הביקורתניים באים

ביקורתיות vs מעורבות – על שני סוגים של הפוליטי, באמנות ובכלל

לאחרונה חזר ועלה ב"ערב-רב" דיון חשוב שהתעורר בעקבות ביקורת של יונתן אמיר על מוזיאון על התפר. בתשובה למגיבים לביקורת השווה יונתן בין שני מוסדות שלכאורה עוסקים בנושאים דומים: המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון ומוזיאון על התפר בירושלים. שניהם הציבו לעצמם מטרה דומה: בכוונתם להציג אמנות שנוגעת בנושאים חברתיים ומוסריים שונים. ניתן לומר ששניהם מוסדות המוקדשים ל"אמנות פוליטית". מוזיאון על התפר מציג את עצמו כ"מוסד חברתי ראשון מסוגו בישראל המציג אמנות עכשווית העוסקת בהיבטים שונים של המציאות החברתית-פוליטית". באופן דומה, המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון מגדיר את עצמו כמוסד ה"פועל מתוך גישה דינמית המשלבת בחינה מתמדת של תהליכים חברתיים, כלכליים, פוליטיים וטכנולוגיים והשפעתם על האמנות והתרבות". למרות הדמיון הרב בין ייעודיהם, ניכר ועולה גבול החוצץ בין המוסדות השונים, גבול בלתי נראה אך ממשי לחלוטין, המפריד בין שתי צורות שונות של ה"פוליטי". מעיון קצר בגבול זה אני מקווה שניתן יהיה להסיק מסקנות כלליות יותר הנוגעות לדבר שנקרא "אמנות פוליטית", ולהבחין בין אמנות פוליטית אחת לאחרת.

יעל ברתנא - פרט מעבודת הוידיאו "מור אי וייז'ה" (חומה ומגדל)

עיקר ביקורתו של יונתן הופנה להיבטים שונים של אופי המוסדות. ביקורתו הקשה כלפי "על התפר" סוכמה במילים "המקום מנוכר לסביבתו ולאוכלוסיה המתגוררת בקרבתו, ]…[ הוא מטפל באמנות ביד גסה, וחמור מכל – […] עיסוקו בנושאים כאובים כזכויות אדם, הריסת בתים וכיו"ב, אינו נעשה מתוך דאגה כנה לנושאים אלו ולקרבנותיהם, אלא כאמצעי נרקיסיסטי המשמש לחיזוק עצמי". בנוסף טען שהמוזיאון "מטפל בסכסוכים כאילו לא נגעו לו במישרין וכאילו לא היה הוא, על הקשריו הפוליטיים והכלכליים, חלק ממערכת הסכסוך עצמה". את התערוכה "העין של המדינה" ברכז לאמנות דיגיטלית בחולון, לעומת זאת, שיבח יונתן על הצלחתה לערב את הצופה ולהציבו יחד עם האמנים "בלב המחלוקת".

מצמד ביקורותיו של יונתן ניתן לחלץ הבדל עיקרי, המתנסח ביחס למיקום של האמנות לעומת הפוליטי. כלומר, האם האמנות ממוקמת בתוך או מחוץ לפוליטי, כבשר מבשרו או כמשקיפה מן הצד. במילים אחרות, במקרה של מוזיאון על התפר מתאר יונתן ניסיון שווא להפריד בין הזירה בה פועלת יצירת האמנות והזירה הפוליטית, יומרה להתבונן בדברים ובהתרחשויות מבחוץ ולייצגם (re-present). במקרה של חולון מדובר בעמדה הפוכה: הצופה והיצירה שניהם מתפקדים כחלק מהסכסוך, ותכונה זו היא שמייצרת את המשמעות הפוליטית של התערוכה. זהו אינו "ייצוג" של מצב פוליטי, אלא מצב פוליטי שמוצג (present) בפני הצופה ויוצר הווה (present) המכיל אותו.
 הבחנה זו, שהינה כללית הרבה יותר מקריטריונים נזילים כמו כנות ויושר ששימשו את יונתן, נוגעת להגדרת האמנות את עצמה וניתנת לשימוש במקרים רבים אחרים.

הבחנה זו עשויה לשמש אותנו בכדי לעמוד על ההבדלים הרבים בין הפרוייקט "מדינת ווימאר" של רונן אידלמן לבין התערוכה הנוכחית של יעל ברתנא, "אם תרצו, נגיע יחד לירח". למרות הדמיון הרב בין שני הפרוייקטים, היוזמים שניהם את הקמתה של מדינת יהודית במזרח אירופה (ווימאר ופולין בהתאמה), הם שונים לחלוטין באופן בו הם ממוקמים ביחס לפוליטי. "מדינת ווימאר" של רונן מהווה, למעשה, תנועה פוליטית. כפי שרונן כותב בנקודה השלישית של מסמך העקרונות של התנועה: "מדינת ויימר תעשה שימוש באוטונומיה של האמנות ובמוסדותיה, כמו גם בקמפיינים פוליטיים ובפעילות פוליטית אחרת, כדי לשכנע את אזרחי גרמניה, את האיחוד האירופי, את הקהילות היהודיות בעולם ואת הקהילייה הבינלאומית לתמוך בייסודה של מדינה זו". כלומר, האמנות היא כלי אחד מני רבים שמגויס לשרת את ייעודה הפוליטי של התנועה. בנוסף לעשייה האמנותית, התנועה גם עורכת הפגנות, מחברת נאומים וכו'. התערוכה של ברתנא דומה אך שונה. קשה עדיין לומר לאיזה כיוון תתפתח סדרת העבודות הזו (הסרטים הינם חלק מטרילוגיה שעדיין לא הושלמה), אך כרגע מדובר במספר יצירות אמנות שאינן מאמצות אסטרטגיה פוליטית אלא בעיקר מייצגות אותה. גם במקרה זה ישנו ניסיון להקים תנועה פוליטית, "התנועה להתחדשות יהודית בפולין", אך מלבד מניפסט ודף שמסביר כיצד להקים ישוב חומה ומגדל שמחולקים בגלריה, עיקר התערוכה הוא שתי עבודות פסאודו-פרופגנדה בוידאו, שנדמה כי הן עוסקות בעיקר באסתטיקה של הפוליטי, כלומר בנראות ולא בפוליטיקה עצמה. המחווה הפוליטית נדחקת לשוליים של אירוניה זהירה: יצירות הוידאו מקפידות, לטוב ולרע, לשמור על שלמותו של הקיר הרביעי, אותו מחסום בלתי נראה שחוצץ בין היצירה והחיים.

