אין כסף באמנות: פרק 3

אמנות וכסף בישראל – הרשויות ¹

לפני קום המדינה: 1906–1948

מאמר זה סוקר באופן כרונולוגי את מקומן של הרשויות המקומיות בישראל (עיריות, מועצות מקומית, מועצות אזוריות) מבחינת תקצוב תחום התרבות בכלל והאמנות הפלסטית בפרט. כפי שנראה לאורך המאמר, אף שהרשויות המקומיות היו חלק מהותי ממערך תקצוב התרבות כבר בראשית ימי היישוב בפלסטינה־א"י, מערך זה מעולם לא הוסדר בחוק. כך התפתח באופן אורגני מצב שבו שתי הערים המרכזיות, תל אביב יפו וירושלים, נכנסו למלחמת תרבות ועשו מאמץ כביר למשוך אמניות ואמנים, חללי תצוגה ואירועי תרבות, תוך כדי השקעת משאבים לא מעטים. גם אזורים אחרים בארץ, בעיקר אלו ממעמד סוציו־אקונומי בינוני ומעלה אך לא רק, בהם ערי המרכז, העיר חיפה והקיבוצים, הצליחו לעיתים להפוך למשמעותיים בשיח האמנות. בעשורים האחרונים, נעשים מאמצים גדולים לחזק את הפריפריה הישראלית ולהופכה לשחקן מרכזי בזירת האמנות, אם כי נכון להיום נראה כי מאמצים אלו לא נושאים פרי של ממש. במאמר זה נתעכב על נקודות המפתח שביססו פערים אלו, כמו גם על המאמצים שנעשו לצמצמם במשך השנים.

עם קום "בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות־אמנות" הייתה ירושלים לבירת האמנות של היהודים ביישוב החדש. כך זה נמשך עד למלחמת התרבות שסבבה את תערוכות מגדל דוד בשנות ה־20, ובעקבות כך המעבר של האמנים "המורדים", או "המודרניים", לתל אביב. יש לציין כי עוד קודם לכן 18 מתוך 66 מייסדי "אחוזת בית" – שהייתה השכונה הרשמית הראשונה בעיר תל אביב – עסקו באמנות ובתרבות והיו אנשי רוח, ציירים, מוזיקאים ועיתונאים. במצב זה נוצרו שתי זירות מרכזיות המתחרות על מרכז חיי האמנות של ישראל, אף שדי מהר התברר שתל אביב מובילה על ירושלים בפער. ²

בזמן שבירושלים מקומו של מגדל דוד כחלל תצוגה קנוני הלך ודעך, האמנים בתל אביב חיפשו אחר מרכז מקומי דומה. בהיעדר חלל תצוגה ציבורי מספק פנו מספר אמנים למאיר דיזינגוף, ראש העירייה, בבקשה לפתוח מוזיאון. דיזינגוף האמין שחיזוק האמנים יתרום לעיר, ולאחר מות אשתו תרם את ביתו הפרטי כדי שייפתח בו מוזיאון תל אביב, ובמשך חייו רכש מכספו 240 יצירות עבור המוזיאון. ³ הוא עצמו, אגב, המשיך להתגורר בקומה העליונה של הבית, על גג המוזיאון, עד למותו בשנת 1936. שנה לאחר מותו ניתן לראשונה פרס דיזנגוף לציירים ופסלים מטעם עיריית תל אביב, והוא ממשיך להינתן עד ימינו. לצידו הוענקו בעיר עוד מספר פרסים, בהם "פרס הסוכנות היהודית לאמנים פלסטיים" שניתן לראשונה ב־1940. לצד הפרסים, שני גופים אלו רכשו יצירות למוזיאון תל אביב וספרים לספרייתו. ⁴

בינתיים חיפה, בירת המנדט הבריטי בפועל, הייתה עיר נמל חשובה ששילבה בין היסטוריה למסחר ובין חילוניות לעמל. אך למרות חשיבותה של העיר, מוזיאון חיפה נוסד רק ב־1951, אחרי קום המדינה. בהיעדר מוסדות אמנות מרכזיים כמו בתל אביב וירושלים, נותרה העיר מחוץ למאבק על מרכז הבמה האמנותית. עם זאת, עדיין התפתחה בה זירה קטנה ומשמעותית. זרם האמנים המהגרים שחלפו דרך העיר – רבים מהם נשארו בה בשל צורכי פרנסה ועבדו כפועלים בבתי חרושת, כפועלי בניין, בסלילת כבישים וכן הלאה – הפך את חיפה למוקד של אמנות ריאליסטית. עבודה פיזית לצד התעשייה הפכה לחלק בלתי נפרד מזהותם של היוצרים המקומיים, ועם השנים התפתח בעיר זרם הריאליזם החברתי, שמשקף את הדרך שבה עיר הפועלים יצרה מבט מעמיק על יחסי הכוחות שמכונן הכסף. ⁵

