אם הדרך לא קופצת

א. הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ

דרכה של אדמה: פשוטה תחת רגלינו, ועם זאת אוצרת בקרבה רזי עולם.

בחוגי הקבלה ידוע כי אלו אשר ביקשו ללמוד את צפונות תורת הסוד יצאו מעירם, ישבו במעגל על הארץ, נטלו מקל בידם וחרטו שמות קדושים בחול. האדמה עצמה הייתה להם לקלף: זוהי דרך הלימוד שהייתה נהוגה כדי להעביר את השמועה לעיני הראויים לה בלבד. לאחר מכן אספו את החול בכלי ושמרוהו בכבוד, שכן חלה עליו קדושת הלימוד; לא החול לבדו קדוש, אלא פעולת האדם שנטעה קדושה בחומר.

אניעם דרעי מתייחסת ל"בית המדרש" שבתערוכתה כאל מרחב שבו טקסטים חזותיים וגופניים מתעמתים עם רעיונות מטאפיזיים. העבודות נעות בין מושגי הנס והיומיומיות, ומשמשות זירה לחקר הדיאלוג שבין תנועה, אדמה ורוחניות. "בית המדרש" כשדה אמנותי הוא חלק מפרקטיקה עקבית בעבודתה בעשור האחרון, ובתערוכה זו הוא מתפקד כמרחב בפני עצמו.

אחד הטקסטים המופיעים במרחב זה הוא ספרו של שלום רוזנברג ״גשר צר: אמונה בעולם של ספק על פי רבי נחמן מברסלב״. ¹ הספר עוסק בשינוי המהותי שבין התפיסה החסידית ובין תפיסת המוסר. תנועת המוסר, ובראשה ר’ ישראל מסלנט, צמחה במאה ה־19 כתגובה לשבר ולתמורות שחוללה תנועת ההשכלה. מטרתה הייתה להחזיר את עבודת השם למרכז לא דרך אקסטזה אלא דרך מאבק יומיומי בעיצוב המידות. מבין הזרמים שהתפתחו בתנועה בלט בגישתו הנוקבת הזרם הנובהרדוקאי בראשות ״הסבא מנובהרדוק״, ר’ יוזל הורוביץ. גישה זו דגלה בעקירה חסרת פשרות של ה"נגיעות", היינו, השיפוטים המעוותים שמביא האדם מתוך יצריו ותאוותיו. הדרך הנובהרדוקאית מדגישה את חשבון הנפש הנוקב, שבירת המידות, ביטול ה"עצמי" ואת הביטחון המוחלט באלוהים ללא השתדלות אישית.

בנובהרדוק הארץ אינה קופצת, היא מתעקשת על הליכה איטית ומייסרת. זוהי גישה המתמקדת במאמץ המודע ובדקדוק העצמי. בעוד החסידות, שענפיה נטועים בקבלה, שואפת להתעלות דרך חוויות נשגבות ונסיות, נובהרדוק מטפחת את האדם באמצעות עמל מתמשך וניסיון לעקור את יצריו, מתוך אמונה שהדרך עצמה היא שמביאה לתיקון.

אניעם דרעי, מראה הצבה, צילום: דניאל חנוך

המשורר והסופר הרב דוד זריצקי, ביצירתו "גשר צר", מתאר את הסבא מנובהרדוק כרוח לוחמת בשגרה. ²  לפי משנת המוסר, השגרה היא האויב הגדול ביותר של עבודת הבורא: "מצוות אנשים מלומדה" ³ הרעיון המרכזי בתורה זו הוא להחדיר רעננות ותחייה לכל פרק בעבודה הרוחנית, תוך מעבר אל מעבר לשכל, אל תוך ה"כוחות הכהים" שבנפשו של האדם. מושג זה, הלקוח מתוך כתבי המוסר ומזכיר את כתבי עמנואל קאנט בהתייחסותו ל״תורת ההכרה״,⁴ חותר לשלמות הדעות והמידות, לא כמצב קבוע אלא כתהליך של מאבק מתמיד. אם החסידות מאמינה ביכולת "לקפוץ" למצב רוחני גבוה דרך רגעי שיא, נובהרדוק רואה בתהליך הארוך והמתמיד את יסוד הצמיחה האמיתית.

