפתית לא הבנתי מה הם אומרים, אבל רבים רשמו רשימות בפנקסים קטנים. הפתיחה נגמרה באחת וחצי בלילה, ואז עוד המשכנו למסיבה במועדון במרכז העיר, בו סגרו לכבודנו קומה שלמה. קיבלנו בונים לשתיה, אני אישית פרשתי די מהר כי הייתי גמורה, אבל היו כאלה שנשארו שם עד הבוקר.

יערה לצד עבודותיה בתערוכה. צילום: תהילה כהן.

יום שבת

בשעה 12 התחיל יום עיון בבית הספר לעיצוב "אקל". השוק הראשוני היה להבין ש"ככה נראה בית ספר לעיצוב". כנראה שהתרגלנו שבתי ספר לעיצוב ממוקמים במבנים תעשייתיים או סתם מבני משרדים מעושנים ומפוייחים במרכז העיר. אבל אקל הוא לא רק בית ספר לעיצוב, אלא המבנה עצמו מעוצב מראשיתו ועד שלל פריטי החלל האחרונים. מברזלי התמיכה אל מנורות התקרה והכסאות.

עיקר יום העיון:

מנהל המוזיאון ויליאם ארווינג והאוצרת נטלי הרשדורפר. צילום: אגנס אווה מולנר

יום העיון נפתח בהרצאה של קטי ריאן, עורכת הצילום של מגזין הניו-יורק טיימס. ריאן סיפרה על שיטת עבודתה במגזין: או שמתוך פרויקט עם נושא מסוים נמצא צלם או צלמים רלוונטיים, או שבחירת הצלם בונה את הפרויקט. כדוגמא היא הראתה את פרויקט "אנשי אובמה", של הצלם נדב קנדר, ישראלי המתגורר בארה"ב שצילם את כל צוותו של אובמה (מלבד אובמה, שהיה עסוק מדי). לפרויקט כזה ידעה ריאן שהיא צריכה צלם פורטרטים מצוין שיצליח לעבוד מהר ומקצועי וגם יביא דיוקנאות טובים. היא סיפרה שקנדר ביקש מכל אחד מהם להביא משהו שמאפיין אותו, שזה לא ברור מאליו שהמצולמים יהיו מודעים לכוונות הצלם. בקיצור – מקצוענות. בפרויקט אחר, הזמינה את ריאן מקינלי (Ryan McGinley) לפרויקט צילומי אופנה לקראת האולימפיאדה בהשתתפות הספורטאים. לדבריה, חשוב לה מאוד שהצלמים יביאו את עצמם אבל גם יתחברו לפרויקט. היא סיפרה על עבודת ההכנה של מקינלי, שצפה במאות צילומי ספורט ותנועה ובחן עבודות שעשו לפניו מכל כיוון אפשרי. מקצועיות לדבריה איננה לבוא "על עיוור". על מנת להיות מקורי באמת, חשוב להכיר רפרנסים ולא לבוא בגישה רומנטית של "אותנטיות ספונטנית". גם ריאן ציינה, כמו המנהל, שתמיד עדיף לשלוח דימויים כחלק מהמייל ולא כקבצים מצורפים, על מנת לתפוס את העין. היא ציינה שהצילום הולך למקום יותר ויותר קר בשנים האחרונות, אך הם מחפשים יותר רגש וחום. כשעשינו חיפושי גוגל כמעט וריירנו על תוצאות החיפוש אחר מקינלי. מלבד הפרויקט למגזין הניו יורק טיימס, מצאנו גם כתבות רבות וראיונות. על איזה אמן ישראלי ניתן למצוא כתבות חוזרות ונשנות, ביקורות, וראיונות ענייניים בידיעות אחרונות, מעריב, הארץ וכו?

דפס העבודות לאורנט קוצ'ט (Laurent Cochet)

אכן זה די מפתיע שדפס צילומי העבודות הרצה ביום העיון, אך זה עוד נושא שאנו רגילים שעובר מפה לאוזן. "איפה הדפסת את העבודות", "איזה נייר זה" אנו שואלים אחד את השני, וכך המידע זורם. הוא דיבר על חשיבות המקצועיות של עבודה מול דפס, על המגמה הגוברת של שליחת קבצים ולא פרינטים. הדגשים היו על הכרת סוגי הניירות, שליחת קבצים בגדלים נכונים ושליחת קבצי פוטושופ עם שכבות פתוחות על מנת שהדפס יוכל לעשות את התיקונים בהתאם לכיול המדפסות. הוא הדגיש שאם מבקשים מידה מסויימת אין לשלוח מידה גדולה או קטנה יותר, ויחד עם הקובץ יש לשלוח הדפסה קטנה "Proof print", על מנת שדרכה יוכל להתאים את הצבעים וההגדרות. חשוב מאוד לצרף הערות אמן, גם אם הן מרגישות קטנוניות לעיתים, לדוגמה שלא יהיו יותר מדי אדומים בשחור, קונטרסט, ורוויה. ההסבר חשוב ואין לחשוב שהמדפיס אמור "לדעת" למה התכוון האמן בצילום התמונה. לתת כמה שיותר אינפורמציה. וכמובן: לתת כבוד לבעל המקצוע. הבאתו ליום העיון, כבר מעידה על כך מבחינת מארגני האירוע, כמו גם על הרוחות החדשות שנושבות בשדה הצילום.