דימוי: אלעד רוזן

לעומת חיפה נטולת המוסדות המשמעותיים, בפריפריה התחיל לצמוח דור נוסף ומפתיע של מוזיאונים. במדריך "מוזיאונים בישראל" מתואר כי "ריבוי המוזיאונים בקיבוצים הוא תופעה יוצאת דופן, וספק אם יש עוד ארץ, שבה במגזר אוכלוסייה לא עירוני כה מצומצם (3%) יהיו כרבע מהמוזיאונים". ⁶ החוקרת העיקרית שעסקה בתופעה זו היא גליה בר אור, שבספרה "חיינו מחייבים אמנות" ניסתה להתחקות אחרי המהלכים שהביאו את חברת המהגרים שבנתה חלק מן הקיבוצים להקים בהם דווקא מוזיאונים. בר אור מציינת כי אלו עלו לארץ בעקבות הפוגרומים והשואה, וחייהם החדשים נבנו בצל מצוקה כלכלית, מלחמות ומאבק. לכל תנועה קיבוצית הייתה תפיסה תרבותית וחברתית נבדלת שעליה נאלצה להיאבק. למשל, התנועה הקיבוצית הגדולה ביותר, "הקיבוץ המאוחד", ביקשה ליצור שילוב כפרי־עירוני והאמינה בקיבוץ "גדול וגדל", פתוח מבחינת התפיסות הפוליטיות של חבריו, ונאלצה להיאבק שנים רבות במוסדות המיישבים שאישרו רק בנייה כפרית מובהקת ביישובים קטנים מחוץ לעיר, וסירבו לבניית יישוב גדול שיש בו גם סממנים עירוניים, ובהם מוזיאון. למרות קשיים אלה ונוספים, בנתה התנועה בין השאר מוזיאונים לאמנות ולשואה, ופיתחה תפיסה שלפיה "חיינו מחייבים אמנות", בגלל השרידה בתנאים קשים והתגברות על טראומה. לא כך פעלה "הקבוצה הקטנה", שהקימה את בית א.ד. גורדון לטבע ולא מוזיאונים לאמנות, וכך גם "הקיבוץ הדתי" שבו הוקמו בתי מדרש ובית כנסת ולא מוזיאונים. באמצעות השוואה ביקורתית בין שני דגמי התנועות הקיבוציות הגדולות, "הקיבוץ המאוחד" ו"הקיבוץ הארצי השומר הצעיר", מציגה בר אור תפיסה מורכבת: שתיהן הקימו לא רק מוזיאונים אלא גם הוצאות לאור (שפועלות עד היום) ועוד, אך תפיסתן את מקום האמן בחברה ומשמעות האמנות שונה ואף קוטבית. ⁷

מקום המדינה: 1948–2000

בתקופת קום המדינה, בשנים 1947–1951, התרחשו בישראל שני תהליכים דמוגרפיים מרכזיים: ההגירה הכפויה של הפלסטינים וגלי ההתיישבות של יהודים בארץ. במשך תקופה קצרה מאוד עזבו את שטח הארץ 760 אלף פלסטינים, לרוב בכפייה, ובמקביל היגרו לישראל 687 אלף יהודים, מחציתם אשכנזים ומחציתם מזרחיים. לפני קום המדינה הרוב המכריע של היהודים בארץ היו אשכנזים, ו־82 אחוזים מאלו התגוררו במרכז הארץ ולאורך מישור החוף. במשך גל העלייה, התמקמו יהודי אירופה בעיקר בערים ובמרכז הארץ, ולעומתם, כחלק ממדיניות "פיזור האוכלוסין", מצאו עצמם יוצאי אסיה ואפריקה, שהיו לרוב עניים יותר, באזורי ספר מרוחקים: עיירות פיתוח ויישובים שהתפתחו מן המעברות. בעקבות כך התקבע דפוס היסטורי של סגרגציה מרחבית שהיא גם מגזרית. ⁸ באותה תקופה, רבים מאנשי המפלגה השולטת, שהיו מהאוכלוסייה הוותיקה, האשכנזית ברובה, הפכו למנהלים ומעבידים, ונוצר מתח רב ביניהם לבין אוכלוסיית העולים החדשים. ⁹ בין תוצרי הסגרגציה היה הבדל חריף שנמשך שנים רבות במצאי התרבותי שהגיע לפריפריה, כמו גם באופי התרבות הישראלית השולטת. התפיסה המדינית בעשורים הראשונים של המדינה הייתה שהדרך להביא תרבות לפריפריה היא לפתחה במרכז הערים הגדולות, ומשם להפיצה. כך למשל פעלה תכנית "תיאטרון למעברות" (תל"מ) שקמה ב־1953 בסיוע "הסתדרות העובדים" וסייעה במימון ובתמיכה לוגיסטית להנגשת פעילויות תרבות שנוצרו בערים המרכזיות (בעיקר בתיאטרון "אהל") לתושבי הפריפריה. אנשי תל"מ, ומשנת 1966 "אמנות לעם" שהחליף אותו, עשו מאמצים גדולים לחבר בין הרעיון המכונן של "כור ההיתוך" ופנייה משמעותית לעולים החדשים ולתרבותם, אך בכל זאת, הריחוק מן העיר וממוסדות התרבות והכסף שהיה בה תרמו לסגרגציה זו. כך לדוגמה, מוזיאונים ראשונים בעיירות הפיתוח החלו להבנות בישראל רק לאחר 1989, עת הוקם המוזיאון לתולדות קריית שמונה שהיה חלוץ בתחום זה. ¹⁰