אופן הלימוד וההשקפה של תנועת המוסר הליטאית השפיעו עמוקות על עולם התורה הספרדי בארבעת העשורים האחרונים. השפעה זו מתבטאת בשיטות הלימוד, בתפיסה החברתית והתרבותית ובפרקטיקות ההלכתיות היומיומיות, שכיום הן חלק בלתי נפרד מהעולם הספרדי התורני. תהליכים פוליטיים וחברתיים, חלקם שנויים במחלוקת, הם אלו שהובילו לתוצאה הזו.⁵  גלגול ועירוב תחומים: אחת הדרכים שבהן ״נקנית״ הארץ.

החלק הביוגרפי, האישי המשליך על הקולקטיבי, הוא חלק משמעותי ובלתי נפרד מאופן הפעולה של אניעם בשדה האמנות. תנועת ש״ס, שצמחה לצד ילדותה ושנות נערותה, השינויים והתמורות שחלו בעולם התורה הספרדי ו״עירוב התחומין״ של הליטאי־האשכנזי יצרו תבניות שבהן הדרכים הישנות והחדשות מתכסות אחת ברעותה. הקריאה, הלימוד והדרישה בתערוכה זו מתחילה בפעולת העירוב והיציקה, מעבר של תחום קניין אחד לתחום קניין אחר. אליבא דאניעם, התבניות עולות ויורדות בסולם האדמתי. פעולות ההחלפה, הערבוב, הפירוק והבנייה הן נקודת ההתחלה: נד אדמה מול נד אדמה ניצב, תבניות יצוקות זו לצד זו, על גלגלים. מה שנדמה כמקשה אחת מתגלה כמרקם סבוך, לעתים באחדות גמורה ולעתים בפירוד גמור.

על אדמתה שלה, יוצרת אניעם פרשנויות חדשות לזמן ולמרחב, כמבקשת להציע ניסוח אחר לשיח בין החומר לרוח. נדמה כי באמצעות פעולות ההצבה והתנועה היא משרטטת תבנית חדשה שבה הנסתר והגלוי, היומיומי והנשגב, מתלכדים לכדי שפה חזותית ורעיונית המציעה חיבור בין הפיזי למטאפיזי: הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ.

ב. כל העולם כולו מים במים היה

"ויאמר אלוהים: יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים".⁶

בסיפור הבריאה, זהו הפסוק המתייחס לרגע מכונן של יצירה: לא בריאה, אלא גילוי. הארץ מתגלה מתוך התוהו ובוהו: המים שכיסו הכל מופרדים, מעלה ומטה. פעולת ההפרדה בין המים העליונים למים התחתונים מסמלת את המעבר מן הכאוס אל הסדר, ואת יצירת המרחב שבו תוכל האנושות לצמוח, לעבוד ולברוא מחדש. על פי מדרש בראשית רבה, ״כל העולם כולו מים במים היה, ובא ה' וחתרוֹ ברוחו וגילה הארץ".⁷  פעולת ההפרדה בין מים למים מופיעה שוב מאוחר יותר, בסיפור קריעת ים סוף. אם הבריאה היא סדר הטבע, הרי שקריעת ים סוף היא שיאה של ההפרה הניסית של אותו סדר. מעשה זה משקף את הכוח האלוהי לא רק לברוא, אלא גם לשנות ולהתערב בבריאה עצמה.

אניעם דרעי, מאין ולאין – נְתִיבָהּ, סטילס מתוך וידאו, צילום: אמיתי חיון

בעבודתה של אניעם דרעי, "מאין ולאין – נְתִיבָהּ", משתקפת הפרה זו של הסדר הטבעי. הרקדניות פוסעות בין פאנלים סולאריים על גג סטודיו בירושלים, המשתקפים כנוף של ים אינסופי. הדימוי של שדה הפאנלים הסולאריים יוצר מתח חזותי בין מים עליונים למים תחתונים, ומתכתב עם רעיון הגילוי והכיסוי במדרש: הרקדניות הלבושות לבן, המתנועעות בין הפאנלים, נראות כמי שמבקשות לזמן את הנס, לחבר את המים העליונים והתחתונים, ולהשיב את העולם למצבו הקמאי, שבו הכל היה מים. השמים הכחולים והלוחות המשתקפים בהם, עולם הפוך הוא, שבו עליונים מטה ותחתונים מעלה. היפוך, או שמא עירוב, של הטבעי והעל טבעי. ״עולם ברור״, כפי שהגדיר זאת רבי יהושוע בן לוי, אמורא ארץ ישראלי בראשית המאה השלישית: ״רב יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי נחלש וגווע ופרחה רוחו ממנו. כאשר חזר לחיים, אמר לו אביו: מה ראית? אמר לו: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר לו: בני, עולם ברור ראית״.⁸