עצרת למען מדינת יהודית בתורינגיה, גרמניה. ווימר, יוני 2008

הדיון במיקום האמנות ביחס לפוליטי הוא כמעט אינסופי ונוגע למרכיבים יסודיים בזהות האמנות המודרנית. הבדל זה מהדהד בהבחנה שערכה בזמנו אירית רוגוף בין criticism ו-criticality. רוגוף טענה שבעוד שניתוח ביקורתי (critical) מנסה "להפוך את התנאים הנחבאים שבסמויים, התשוקות המוכחשות ביותר ויחסי הכוחות לכדי התגלמות תרבותית" ומניח משמעות אימננטית, כלומר מניח משמעות נוכחת שרק מחכה שיחשפוה. criticality, שבלית ברירה נקרא לה ביקורתניות, לעומת זאת, אינה מבחינה בין החוקר והנחקר. היא מכירה בכך שגם אם החוקר, או המבקר, חמוש בכלי הניתוח המתוחכמים ביותר ואמון על תורת החקירה העדכנית ביותר, הוא חי ופועל בתוך התנאים אותם הוא חוקר, ולפיכך הוא תוצר של אותם התנאים בדיוק. ביקורתניות, לשיטתה, היא צורה של גילום אשר מחברת יחדיו את הידע שרכש המבקר ואת חוויותיו בצורה שלעתים קרובות מביאה לכדי תסכול ולמתח בלתי פתור. הכרה זו של הביקורתניות בחלק שהיא לוקחת בעיצוב המציאות שהיא חוקרת גורמת להפרדה המדומה בין הידע למושאו לקרוס, ולביקורת להתעלות לכדי מעורבות.

דיאלקטיקה זו חוזרת ומופיעה בצורות שונות, והיא נטועה עמוק בדיון הנושן שנוגע באפשרות האוטונומיה של הספירה האמנותית. צירוף המילים השחוק "אמנות פוליטית" מדלג בחוסר אחריות מעל המסוכה שבדיון זה. מסוכה זו היא שקובעת פעמים רבות את מידת הפוליטיות של יצירת האמנות, ולא הייצוג עצמו של נושאים משיח זכויות האדם, של אירועים פוליטיים וכו'. בכדי להפוך את הדיון למורכב אף יותר יש לזכור שהחלוקה הבינארית הפשוטה בין אוטונומי למעורב אינה מקבילה בהכרח לחלוקה בין בלתי פוליטי ופוליטי. האוטונומיה של האמנות יכולה גם היא להיות חתרנית ופוליטית. כפי שפטר ברגר כותב, במהותה תפיסה זו כיוונה לכך "שהאסתטי נתפש כתחום שהוצא מגדר עקרון מקסום הרווחים השולט בכל תחומי החיים" ¹. לפיכך, יהיה זה חשוב לחקור גם בכיוון זה ולנסות להבין כיצד תפיסה הדוגלת באוטונומיה של האמנות עוותה והוכפפה לחוקי השוק, כיצד הפכה האוטונומיה לשם נרדף של לעצמאות הגורפת של יצירת האמנות ביחס לחברה.
 דיון זה, ששורשיו בסוף המאה ה-18, נראה כיום רלוונטי מתמיד ואף מקבל תשומת לב מחודשת וביטוי בין השאר בכתביו של רנסייר ובפרסום מחודש של דיונים חשובים מימי המודרניזם העילי, דוגמת קובץ המאמרים והמכתבים של אדורנו, בנימין, בלוך ולוקץ' שפורסם בהוצאת ורסו (Verso), בצירוף אחרית דבר של פרדריק ג'יימסון. 
אפשר רק לקוות שלדיון זה יתפתחו בהדרגה נספחים מקומיים נוספים שינסו לברר באיזו צורה התוצר האמנותי המקומי קשור או נפרד מהמצב הפוליטי והחברתי, ואילו אמצעים עומדים לרשות האמנותי בכדי להשפיע על הפוליטי.

הערת העורכים: חשוב לנו להדגיש כי מאמרו של בועז לוין, שממשיך דיון שהמתקיים בערב-רב בשבועות האחרונות, נכתב ביוזמתו האישית של בועז וללא כל בקשות או התערבויות מצד המערכת.