בזמן שבקיבוצים נאבקו על הקמת מוזיאונים שהלכו והפכו למשמעותיים, ובערים המרכזיות צמחו מוזיאוני ענק, ערים אחרות נאלצו להסתפק במתנ"סים, שהוקמו החל משנת 1969 כחלק מיוזמת שר החינוך והתרבות, זלמן ארן. כיום פרוסים בארץ כ־700 מתנ"סים ביותר מ־150 רשויות מקומיות. ראוי לציין כי מתנ"סים הוקמו גם ברשויות ערביות, לדוגמת "המרכז הקהילתי בתמרה ע"ש שייך זכי דיאב" שנפתח עוד ב־1973, ובמזרח ירושלים מרכזים כ"אלענאיה אלאהליה" בוואדי ג'וז מאותה השנה, "מינהל קהילתי לפיתוח בית חנינא" משנת 1985 ו"מינהל קהילתי בית צפאפא שרפאת" משנת 1989. אך מתנ"סים אלו לא באמת הציבו משקל נגד למוסדות האמנות. מעט מאוד מהם כללו שטחים ייעודיים ללימודי אמנות מקצועיים או להצגת אמנות. על כן, אף שחלקם אכן סיפקו לאוכלוסיות פריפריאליות גישה ראשונית לאמנות, גישה זו הייתה מוגבלת ביותר. בראיון עם מתן חכים, מקים "המכון הישראלי למדיניות התרבות" מבית "תנועת תרבות", ארגון האמון על פיתוח חוסן חברתי דרך תרבות ואמנות בפריפריה הגאו־חברתית בישראל, הוא טוען כי "הקושי המרכזי של המתנ"סים הוא היותם אוסף של עמותות שכל אחת מהן פועלת במעגל תקציבי סגור, מה שמכריח אותן להתמקד בפעילות בסיסית ולהימנע מלפעול בתחומים של השקעות, תשתיות ומדיניות. זאת בשונה מאגפי התרבות החזקים של העיריות הגדולות". ¹¹

מן הסתם, מתנ"סים אלו ואפילו המוזיאונים הקיבוציים היו כולם רחוקים מ"ביתן הלנה רובינשטיין" (לימים ביתן איל עופר) שהוקם בתל אביב ב־1959 כהשלמה למוזיאון העירוני, וממוזיאון ישראל שהוקם בירושלים ב־1965 כמחליף לבית הנכות של בצלאל. מול דמותו של דיזינגוף, ניתן להציב את דמותו של טדי קולק, שעוד לפני שנכנס לתפקיד ראש עיריית ירושלים בשנת 1965 הציב לעצמו מטרה לחזק את מקומה של התרבות בעיר. בשנת 1957 סייע קולק לגייס את הכספים הראשונים לבנייתו של מוזיאון ישראל. במחצית שנות ה־60 הקים את "האגודה לאמנויות וערכי־רוח" שלימים הפכה ל"קרן לירושלים", שבין מפעליה העיקריים גיוס כספים לבניית תשתיות תרבות לעיר. בעשרים שנותיה הראשונות, בתחום התרבות, עסקה הקרן בעיקר בבניית מבני תרבות. בו בזמן, המשיך קולק להיות גייס הכספים של המוזיאון, שפעל בנפרד מן הקרן, ואף כיהן כיושב ראש מועצת המנהלים של המוסד לצד כהונתו כראש עיריית ירושלים. מן העיתונות עולה שבאותן השנים הקרן חלשה על תחום התרבות בעיר באופן כה מקיף, עד כי לא היו גופי תרבות שלא נתמכו על ידה, וכך היא הכתיבה בפועל את מדיניות התרבות בעיר. כמו כן, בערוב כהונתו הארוכה של קולק נחקקה "תקנת תרבות ירושלים", שהקציבה כסף מדיני נוסף שניתן במיוחד לעיר ירושלים למען תחום התרבות. ¹²

דימוי: אלעד רוזן

בשנות ה־70, כדי להתמודד עם הזדקנות האוכלוסייה בעיר תל אביב יפו, החליטה העירייה להדגיש עוד את מעמדה של העיר כמרכז תרבותי, ובין היתר הגדילה משמעותית את התמיכה במוסדות התרבות. בשנים אלו היא אף ייסדה מקבילה לקרן לירושלים, "קרן תל אביב לספרות ואמנות", שהוקמה על ידי יהושע רבינוביץ' בשנת 1970, ובחגיגות העשור שלה, שנערכו במוזיאון תל אביב, הוחלט לשנות את שמה ל"קרן יהושע רבינוביץ' לספרות ואמנות", על שם מקימה שנפטר בינתיים. ¹³ כמו כן, נחנך בעשור זה המבנה החדש של מוזיאון תל אביב. במחצית שנות ה־80 הבינה הקרן לירושלים שמוסדות העיר כבר בנויים, והחלה להפנות כספים רבים לתקצוב התוכן של התרבות והאמנות בעיר. ¹⁴ בינתיים העיר חיפה, ובעצם רוב חלקי הארץ, נותרו מחוץ למירוץ שהתפתח בין שתי הערים המרכזיות.

ראוי להזכיר כי בכל הארץ, בכל מקום שבו קמה אמנות היא פעלה כנגד כל הסיכויים, ובתנאים של תת תקצוב. דוגמה קיצונית לכך היא התרבות בחברה הערבית. כך, למשל, דוח מדיני משנת 2015 חשף כי רק כ־5.5 אחוזים מהתמיכה המדינית בתרבות יועדו לתרבות ערבית, מגזר שאליו משתייכים כ־20 אחוזים מתושבי המדינה. ראוי להגדיל ולציין כי בעוד תחום הספריות הוא חלק משמעותי מאחוז זה, האמנות הפלסטית למשל קיבלה 0.6 אחוזים בלבד מהתמיכה בתרבות ערבית. יוצאת דופן היא הגלריה לאמנות מודרנית באום אל־פחם, שקמה ב־1996 ביוזמת תושבים ואמנים מקומיים, בראשם סעיד אבו שקרה שמנהל את הגלריה עד היום: כדי להקים את הגלריה פנה אבו שקרה לראש העירייה דאז, השייח ראאד סלאח. בשלב הראשון הסכים השייח להקצות מבנה לטובת העניין וגם לעשות מצ'ינג ל־70 אלף השקלים שאבו שקרה הצליח להשיג מהאגף לתרבות ערבית במשרד התרבות לשיפוצו. אחר כך הזמין סלאח את אבו שקרה לפגישה, בטענה שיש התנגדויות בקהילה. אבו שקרה החליט לקבוע עובדות בשטח, הזמין ערבים ויהודים להציג יחדיו תערוכה קבוצתית ואף הזמין את השרה שולמית אלוני לפתיחת התערוכה. במקביל, הדפיס מאות הזמנות לתערוכה. אל הפגישה עם השייח סלאח הגיע כשבידו ההזמנות לפתיחה שתערך כעבור חודש. תחילה השייח התנגד, אך בהמשך התרצה והפרויקט יצא אל הפועל. ¹⁵ כמו כן, ראוי לציין כי הגלריה באום אל־פחם הוקמה בזמן התעוררות אמנותית נרחבת שהובילה להקמת גלריות ערביות גם מחוץ לגבולות הקו הירוק. ¹⁶