בריאת העולם, שבה הופרדו המים העליונים מן התחתונים ונגלתה הארץ מתוך התוהו, מסמלת את תחילתו של סדר הטבע: עולם הפוך. אותה אדמה שהפכה למרחב שבו האדם צומח, בונה ומשתתף במעשה הבריאה, נתפסת כיסוד יציב, כמציאות של חוקיות טבעית: עולם ברור. אלא שסיפור קריעת ים סוף מביא להתבוננות מחודשת על תפקידו של הנס במערכת זו. מי שיצר את הטבע, מי שחתר ברוחו וגילה את הארץ, הוא גם מי שמסוגל להפר את הסדר, לשבור אותו לטובת בריאה חדשה, לטובת תיקון ויצירת נתיב בתוך הכאוס. קריעת ים סוף היא הרגע שבו הטבע, שהתייצב בסיפור הבריאה, חוזר לתוהו כדי לשרת מטרה גבוהה יותר. המים שנחלקו, האדמה שהתגלתה בלב ים, כולם משקפים את הכוח האלוקי לשנות את המציאות הטבעית כדי לאפשר את הגאולה, את הבריאה מחדש של סדר רוחני ומוסרי. בנקודה זו משתלבים בריאת העולם וקריעת ים סוף כניגודים משלימים: הבריאה מקימה את הסדר מתוך התוהו, וקריעת ים סוף מבטלת את הסדר לטובת נס, שמוביל לגילוי חדש.

בין הבריאה לקריעה מתקיים מתח עמוק, שבו הטבע והפלא אינם מנוגדים אלא קשורים זה בזה, כמו פעימה כפולה שמניעה את העולם: סדר ופריצה, עמל ונס. הרקדניות בעבודתה של אניעם דרעי, בתנועתן בין הפאנלים הסולאריים, חותרות לרגעים אלו. הן נעות על "אדמת השמיים", מקום שבו המים העליונים והמים התחתונים מתערבלים זה בזה. התנועה והמרחב שבו היא מתרחשת נפגשים ונפרדים.

הרגע שלפני

אחד ממקורות ההשראה של דרעי הוא "הרגע שלפני״ קריעת ים סוף. רגע זה הוא נקודת המוצא ללימוד והפרשנות שאותה היא מקפלת בעבודה ״מאין ולאן – נתיבה״. ברגע שלפני קריעת הים, התרחשה פעולה אקזיסטנציאלית המוזכרת במדרשים רבים: נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, היה הראשון שקפץ לים סוף, עוד טרם התרחשה ״הקריעה״: "רבי מאיר אומר: בשעה שעמדו ישראל על הים, היו השבטים עומדים ומתקוטטים זה עם זה. זה אומר: אני יורד תחילה, וזה אומר: אני יורד תחילה. קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה".⁹ רק כשנכנס נחשון והגיעו המים לאפו, התרחש הנס והים נבקע לשניים.

אניעם דרעי, מאין ולאין – נְתִיבָהּ, סטילס מתוך וידאו, צילום: אמיתי חיון

בקריאה הנובהרדוקאית, נחשון הוא סמל למאבק האנושי ולתהליך של התקדמות דרך עמל והתמדה. הוא אינו מחכה לפעולה חיצונית שתפתור את בעיותיו, הוא פועל מתוך מחויבות וביטחון. לפי גישה זו, הרקדניות בעבודתה של דרעי משקפות את העמל הזה. הן נעות על "אדמת השמיים", על קו התפר שבין המציאות לעל טבעי. תנועתן עקבית, שיטתית ומייצגת את הדרך שאינה קופצת, אלא נפרשת מתוך מאמץ מתמיד.

בקריאה החסידית, לעומת זאת, קריעת ים סוף והמעשה של נחשון מסמלים אקסטזה רוחנית וחיבור ישיר לאלוקות. נחשון, בקפיצתו, אינו רק אדם הפועל מתוך אמונה: הוא הופך סמל למי שמסוגל לפרוץ את מגבלות הזמן והמרחב ולחוות את העל טבעי. אין ודאות בקיום הנס ברגע הבא: יש רצון שיוצר אותו באמצעות פעולה פיזית, קפיצה ל״ים״ שיוצרת קפיצה ל״דרך״.

