העבודות ב"ביאנלה הים-תיכונית" בחיפה מוצגות בתוך מכולות משא של אוניות. הצבת המכולות במתחמי התצוגה יוצרות מעין פיסול אורבני הבולט במרחב. נושא התערוכה הוגדר כ"תכולת בית". התצוגה כוללת עבודות וידאו, צילום, מיצב (כולל כמה מיצבים חיים) ומעט ציור לא מסורתי. הטקסטים המוצגים לצד העבודות טובים, והם כוללים בדרך כלל מידע כללי על האמן ויצירתו בעבר, כמו גם מידע על העבודה המוצגת. לאור ריבוי יצירות הוידאו בתערוכה, ראוי היה לפרט בכיתובים את משך הזמן של עבודות הוידאו, כמקובל. זהו מידע חשוב המאפשר למבקר לקבל החלטה מודעת באיזה אופן וכמה זמן הוא יקדיש לכל עבודה.
מקבץ היצירות של אמנים ממזרח אירופה (רבים מהם מרומניה), כאלה שגדלו במשטר הקומוניסטי וחוו את המהפכות הדרמטיות של הדור האחרון, בולט מאוד. היכרותו האישית של יוזם הביאנלה ואחד מאוצריה בלו סמיון פיינרו (שגדל ברומניה), עם היוצרים הללו הביאה לכך. על אף ההקשר הפרטני-מקומי שעל בסיסו נוצרו העבודות רבות מהם פוסעות מעבר לכך, ויוצרות שפה או אמירה הרלבנטית לכל מקום ועת – ובזה כוחם.
ציפריאן מורישאן הרומני הוא אמן נודע מאוד. בביאנלה הוא מציג עבודת וידאו המתייחסת לנושא מרכזי למדינת הלאום וכמובן גם להוויה הישראלית – הצבא. דימויי הלוחם ההירואי הם שמבנים בדרך כלל את היצוג החזותי של החייל. העבודה של מורישאן מתייחסת דווקא לפן אחר בהוויה זו. חמישה חיילים יושבים בחדר ומקלפים תפוחי אדמה לתוך סירי ענק. עבודות מטבח ועבודת רס"ר מהוות חלק מרכזי (ולא אהוד) בהוויה הצבאית, אבל הן מיוצגות מעט מאוד בתרבות החזותית.
הקשר מקומי מובחן מביא לתערוכה עבודות של אמנים מהמרחב שלנו, רבים מהם פועלים באינטראקציה או בתוך העולם המוסלמי. מוניר פטמי יליד מרוקו מציג צילומים מבויימים של צעירים וצעירות המציגים לראווה את חליפות הנפץ שעל גופם. אלא שחומרי החבלה שלהם הומרו בספרים. פטמי מרבה למחות על דיכוי מחשבתי ועל השלטת טרור ופחד שלדעתו הממסד המוסלמי הדתי הפונדמנטליסטי משליט.
השמלות של בות'ינה אבו מלחם (ילידת כפר ערערה הפועלת בישראל) משולבות במוטיבים פולקלורים פלסטינים וברקמה של אותיות ערביות. היא יוצרת דיאלוג בין האות לאיכות הצורנית של הבגד. המימד הפסטוראלי של רקמה נשית מתעמת בעבודות הללו בנוכחותם הקשה והדוקרת של סיכות התפירה.
העיסוק בכיסויים (בעיקר כיסוי הראש: הרעלה והבורקה) כמגנון משטור מדכא בחברה המסורתית, הוא אחד המוטיבים הבולטים ביותר באמנות נשים מהמרחב הזה. בביאנלה מציגה נזאקט אקיץ' (ילידת טורקיה הפועלת בגרמניה) עבודת וידאו צבעונית להפליא. האמנית מופיעה בה כשהיא מכסה את ראשה שוב ושוב בסוגים שונים של מטפחות. את המטפחות היא שמה זו על גבי זו באקט שמנגיד בין תחושת עליצות צבעונית להבעות הפנים הכועסות של היוצרת, שמזכירות את העובדה שמדובר באובייקט חונק ומגביל. בסוף העבודה נמוגה הצבעוניות – האמנית נראית מכוסה כולה במטפחת שחורה משחור.
עבודתה של אקיץ' מזכירה את "שיער באשה" של פנינה גפן – עבודת וידאו שהוצגה בתערוכה "גלו-יה" (הלל 17, ירושלים, אוצר: אבנר בר חמא). בשונה מיצירתה של אקיץ', העבודה של גפן נוצרה מתוך מודעות להיעדר הביקורת הישירה שבה. במקום ביקורת עולה מן העבודה תחושת המורכבות והמנעד העדין שקיים בתוך העולם היהודי האורתודקסי – מעין מתח תמידי ללא מוצא. ע
בודתה של גפן משלבת תיעוד ופעולה ונעה על ציר מעורפל של זמן ומקום. היא מתקדמת על ציר זמן הפוך מזו של אקיץ'. במקום לבישת המטפחת נראית שם בחורה שמסירה מראשה כיסויי ראש. לאחר כל הסרה מתגלה כיסוי נוסף במעגל שאינו מסתיים. האם ההסרה היא שאיפה לגיטימית סמוייה שלעולם לא תתממש, או שהיא רצון סורר שחייב להיות מושרש בעולם של קבלת "עול מצוות"? לדברי היוצרת "הפעולה הסתומה והאין סופית שמוצגת בעבודה, באה לבטא פוזיציה של תקיעוּת, של מצב מקובע, של אין מוצא".