בירות התרבות והפריפריה: 2000–היום

עד שנות ה־2000 תל אביב יפו כבר הובילה בפער על הערים האחרות בהשקעתה בתחום התרבות. מדוחות שונים מ־1999 עד 2008 ניתן לראות שהתקציב העירוני למוסדות האמנות בירושלים היה עשירית מהתקציב החיפאי ואחת חלקי עשרים מהתקציב התל אביבי המקביל. אך, כאמור, חשוב לזכור שתקציב זה אינו כולל את הקרן לירושלים, שהוסיפה עוד כסף פרטי, ואת תקנת ירושלים לתרבות, שהוסיפה כסף מדיני. ¹⁷ בשמונה השנים האחרונות, למשל, הגדילה הקרן את תמיכתה בתרבות מכ־600 אלף דולרים לכ־3.5 מיליון דולרים. ¹⁸ כבר בשנת 2005 החליטה ירושלים לנסות ולשנות מצב זה של השתרכות מאחורי תל אביב יפו, ובהחלטת הוועדה הציבורית לנושא תקצוב מוסדות תרבות בעיר הוחלט כי אחד הקריטריונים לתקצוב יהיה "תרומה לעשייה בירושלים ולמיצובה כבירת־תרבות". תחרות זו על תואר בירת התרבות של המדינה נמשכה בשנות ה־2000, וביטוי שלה ניתן לראות גם בשיפוץ המוזיאונים המרכזיים: בשנת 2010 ובשנת 2011 נחנכו למוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב לאמנות חללים חדשים, ושיפוצים רחבי היקף הכפילו את שטחי התצוגה של שני המוסדות.

הסגרגציה המרחבית, כפי שעוצבה על ידי מדיניות הממשלה בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20, עברה שינויים משמעותיים במהלך השנים. בעבר הורכבה אוכלוסיית ערי הפיתוח מכ־75 אחוזים מזרחים, אולם משנות ה־90 אופייה של הפריפריה השתנה בעקבות גלי ההגירה מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה, והגירה פנימית מהפריפריה למרכז של חלק מאוכלוסיית המזרחים ששיפרו את מעמדם הסוציו־אקונומי עם השנים. אך עדיין נשארה הפריפריה מקום שבו גרים מהגרים ואנשים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך. ¹⁹ כמו כן, בעקבות מעבר ממימון ממשלתי של השלטון המקומי למימון עצמאי בשנות ה־80 וה־90, גדלה התלות של הרשויות בתשלומי הארנונה הפרטית והמסחרית, ומכך במעמד החברתי־כלכלי של תושביהן. פער זה המשיך את האפליה של הרשויות הפריפריאליות, ומכך, כפועל יוצא, את יכולתן לתמוך בתרבות. ²⁰

בשנת 2000 יצא הדוח "תעודת תרבות חזון 2000: נייר עמדה על מדיניות התרבות של מדינת ישראל במאה ה־21", שנכתב על ידי ועדה ציבורית שנקראה לניסוח חזון לאלף החדש. בין מסקנותיה הדגישה הוועדה את החשיבות של יצירת תרבות מקומית בפריפריה, והדגישה את חשיבות חלוקת התקציבים לנושא זה. ²¹ דוח נוסף ומקיף שפורסם באותה התקופה על ידי מכון ון ליר וקרן ברכה חזר על נקודה זו. ²² אך אפילו דוח משנת 2019 הראה כי במשך השנים שעברו מאז, רק 52 מתוך 332 מוסדות התרבות שנתמכו על ידי הממשלה, כ־15 אחוזים בלבד, נמצאים בפריפריה. ²³ מצד אחד, מיעוט זה של מוסדות תרבות בפריפריה מתבטא בעיקר בתחומי התיאטרון, המחול והמוזיקה, ואילו בתחום המוזיאונים והגלריות כשליש ממוקמים בפריפריה (הטיה שנוצרת בין היתר בעקבות ריבוי המוזיאונים בקיבוצים). מצד שני, בחינה של התמיכה הממשלתית הכספית במוסדות אלו לפי מחוז גיאוגרפי מלמדת כי בשנת 2017 כמחצית מן התקציב המדיני הועבר למוסדות תרבות בתל אביב, ועוד 25 אחוזים למוסדות בירושלים. ²⁴ בהתאם, מחקר של המכון הישראלי למדיניות תרבות על אודות שדה התרבות בישראל בהשוואה מחוזית העלה כי שיעור העוסקים בתחומי האמנות, בידור ופנאי (כהגדרתם על פי הלמ"ס) בתל אביב כפול ממספרם במחוזות הצפון והדרום; במחוז תל אביב ישנם פי חמישה יותר עצמאים בתחומים אלו ופי שניים מעסיקים; היציבות של התחום בתל אביב היא הגבוהה בישראל (ואילו בדרום הנמוכה ביותר); כל תושב במחוז תל אביב מקבל ממנהל התרבות תקציב גבוה פי חמישה מאשר תושב מחוז הדרום ופי ארבעה מאשר תושב מחוז הצפון. ²⁵