תנועות אלו אינן רק רעיונות פילוסופיים, אלא הן התנועה התודעתית של המרחב האורתודוקסי העכשווי, השקפת עולם המשליכה על סדר היום האישי והקולקטיבי, החברתי והפוליטי. הן משתקפות בגישות חינוכיות, בקביעת סדרי עדיפויות פוליטיים וביחס למודרנה ולשינוי, גם כשמדובר באורח חיים דתי, במאבק על זהות ושייכות, או בשאלות של יוזמה מול פסיביות. ההתנגשות בין השאיפה לקפיצה מופלאה ובין ההכרח לצעוד בדרך ארוכה באה לידי ביטוי בהחלטות אישיות – כיצד להתמודד עם אתגרי החיים, האם לחכות לנס או לפעול לשינוי, ואיך לעדן ולפתח את המידות (עבודת המידות) – ובשאלות קולקטיביות הנוגעות בסוגיות חברתיות־פוליטיות.

זיכרון המים ותנועת השמיים

בריאת העולם מתחילה בפעולת הפרדה יסודית בין המים העליונים למים התחתונים, פעולה שיצרה את המרחב שבו תוכל האנושות לצמוח ולעבוד. מנגד, קריעת ים סוף דורשת לשבור את חוקי הטבע הקיימים וליצור חיבור חדש בין שמיים לארץ, בין יבשה לים. פעולות אלו של הפרדה בבריאה ושל איחוי בקריעה משקפות את תנועת המטוטלת בין סדר לכאוס, בין ארצי לנשגב ובין יציבות לשינוי. כך, גם הזיווג, כפי שמתארים חז"ל, מייצג תהליך של שבירה וחיבור, של התמודדות ושל בריאה מחדש.

שמלותיהן הלבנות של הרקדניות בולטות על רקע השמים. הן כלות ללא חתנים. "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף" הוא הדימוי הנפוץ ביותר בספרות התלמודית בהקשר למציאת זיווג.¹⁰ כמו בקריעת הים, גם בזיווג נדרש מאמץ לחבר בין עולמות שונים, בין קצוות מנוגדים ובין בני זוג אשר לעיתים נדמה כאילו נועדו להיות נפרדים. בעבודתה של דרעי, התנועה בין הפאנלים הסולאריים יוצרת חיבור בין זיכרון המים ותנועת השמיים. הרקדניות בלבן נעות בין הפאנלים הסולאריים על "אדמת השמיים", מרחב סמלי שבו מתמזגים המים העליונים והתחתונים. המרחב הזה, בין שמיים וארץ, הופך לזירה של חיפוש מתמיד אחר איזון, מאין ולאין, והרקדניות הופכות למייצגות של אותו מאמץ למצוא איזון עדין בין יציבות לחוסר יציבות, בין סדר לנס ובין האישה לעולם שסביבה.

אניעם דרעי, מראה הצבה, צילום: דניאל חנוך

שם העבודה, "מאין ולאין – נְתִיבָהּ", מורכב משני מקורות: הראשון, מתוך המדרש שבו רבי יהושע בן חנניה, תנא בן הדור השני שפעל במאה השנייה, שואל את בן זומא בעומדו על מעלה הר הבית: ״מאין ולאן״? וזה משיב: "צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים, ואין בין זה לזה אלא שלוש אצבעות בלבד, שנאמר: 'ורוח אלהים מרחפת על פני המים' – כיונה שמרחפת על בניה ואינה נוגעת".¹¹ בן זומא, זה שנכנס לפרדס ואיבד את דעתו, משיב ל״שאילת השלום״ של רבי יהושע באמצעות שיקוף הדקויות והשבריריות שבין הקיום לכאוס, בין מים שמאיימים לבלוע הכל לבין סדר חדש שמתגלה. זוהי תשובתו של מי שהציץ ונפגע: מאין אני, ולאן אני הולך. שלוש אצבעות בלבד מפרידות בין הוויה לתוהו.