אקל ושנקר, בתי ספר לעיצוב.

מבקר האמנות פרד ריצ'ין (Fred Richin), פרופסור לצילום בבית הספר לאמנות טיש (Tisch) בניו יורק, עורך ואוצר פסטיבל הצילום של ניו יורק ב-2010

ריצ'ין דיבר על הפילוסופיה של הצילום, על המעבר לצילום דיגיטלי ושאלת עתיד הצילום: "האם כמו שהצילום עשה טובה לציור, גם העידן הדיגיטלי עושה טובה לצילום". הוא התייחס לכך שהמדיום הצילומי עדיין נשען על העבר ועל ג'סטות ציוריות. לטענתו השם "צילום דיגיטלי" זה כמו שפעם קראו למכונית "עגלה בלי סוס" – כשהכינוי למעשה נשען על העבר והשינו הנובע מהמעבר למדיום אוטונומי חדש לא הופנם. אמנם יש במכונית/בדיגיטלי את הסוס/צילום, אך זה כבר משהו אחר. בצילום יש הגיון ליניארי-כרונולוגי של המשכיות ועקביות, ואילו החשיבה הדיגיטלית איננה ליניארית, היא מבוססת על קוד. אין מקריות שנובעת מסדר הפעולות, וזה אחד מסממני העידן החדש. הצילום יצטרך עם הזמן לנטוש את העבר ולמצוא את מקומו החדש. תגובותינו: מן הסתם תמיד ישאר "צילום מסורתי", מבוסס חוקי הז'אנר, ולצידו יתקיים צילום דיגיטלי. משמע – צילום עם חוקיות חדשה, עם תפיסות פילוסופיות ואסתטיות שונות. וכפי שאחד הצלמים בתערוכה ציין "הצילום תמיד ימות מפעם לפעם".

פרידה

כמה פרוע שמסיבת אמנים יכולה להיות. צילום: אגנס אווה מולנר

בערב היתה מסיבת פרידה, לא היו דמעות אך הועברו דיסקים, כרטיסי ביקור והצעות חברות בפייסבוק. המסיבה נערכה בחדר של הצלם הלבנוני שהגיע עם בעלו הבאהיי (בן דת הבאהיים) – אל תתרגשו מדי, הצלם הלבנוני בכלל גר בניו יורק, כמו גם בעלו. בכלל, היו הרבה צלמים שנולדו בארץ אחת ולמדו בארץ אחרת וממשיכים לחיות ולפעול במדינות אחרות – לדוגמא, צלם מדרום קוריאה שחי בצרפת, יפני שחי בניו יורק, סרבי שחי בלונדון ועוד.

במקום לחזור חזרה לארץ, לקחתי רכבת לציריך ומשם טסתי כמו אמנית ישראלית טובה לברלין. שני חברים אמנים עברו לשם לפני מספר חודשים, וכמובן נורא קינאתי בהם על האומץ שהיה להם לעזוב הכל ולעבור. ברלין כה מפתה, סצינת האמנות גואה, אבל עדיין, יש משהו מפחיד באיבוד שפה ותרבות. בעידן הגלובליזציה, האינטרנט והמיילים, למרות היותנו אמנים ישראלים, פריפריאליים בסצנה הבינלאומית, אין הכרח לבחור בין לחיות בארץ  ולפעול רק כאן, או לעבור לחו"ל ולפעול משם. אפשר לגור בארץ ולפעול גם בחו"ל. כמובן שיותר קל לגור באירופה/ארה"ב ולעבור ממקום למקום בקלות, אבל גם לאלה מאיתנו שלא יעזבו הכל, שלא יעבדו ללא ויזה, שכן רוצים ללכת על בטוח, קריירה בינלאומית כנראה אפשרית.

מתוך 80 צלמים צעירים, 5 הגיעו מישראל. יתכן שאפילו אנחנו לא מאמינים במה שיש לנו להציע לעולם, אבל העולם מתעניין בנו. אחרי הכל, ישראל נמצאת שם כל הזמן בחדשות. ניתן למנות פרויקטים בודדים של תערוכות ישראליות בחו"ל (כדוגמת תערוכתו של ליאב מזרחי עם סוזאנה היינריך ונורברט באואר בברמן, זיקה ותל אביב, ותערוכות הישראלים בלונדון). שוב חוזרת סוגיית היוזמה, לעשות, לשלוח, ויותר מזה – לספר לחבר'ה: גם על השלבים בדרך, על היתרונות ועל החסרונות, למי שכבר התחיל לפתח קשרים, לספר על אמנים, אוצרים, פרויקטים ופרסים רלוונטיים.

כששלחתי את החומרים חשבתי שיש לי סיכוי של אחד למליון להתקבל, זה נראה היה לי מופרך לחלוטין, והנה זה קרה. כנראה שאסור לפחד, וצריך לכוון הכי גבוה למקומות הכי נחשקים. מי יודע, פתאום תהיה הדבר המתאים למקום המתאים, לזמן המתאים, והם – כבר יעשו את כל השאר.

לינקים נלווים: מתוך אתר המוזיאון,  פסטיבל הצילום NYPH, באתר Museum Publicity, לקניית הספר.

מימין: תהילה כהן, עדי שמעוני, אניה קרופיאקוב ויערה אורן