דימוי: אלעד רוזן

עם כניסתה של מירי רגב לתפקיד שרת התרבות והספורט בשנת 2015, הוחלט על תקנת תמיכה חדשה, "סל תרבות עירונית" (סל"ע), במטרה "לתרום לקידום חיי התרבות והאמנות לרווחת הקהילה, במיוחד בקרב הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בישראל". אך חשוב להדגיש שמחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת משנת 2019 זיהה כי בשנים 2013–2017 לא השתנתה מהותית ההקצבה הממשלתית למוסדות תרבות במחוזות הדרום והצפון. בעוד בתחום התיאטרון כן חל שינוי מסוים, בתחום המוזיאונים הגדלת התמיכה הממשלתית הייתה מינורית ולא הביאה לשינוי משמעותי. ²⁶ לכך מוסיף מתן חכים, שחקר נושא זה בעבודת התזה שלו, כי מצד אחד תקנת סל"ע צמצמה אי שוויון באופן רוחבי ובכל החתכים, אך מצד שני ישנו קשר מובהק בין גובה הזכאות לתקציב מהתקנה לבין שיעור ההצבעה למפלגת הליכוד ברשויות המקומיות. עבור כל אחוז הצבעה לליכוד בבחירות 2015, גובה הזכאות לתמיכה של הרשות עלה ב־1,854 ש"ח. בכך, טוען חכים, תקנת סלע "מימשה את שלטון הנאמנות בתחום מימון התרבות בישראל על ידי מתן דיבידנד נאמנות בתרבות'". בשיחה בינינו חכים מבקש להבהיר שהמסקנה ממחקר זה אינה שצריך לבטל תקציבים לרשויות המקומיות, שכן בכך עשויה להיווצר החרפה נוספת של אי השוויון.²⁷

נחזור לערים המרכזיות. אף שספרי התקציב העירוניים פתוחים לציבור, ושתי העיריות הגדולות עושות מאמץ ניכר להנגיש אותם באופן מפורט, עדיין קשה מאוד לעקוב אחר תקציבי התרבות המקומיים. מה כן נוכל ללמוד מהם? בשנת 2024 עמד התקציב השנתי של עיריית תל אביב יפו על כ־7.2 מיליארד שקלים, מתוכו 7.6 אחוזים הוקדשו ל"קהילה, תרבות, נוער וספורט" (550 מיליון שקלים), כשליש הוקדש ל"גופי תרבות ואמנות" (156 מיליון שקלים) ושליש מסכום זה הוקדש לאמנות פלסטית, בעיקר בזכות מוזיאון תל אביב שזכה לתמיכה של כ־35 מיליון שקלים. לכך יש להוסיף תקציבים שנועדו למשרות, לבניינים, תפעול וכדומה. ²⁸ באותה השנה התקציב השנתי של עיריית ירושלים עמד על כתשעה מיליארד שקלים, מתוכו 5.2 אחוזים הוקדשו ל"מינהל תרבות ופנאי" (472 מיליון שקלים), וכ־40 אחוזים מזה הוקדשו ל"אגף לתרבות ואמנויות" (147 מיליון שקלים). בירושלים קשה יותר לזהות מהו הסכום שהוקדש לאמנות פלסטית, אך ניתן להעריך בזהירות שהוא עומד על כארבעה מיליון שקלים, ועוד כחמישה מיליון שקלים למוזיאון ישראל. הסבר אפשרי לתמיכה הקטנה יחסית למוזיאון ביחס לתל אביב יכול להיות ההבדל בתמיכה המדינית הכמעט כפולה שמקבל מוזיאון ישראל, כמו גם בתקנת ירושלים. גם לסכום הירושלמי יש להוסיף תקציבים שנועדו למשרות, לבניינים, תפעול וכדומה. ²⁹ בדיקת ספרי התקציב של עיריות אחרות מאותה השנה, כולל הגדולות בהן כמו חיפה, ראשון לציון, פתח תקווה והרצליה, הסתכם בפחות מעשרה מיליון שקלים בלבד. אם כן, בהמשך לדוחות שבחנו את ההבדלים בתקצוב בין הערים (חזון 2000 ודוח ברכה), סך התקציב העירוני המוקדש לתרבות בעיר ירושלים גדל עם השנים ביחס לתל אביב, וכעת במקום להיות אחת חלקי עשרים כבר הגיע לכחמישית מזה התל אביבי, וישנן עוד ערים בישראל שמתקרבות ליחס זה.

כדי להבין לעומק את מרכזיותן של שתי הערים צריך לבחון את המערך המקיף שנבנה בשתיהן במשך השנים. ראשית, כפי שהצגנו, ישנן מחלקות תרבות רחבות שפועלות בכל אחת מן העיריות, ולצידן מחלקות נוספות שתורמות רבות לחיי התרבות בעיר. כך למשל מקדישה מחלקת הצעירים בירושלים סכומים גבוהים יחסית לתרבות. שתי העיריות תומכות בגלריות ובמוזיאונים הפועלים בעיר ומוסיפות להם תמיכות מעבר למה שמקציב משרד התרבות, כמו גם מתקצבות פרויקטים מיוחדים בכל שנה בגלריות ברחבי העיר. בנוסף לכך וכפי שציינו, ישנה תקנה ממשלתית מיוחדת המוסיפה למוסדות התרבות בירושלים תקציב נוסף לתחום התרבות, כבירת ישראל. כמו כן בירושלים פועלים גם שורה ארוכה של תאגידים עירוניים (עדן, פאמ"י, אריאל) שלוקחים חלק בבניית חיי התרבות בעיר. לצד אלו, פועלת בכל עיר קרן מרכזית התומכת בחיי התרבות, הקרן לירושלים וקרן רבינוביץ'. שתי העיריות מקצות מבנים ייעודיים לתחום התרבות, והקימו חללי תרבות ואמנות משל עצמן, דוגמת הגלריות העירוניות הרבות בירושלים ותאי התרבות ובתי הבאר בתל אביב. בשתי העיריות ישנה גם הנחה משמעותית לאמנים בתשלום ארנונה על חלל סטודיו. בשתי הערים ישנם פסטיבלים רבים לאמנות ועוד. כמעט בלתי אפשרי לחשב את הסך של כל התמיכות הללו, אך משמעותן ברורה.