המקור השני מופיע בפסוק מספר ישעיהו: "כֹּה אָמַר ה׳ הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה". ¹² הפסוק מתאר את הנחמה שלאחר הפורענות, כשהים – אותו מרחב כאוטי וסוער – הופך לנתיב יבש שבו מתאפשרת תנועה חדשה, חצייה ותקווה. דרעי מאמצת את המושג "נתיבה" כדי להמציא מחדש את נְתִיבָהּ שלה, שביל אישי שבו טבעי ועל טבעי מתמזגים לתנועה של זיכרון ומרחב. הרקדניות בעבודתה של דרעי אינן מבטאות רק את פעולת החיבור בין מים עליונים לתחתונים, אלא הן הופכות למטאפורה חיה, למאבק האנושי לייצר משמעות מתוך כאוס, כמו גם למאמץ ליצור חיבורים חדשים בעולם שבסיסו שבור. וכשם שהים נבקע לפניהן ביציאת מצרים, כך נבקעת כאן קרקע המציאות, אך לא ביד נס כי אם בעמל ובמאמץ. והנה, הרקדניות, מזמינות בתנועתן את הצופה להשתתף בתהליך המתמיד של חיפוש דרך שבה בריאה וקריעה, שבירה ותיקון, מתגלמים בכל רגע מחדש. תנועתן מתמדת, מתנדנדת רצוא ושוב, והלוחות סביבן כנד. כמו תנועת המים המשתנים בין גלוי לסמוי, כך גם נְתִיבָהּ של דרעי מגלם את הארצי והנשגב שבתהליך היצירה, תהליך של בריאה מתוך כאוס ושל זיווג בין חלקי עולם שפעם נראו בלתי אפשריים לחיבור, מים עזים תחת חופת השמים וקפיצת הארץ.

ג. שכבות ארכיאולוגיות ותבניות אדמה

במיצב המרכזי, "קפצה לה הארץ", אניעם דרעי יוצרת דיאלוג בין ארץ לשמים באמצעות תבניות אדמה. שכבות האדמה, הנוצקות לתוך תבניות מתכת תעשייתיות שמקורן במאפיות לחם, משמשות כסמל לכוחות היצירה וההתחדשות מצד אחד, ולמאבק על שייכות וזהות מצד שני.

המבנה הארכיטקטוני של התבניות, המונחות זו על גבי זו, מזכיר שכבות ארכיאולוגיות. התבניות הללו, לכאורה יומיומיות, מקבלות משמעות רוחנית כאשר הן מחברות בין תהליך האפייה – ה"לחם מן הארץ", יצירת הבסיס הקיומי, ההישרדותי – ובין השאלות הגדולות של טריטוריה, כיבוש ושחרור, נדודים והתיישבות. מחשבות אלו הופיעו כבר בגרסה הראשונה של לחמי האדמה, ביצירה ״לחם מן הארץ״ שהוצבה בפארק החורשות במסגרת ״אוהבים אמנות – עושים אמנות״ (2024), באוצרותן של טלי קיים והגר רבן.

אניעם דרעי, קפצה לה הארץ, צילום: דניאל חנוך

העיסוק ב״יציקת הארץ״ – ערבוב אדמות, דבק ופיגמנטים אדמתיים, הכנסתם לתנור ומשם אל כונניות המתכת של האפייה – מן ההכרח מייצר סדר ארכיוני, מוקפד, שיד אדם ניכרת בו: תבניות מרובעות וסימטריות של אדמה סדוקה, שסועה, טרייה או דשנה. דרעי יוצרת "קפסולות" של חלקות אדמה, מקפלת את הארץ לתוך עצמה אך מותירה את פניה חשופות. האדמה בתבנית שטוחה וממוסגרת, כמשקל גוף, כחלקה כרויה.

האדמה, שנאכלת או נערגת, מציפה שאלות של עקירה ושייכות. תבניות האדמה הופכות ל״כותל־ארכיון״ נודד: השאיפה לשיבת הארץ אינה מעוגנת עוד במקום אחד: היא נעה, מתהפכת, מתגלגלת. היא בעלת יכולת התקה, שינוי וטרנספורמציה. היא מורכבת משכבות בצבעים שונים, המוערמות זו על גבי זו כשתבניות מתכת חוצצות ביניהן, מדגישות את היכולת להחליף, לשנות, לחצוץ ולמסגר, לעקור ולהניח מחדש.