ג'ומאנה מנאע, אמנית פלסטינית ילידת ניו ג'רזי הפועלת בישראל ובנורווגיה מציגה את "שיר המעלות". בעבודה נראים צעירים פלסטינים השרים במקהלה דיסהרמונית את המזמור "שיר המעלות" בתרגום לערבית על פי הלחן המוכר של יוסל'ה רוזנבלט. המזמור הזה מייצג כיסופים לגאולה ולארץ, והוא אומץ על ידי התנועה הציונית. השיר אפילו התחרה עם ה"תקווה" על הבכורה כאחד הסמלים הלאומיים המרכזיים. כיום הוא משמש בחברה הציונית דתית לא פעם כמעין המנון לאומי אלטרנטיבי. הגרסה הערבית של היוצרת נוסכת בו ציניות, תוגה ושבר. המעלות-מדרגות הקונקרטיות מהמזמור כאילו נעלמו כאן, והצעירים נראים כ"פורחים באויר" על רקע השמיים (למעשה הם עומדים על מחיצת זכוכית ומצולמים דרכה). כך הפכו הדמויות לתלושות.
בספרו החדש והמומלץ "אמנות מינורית", מצביע גדעון עפרת על כך שהיצירה הישראלית של ימינו מאופיינת בריבוי גואה ומסחרר שאינו נשמע לרדוקציה של קוים ומגמות ברורות. לא זו בלבד, אלא שגם יצירת כתב יד יחודי או שפה אחידה ועקבית אצל אמן אינדיבידואל, כבר אינה שאיפתם של יוצרים והיא גם אינה נתפסת כאמת מידה לאותנטיות ואיכות אמנותית כבעבר. באטמוספירה זאת בולטים בזרותם המאסטרים – אמנים ישראלים בולטים מהדור המבוגר יותר המציגים בביאנלה. הם נאמנים לשפתם המושגית או הצורנית ולקוד מאפיין וממתג שיצרו לעצמם במשך שנים. בקונסטלציה הנוכחית במרחב שרובו תקשורת חזותית צורנית מאוד, ולא מינימליסטית, עבודותיהם בולטים באחרותם. אלה עבודות מהסוג שמביך את הקהל הרחב, וגם שילובם בתצוגה שאינה אימננטית להם צורם לאנשי אמנות. טוב נעשה שחלקן הוצגו מחוץ לחללי התצוגה המרכזיים – ברחוב.
המיצב המושגי של בני אפרת ממשיך ומאפיין את עיסוקו בתהליכי התפתחות, השתנות, בליה ומחיקה. עבודתו מורכבת ממסך פלזמה המציג מספרים בחלקו העליון ובחזית בחלקו התחתון נראה אור קלוש. בטקס לצד העבודה נאמר שמאחרי המחיצה המוצבת בתוך הקונטיינר בו מוצגת העבודה ניצבת מצלמה המתעדת מנורת שמן בוערת עד שתכבה עם כלות החמצן בתא הסגור. גם אם אפרת משלב כיום מדיה חדשה ביצירתו המושגית שמתייחסת למעמד השברירי של הדימוי כמעביר אינפורמציה, עדיין היא נדמת כזרה במרחב התערוכה, המהווה ספקטקל רועש ולא מינורי בעליל. גם עבודתו של דני קרוון, שחושפת מעין יחידת נוף מומצאת (חול עם כיסא), מנוגדת מאוד לשיח הפוליטי הברור שאפשר למצוא במרבית היצירות שבתערוכה. בהקשר זה הסטת המכולה על צידה ומילוייה באדמה בעבודה של מיכה אולמן העוסקת בעיצוב צורה ויצירת מרחב חדש בתוך מרחב קיים, נשארת תלושה ומנותקת מרוחה הכללי של התצוגה.
אבל הזרות של בכירי האמנים הישראלים בתצוגה, מתגמדת ביחס לזרות אחרת שעולה ממנה. ב"ביאנלה הים תיכונית" נעדרים לחלוטין יוצרים החיים כיום במדינות ערב השכנות וברחבי הגדה המערבית ועזה . אמנים כאלה אכן הוזמנו אך סרבו להשתתף. השאיפה המדומיינת של המרחב הישראלי להיות חלק אימננטי משיח האמנות במזרח התיכון נדחית. למעשה, יותר משאיפה לחילופי תרבויות ולהפרייה הדדית (זו היתה כמובן כוונתם של האוצרים), דומה כי ביסוד הדברים עומדת היומרה של השדה הישראלי לכלול בתוכו את המרחב המקומי ולהוות לו מרכז (ולבטח כך נתפס הדבר במדינות ערב השכנות). לעת עתה ישראל אינה נתפסת כחלק ראוי מ"תכולת הבית" המרחבי. כך, נאלצת התצוגה לחזור למקורות המזרח אירופאים (המקורות של חלקנו לפחות), ומשאירה אותנו תלושים מהמרחב המקומי ממש כמו המכולות שיועמסו בקרוב על אוניות וישונעו לתצוגה במקום אחר.
עוד בנושא: משמר המפרץ – יונתן אמיר
[…] This post was mentioned on Twitter by Visual Communication. Visual Communication said: תלישות מרחבית | ערב-רב: בקונסטלציה הנוכחית במרחב שרובו תקשורת חזותית צורנית מאוד, ולא מינימליסטית, עבודותיהם בולטי… http://bit.ly/9U1zGL […]
Tweets that mention תלישות מרחבית | ערב-רב — Topsy.com
| |מעורר ומעמיק
עמי
| |למה צריך לדחוף את השונאים שלנו ולתת להם במה?
יאיר
| |