דימוי: אלעד רוזן

מעבר לכל אלו, חשוב לזכור כי לכל אחת מערים אלו רכיב נוסף שתומך בעולם האמנות שמתקיים בה. בתל אביב התפתח החל משנות ה־30 שוק אמנות רחב מאוד, הכולל גלריות, בתי מכירות פומביות ועוד; הזירה הירושלמית הפכה עם השנים לזירה של אמנות חברתית שנתמכת בין היתר על ידי קרנות פילנתרופיות רבות, עמותות ופעילות תרבות אלטרנטיבית, שנתמכת גם על ידי העירייה והקרן לירושלים כמדיניות מוסכמת. מודלים אלו המשיכו את הצמיחה המקומית ושימשו כמנועי צמיחה נוספים שהשאירו את שאר ערי הארץ מאחור.

חשוב להבין כי מצב זה של הערים הגדולות הוא פרי מדיניות. בינתיים, המצב בשאר הרשויות שונה באופן קיצוני. אחד המחקרים החשובים על אודות מצבה של התרבות המוניציפלית בישראל כיום הוא מחקרן של כנרת בוטון ונואית זכאי משנת 2023. המחברות הראו כי מדיניות התרבות בישראל כיום תלויה לחלוטין במדיניות מקומית, כיוון ש"פקודת העיריות", "פקודת המועצות המקומיות" וגם "חוק הרשויות המקומיות", שנועדו להסדיר את הסמכויות והחובות של הרשויות המוניציפליות בישראל, נעדרים לחלוטין התייחסות לתרבות. הן מסבירות כי "אין הגדרה מחייבת לתמהיל סל השירותים שעל הרשויות להעניק לתושבים ולאמות המידה לאיכותם של שירותים אלו, באופן כללי ובתחום התרבות בפרט". ³⁰ מחקרן בדק את הדרך שבה מעל 90 אחוזים מ־255 הרשויות בישראל מתייחסות לתחום התרבות, והעלה תמונה מקוטבת מאוד. ב־30 אחוזים מהרשויות כלל לא היה אחראי על תחום התרבות. ב־14 רשויות שהצהירו כי אין בהן אחראי על תחום זה התגלה כי יש אחראי על תרבות במתנ"ס או בגוף אחר, אך הרשות לא הכירה בסמכותו כנציגה. כמו כן, רק ב־42 אחוז מהמקרים שבהם הצהירה רשות כי יש לה אחראי על תחום התרבות נמצא מנהל תרבות פורמלי, בעל משרה שזוהי הגדרתה, ואילו ביתר היישובים מופקדים על הנושא מנהלי היכל התרבות, מנהלי חינוך, קציני ביטחון וכדומה. בנוסף, נבדקה שייכות המנהל מבחינה ארגונית, והתגלה כי פחות ממחצית ממנהלי התרבות הם עובדי הרשות עצמה, ורובם עובדי המתנ"ס או גורם אחר. הכותבות מדגישות כי "מנהל תרבות שאינו עובד הרשות אינו כפוף למנכ"ל הרשות או לראש הרשות אלא למנהל המתנ"ס [ישות משפטית עצמאית], דבר שיכול להביא לפערים במימוש החזון של הרשות, מימוש תקציבים, מענה לאוכלוסיות שונות בעיר ועוד". כפי שהן מראות, ישנה קורלציה גבוהה מאוד בין מינויו של מנהל לתחום התרבות, כמו גם להעסקתו על ידי הרשות עצמה, לבין גובה התקציבים המוקדשים לתחום ברשות. ³¹

העדר החקיקה בנושא חוזר במקורות שונים. כך, למשל, ב"מדריך להקצאת שטחים לצורכי ציבור" שהוציא מנהל התכנון מוסבר כי "אספקת שירותי התרבות אינה מחויבת מתוקף חוק ואין גורם ממלכתי אחד האחראי באופן בלעדי על סף שירותים אלו". לכן ישנה גמישות רבה לגבי אופן אספקתם בפועל, ונכון הדבר גם לגבי מבני הציבור עצמם, שצריכים לשרת את צורכי התושבים. על פי חוק, בישראל צריך להקים מרכז קהילתי אזורי במועצות אזוריות ובערים קטנות, ומספר מרכזים בערים גדולות, ואלו משתלבים עם בתי ספר ועם מוסדות תרבות וקהילה נוספים. בין המוסדות שמומלץ להקים ישנם ספריות, מתוקף חוק הספריות, אולמות מופעים ומרכזי מוזיקה. לעומת זאת, אין אף דרישה להקים כל מרכז להצגת אמנות או אפילו ללימוד אמנות פלסטית במתנ"סים. ³²

עוד היבט שנפגע מהעדר מדיניות בתחום התרבות המוניציפלית הוא הפיסול הציבורי. על פי מחקר של איגוד האמנים הפלסטיים בישראל, אין מדיניות סדורה בנוגע להצבתן של יצירות אמנות במרחב הציבורי, והקמה ופיתוח של יצירות אמנות ציבוריות שאינן למטרות הנצחה אינה מעוגנת בחוק. "במצב שכזה", מסבירים באיגוד, "שיקולי הצבת היצירות נתונים בידיהם של קובעי מדיניות אחרים: ראשי עיר, ראשי אגפי תכנון ושפ"ע, קבלנים ועוד, אשר אינם בעלי ידע ורקע מקצועי מתאים בתחום האמנות". ³³