הבחירה באדמה כנושאת לפיד הצדק המפיקה תנובה ועושר, או מרחב למאבק, מלחמה, הרג ואובדן, היא עקבית במהותה בספרות היהודית. האדמה מקוללת בעקבות חטא, מסרבת לתת יבול בעקבות פשע, ומקיאה מתוכה את יושביה כאשר מעשיהם סוטים מדרך הישר. על פי קריאה פרשנית זו, האדמה בכתובים בעלת ״רגישות מוסרית״. לדוגמא, כעונש, הארץ "ארורה" בעקבות גירוש אדם הראשון: "בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה". ¹³ היא נשללת בגלות: "וַתָּקִיא הָאָרֶץ אֶת יוֹשְׁבֶיהָ".¹⁴ היא גם עומדת כישות בפני עצמה, המסרבת לחטא: הארץ עצמה מסרבת לתת לקין יבול, כעונש על רצח אחיו, "אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה".¹⁵

הציר הרעיוני המוכר ביותר הקשור באדמה הוא ״הארץ המובטחת״, הארץ שהובטחה לאברהם ולזרעו אחריו בברית בין הבתרים. סיפורי כיבוש הארץ משבעת עמי כנען, נחלות השבטים, גלות התפוצות, מלחמות, שיבה, עקירה או יישוב – דרעי ״יוצקת ארץ״, ריבועים ריבועים, בחפירתם, לישתם, רידודם, פירוקם והדבקתם מחדש, החלפת אדמה אחת באחרת. היא ממצבת את האדמה כמרכז התערוכה, יוצרת מחדש את נרטיב "הארץ" כישות חיה ונושמת, בעלת זיכרון היסטורי עמוק. עבודתה הסיזיפית, המפרקת את האדמה ומדביקה אותה מחדש, מציפה שאלות פוליטיות וקולקטיביות בוערות. באמצעות האדמה המתגלגלת והעבודה הפיזית, היא מספרת לא רק את סיפורה האישי אלא גם את סיפור העם כולו: סיפור של הבטחה, גלות, שיבה, שכול ואובדן, ומאבק מתמיד על זהות וקיום.

אניעם דרעי, קפצה לה הארץ, צילום: אמיתי חיון

קו עדין ודינמי שבו מתרחש המאבק הפנימי בין הטוב לרע, בין העליון לתחתון, כך מתאר הרב אליהו דסלר, הנחשב לאחד מגדולי בעלי המוסר במאה ה־20, את "נקודת הבחירה".¹⁶ תבניות האדמה בעבודתה של דרעי מייצגות את אותו מרחב של מאבק: האם נחשוף את השכבות שמסתתרות מתחת לפני השטח, או שנשאיר אותן קבורות? האם נעלה בקודש ונחשוף אמיתות חדשות, או נסתפק במה שמונח לפנינו? בהקשר ״יצירת ארץ״, מדובר במערכת חדשה של לאום, חוק, וחלוקות טריטוריאליות. השכבות בתבניות האדמה מעלות שאלות על סדרי עדיפויות: אילו נרטיבים אנו בוחרים לשמר ואילו אנו מותירים מחוץ לתבנית. זהו תהליך שאינו רק ארכיאולוגי אלא גם מוסרי ופוליטי. כל תבנית שמוזזת, כל שכבה שמועלית או מורדת, היא בחירה מודעת שמשקפת את הכוחות הפועלים בחברה, ואת אלו שמניעים אותה. חפירה, לישה, רידוד ויציקה: מה שנכנס לתבנית, מה שנדבק בה, ומה שנותר מאחור.

המושג ההלכתי "מעלין בקודש ולא מורידין" מבהיר את הסדר בעניינים שבקדושה. ¹⁷ כלל זה מתייחס לסדר קיומן ולדירוגן של מצוות, לדרגת הקדושה של מי שמקיים אותן ולדרגת חשיבותן. תבניות האדמה, אשר עולות ויורדות במתקן המאפייה, מייצגות את תהליך הברירה והבחירה: מה ראוי ״להעלות לקדושה״ ומה נותר באדמה כעדות שקטה להיסטוריה. הרעיון של ״העלאה בקודש״ הופך להיות לא רק עקרון דתי, אלא מעשה של חקירה וגילוי, אם במובן אישי, היסטורי או פוליטי.