דימוי: אלעד רוזן

בעקבות הבנה עקרונית של כלל העובדות המוצגות במאמר זה, לא מפתיע לגלות, במאמר על המערך הסוציולוגי של שדה האמנות בישראל מאת תמר יוגב, כי "האסטרטגיות השונות של שחקני הפריפריה מעידות על כך שרובם המכריע שואף להשתלב לבסוף בגבולות המרכז. הם עושים זאת באופן מוחשי, באמצעות מעבר לתל אביב, ואחרים באופן תודעתי, על ידי משיכת קהל המרכז, הצגת אמני המרכז, וניסיון לקבל סיקור נרחב באמצעי התקשורת המזוהים עם המרכז". לטענת יוגב, "רק שחקנים בודדים מהפריפריה השכילו לזכות בהכרה, והצליחו לעצב זירה אמנותית ראויה בעיני אנשי המרכז; כזו המספקת אלטרנטיבה הולמת למרכזיותה של תל אביב". ³⁴

אחרי שכל זה נאמר, חשוב לזכור שהשנים האחרונות לימדו אותנו שכמו כל סוג של תמיכה, גם תמיכתן של הרשויות המקומיות אינה מובטחת לנו. בעקבות התערבות בוטה של ראש עיריית רמת גן בתכני המוזיאון העירוני, רשת ענפה של אנשי עולם האמנות החרימה את המוזיאון במשך כמעט שנה, ושנת 2023 נפתחה עם הסכם הבראה למוזיאון. ³⁵ כהמשך ישיר למגמה, שנת 2024 הביאה איתה שורה ארוכה של ראשי ערים שהתערבו בתוכן החללים, או איימו על קיומם. בשנה זו הפסיק המרכז לאמנות עכשווית ברמלה את פעילותו. המרכז, שהוקם ב־2019 ביוזמתה ובניהולה של ד"ר סמדר שפי והצליח להתבסס בעולם האמנות ולהבטיח תקציבים, נסגר במפתיע; עיריית רמת השרון החליטה גם היא שהגלריה העירונית לאמנות עכשווית, שאותה הובילה בהצלחה רווית הררי מ־2019, תשנה את אופייה והאוצרת פוטרה. הגלריה עדיין פתוחה אך עתידה לא ברור; לקראת סוף השנה, ראשות עיריית צפת החליטה להסיר תערוכה של אם שכולה שעליה סוכם עם ראש העירייה הקודם, כנראה כדי להשתלט על החלל בו היא מציגה; ³⁶ וכמובן הדרמה הגדולה הגיעה כאשר ראש עיריית חולון החליט לסגור בבת אחת שלושה מוזיאונים עירוניים, ויש אומרים שכוונתו היא להשתלט עליהם מבחינה תכנית וכלכלית. ³⁷

בהקשר זה, ניתן להיזכר שוב בתובנה של חכים על אודות "דיבידנד הנאמנות בתרבות", ³⁸ ולשאול אם ביזור הסמכות לרשויות המקומיות אינו אלא כלי לפוליטיזציה נוספת. בשיחה בינינו חכים הבהיר כי לדעתו "יש להבחין בין ביזור תקציבים וביזור סמכויות". חכים, וכמוהו גם כנרת בוטון ונואית זכאי, מסכימים כי הממשלה ומשרד התרבות מתנהלים באופן ריכוזי במיוחד בסמכויות שהם (לא) מעניקים לרשויות המקומיות. במשך מספר שנים התקיים תהליך בין משרדי בהובלת משרד הפנים בנושא ביזור סמכויות שכזה לשלטון המקומי, אך תחום התרבות נעדר ממנו לחלוטין. ³⁹ לדעתו של חכים, כדי להתמודד עם אי השוויון בחלוקת תקציבים, יש בהחלט מקום לבחון ביזור סמכויות שכזה לשלטון המקומי בתחום התרבות באופן מושכל, בהתבסס על הפקידות המשרדית, וכמובן תוך התמודדות עם האתגרים של פוליטיזציה שהוזכרו במאמר זה. ⁴⁰

*

• פרק 1, חלק א. הבוּם: על שוק האמנות
• פרק 1, חלק ב. המתנה שצריך לבקש: על הפילנתרופיה
• פרק 1, חלק ג. אמנים לאומנים: על תקציבים ציבוריים
• פרק 1, חלק ד. 99 אחוזים: על עולם האמנות
• פרק 2: כסף ואמנות בישראל: השוק
• פרק 3: אמנות וכסף בישראל: הרשויות
• עדכון: האם הדו"ח האחרון על שוק האמנות מצביע על שקיעתו?

*

ביבליוגרפיה:

Berman, Z. (2024). Haïfa et de ses activités en Eretz Israël sous le mandat britannique de 1922 à 1948. Université Sorbonne Nouvelle Caractérisation du groupe d’artistes de

"בארץ ישראל". (1939, 16 במרץ). העולם.

"טקס יום הזיכרון להולדת מ. דיזנגוף ז"ל". ‏(1940, 26 במרץ).‏ הבקר.

"קרן ת"א לספרות ואמנות נקרא ע"ש יהושע רבינוביץ'". ‏(1980, 19 ביוני).‏ דבר.

"תקנות פרס-דיזנגוף לאמנות, ציור ופיסול". ‏(1944, 16 באפריל).‏ ידיעות עיריית תל אביב.

איגוד האמנים הפלסטיים. ‏(2020).‏ אמנות ציבורית בישראל: הצעה להסדרת התחום בחקיקה.

אלמליח, ט. ‏(2007).‏ צוותא – תרבות ופוליטיקה בדרכו של השומר הצעיר בשנים 1967-1973. אוניברסיטת חיפה.

בוטון, כ. וזכאי, נ. ‏(2023).‏ מינוי מנהל.ת תרבות ברשויות המוניציפליות. המכללה האקדמית ספיר.

בר אור, ג. ‏(2010).‏ חיינו מחייבים אמנות. מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות.

המכון הישראלי למדיניות תרבות. ‏(2023).‏ מקבץ נתונים 2011-2021 – שדה התרבות בישראל בהשוואה מחוזית.

וורגן, י. ‏(2019).‏ חלוקת משאבים בין מרכז לפריפריה בתחום התרבות – מדיניות ממשלתית ונתונים. מרכז המחקר והמידע של הכנסת.

וייסבלאי, א. ‏(2019).‏ חלוקת משאבים בין מרכז לפריפריה בתחום התרבות – מדיניות ממשלתית ונתונים. מרכז המחקר והמידע של הכנסת.

זעירה, י. ‏(2018).‏ כלכלת ישראל. ספרי עליית הגג.

חורש, ה. ונחמני, ר. ‏(1985, 6 בדצמבר).‏ "מרים קרן". כל העיר (ירושלים).

חכים, מ. ‏(2024).‏ דיבידנד הנאמנות בתרבות: צמצום אי-שוויון במימון תרבות ככלי לבניית נאמנות פוליטית. תזה (M.A), אוניברסיטת חיפה.

טרכטנברג, ג. ‏(2002).‏ "בין בורגנות לאמנות פלסטית בתקופת היישוב". סוציולוגיה ישראלית, ד(1).

יוגב, ת. ‏(2006).‏ להיות בתמונה: אילוצים מבניים ואסטרטגיות ניעות בשדה האמנות בישראל. תזה (M.A), אוניברסיטת חיפה.

כ"ץ, א. וסלע, ה. ‏(1999).‏ דו"ח ברכה: מדיניות תרבות בישראל. מכון ון ליר.

כהן, מ. ‏(2024, 19 בדצמבר).‏ "לאחר שלושה ימים: יצירות אמנות של אם שכולה נתלשו מתערוכה ונזרקו". ישראל היום.

עוז, ק. ‏(2019).‏ פיתוח מורשת: סיפורם של שלושה מוזיאונים בפריפריה הישראלית. תזה (M.A), אוניברסיטת בן גוריון.

כץ, א. ‏(2022).‏ כסף כחול לבן. כנרת, זמורה ביתן.

כץ, י. ‏(1982).‏ "במחיצתו של מאיר דיזנגוף". שנתון מוזיאון תל אביב, 1.

ליטמן, ש. ‏(2016 ב', 4 במאי).‏ "חלום המוזיאון של סעיד אבו שקרה". הארץ.

מוזיאון ישראל. ‏(2015).‏ מחזון למציאות: 50 שנה לפתיחת מוזיאון ישראל. מוזיאון ישראל וארכיון המדינה.

מנהל התכנון. ‏(2018).‏ מדריך להקצאת שטחים לצורכי ציבור.

מנור, ד. ‏(2024, 24 בדצמבר).‏ "הלקח מחולון: אסור למוסדות תרבות לסמוך על רצונם הטוב של ראשי עיריות". הארץ.

מערכת ערב רב. ‏(2023, 2 בינואר).‏ "הסכמות בין מוזיאון ר״ג לנציגי.ות עולם האמנות המקומי". ערב רב.

משרד הפנים. ‏(2022).‏ ביזור סמכויות לרשויות המקומיות בישראל.

עופר, ג. ‏(עורך).‏ (2009).‏ חזון לירושלים. מכון ירושלים לחקר ישראל.

עיריית ירושלים. ‏(2024 א').‏ התקציב הרגיל לשנת 2024: דברי הסבר לסעיפי ההוצאה – הנהלת מנהל תרבות ופנאי.

———. ‏(2024 ב').‏ עיקרי התקציב הרגיל לשנת 2024.

עיריית תל אביב. ‏(2024).‏ הצעת תקציב רגיל לשנת הכספים 2024.

ענבר, י. ושילר, א. ‏(1990).‏ מוזיאונים בישראל. משרד החינוך והתרבות.

פייגה, מ. ‏(2011).‏ "ארכיאולוגיה, אנתרופולוגיה ועיירות הפיתוח: עיצובו של המקום הישראלי". ציון, ס"ג (חוברת ד).

פרי, נ. וקרק, ר. ‏(2014).‏ מוזיאונים אתנוגרפיים בישראל. אריאל.

צלמונה, י. ‏(1991).‏ ימי מגדל דוד: מלחמת התרבות הראשונה באמנות ישראל. מגדל דוד.

רוזן-צבי, א. ויקותיאל, י. ‏(2021).‏ "מקומו של השלטון המקומי במימוש הזכות לתרבות של מזרחים בישראל". משפט וממשל, 23, תשפ"ב.

רוטנברג, א. ‏(2005).‏ דו"ח ברכה: התמיכות במוסדות האמנות בירושלים. קרן ברכה.

שביט, ז. ‏(2000).‏ תעודת תרבות חזון: 2000 נייר עמדה על מדיניות התרבות של מדינת ישראל במאה ה-21. משרד המדע, התרבות והספורט.

שטרית, ה. ‏(עורכת).‏ (2019).‏ עדכון התוכנית האסטרטגית לעיר ת"א-יפו – תחום תרבות.