ד. קפיצת הדרך

המושג "קפיצת הדרך" מעוגן במקורות כמטאפורה להתערבות אלוקית, הפורצת גבולות טבעיים של זמן ומרחב, ומשקפת פעולה ניסית שבה נכנעים חוקי העולם בפני הגשמת ייעוד גבוה יותר. המופע הראשון של ״קפיצת הדרך״ נמצא בסיפורו של אליעזר עבד אברהם, שדרכו התקצרה כשיצא למצוא אישה ליצחק: "היום יצאתי והיום באתי". ¹⁸ על פי המדרש, מרחק הזמן קופל באופן ניסי כדי להבטיח את הצלחת שליחותו.¹⁹ בדומה לכך, רבי חנינא בן דוסא חולל בתפילתו נס שקיצר את מרחקי הדרך כדי להציל אישה בצירי לידה. ²⁰

אניעם דרעי, קפיצת הדרך, צילום: אמיתי חיון

בתקופות מאוחרות יותר, הבעל שם טוב, בדרכו להפיץ את רעיונות החסידות, תואר כמי ש"קפץ ממקום למקום",²¹  והנס הוא חלק בלתי נפרד מהמסע הפיזי והרוחני. גם סיפורו של רבי שמואל אלבז, "אבי המחצלת", מייסד שושלת אבוחצירא, מוסיף ממד פיזי למושג. על פי המסורת, כשנמנעה ממנו הפלגה בספינה, פרש מחצלת על פני המים והיא נשאה אותו כאדמה יציבה עד הגיעו ליפו, ובעקבות כך נקרא ״אבוחצירא״, אבי המחצלת.²²  גם לפי מילון אבן שושן, משמעות המילה קפיצה בהקשר זה היא כפי השימוש הנפוץ בתלמוד: "סגירה, קימוץ, הידוק" (על משקל קפיצת יד). דרכו של ההולך בדרך עוברת שינוי טופולוגי, המקרב את שני קצותיה זה לזה.²³

בעבודתה של דרעי מושג זה מקבל פרשנות חדשה, שבה הנס אינו רק על טבעי אלא גם תוצאה של מאבק יומיומי: עבודת כפיים, גוף ותנועה בתוך האדמה עצמה. הנס מתחלף במאמץ. הרקדנית בעבודה ״קפיצת הדרך״ אינה מתמסרת לכוח עליון המקצר את דרכה, אלא בוחרת לפעול בתוך גבולות הטבע. היא מתפלשת בתבניות האדמה, מניעה ומקפלת אותן, והן יוצרות תנועה המזכירה את התפתחותו של עובר ברחם. האדמה, המונחת בתבניות מתכת תעשייתיות של מאפייה, אינה רק חומר גלם אלא חלק מתהליך הבריאה. הרקדנית נעטפת באדמה, נושאת את שכבותיה ונאבקת בהן. תנועתה, בין קיפול לפתיחה, בין נפילה לעלייה, יוצרת מחצלת אנושית, גשר בין אדמה לשמיים.

המחצלת, כמו האדמה בעבודה, אינה רק משענת אלא גם קרקע לתנועה ולשינוי. ובעוד במחצלת של רבי שמואל הנס הוא מוחלט והמרחב מתקצר, בתבניות האדמה של דרעי המאמץ הפיזי מדגיש את היומיומיות שבמאבק. המחצלת נוצרת מהגוף ומהאדמה, החיבור בין חומר לרוח. תבניות האדמה הנושרות מגופה של הרקדנית מזכירות לנו שהדרך, גם אם אינה קופצת, נפרשת לפנינו מתוך המאבק וההתמודדות. בין קפיצה ניסית לבין תנועה גופנית, בין מחצלת מופתית למחצלת אנושית, דרעי מבקשת לחקור את המתח שבין טבעי לעל טבעי, בין נס לעמל. האדמה בתערוכה שלה אינה רק תשתית, אלא היא מרחב של זיכרון, מאבק והתחדשות, שבו הגוף מקפץ והדרך נוצרת.

אניעם דרעי, מראה הצבה, צילום: דניאל חנוך

אדם מן האדמה

המדרש מתאר את בריאת האדם מתוך האדמה: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים".²⁴  חיבור זה בין האדמה לגוף האדם בא לידי ביטוי גם בפסוק: "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב",²⁵  המדגיש את שורשיותו של האדם באדמה ואת מעגליות החיים והמוות. במסכת סנהדרין חז"ל מרחיבים רעיון זה באומרם: "עפרו של אדם הראשון הוצבר מכל העולם כולו, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום".²⁶ רעיון זה משקף את הרבגוניות הפיזית והרוחנית של האדם, שנברא כדי לחבר בין כל חלקי הבריאה ולעבוד את האדמה בכל מקום שאליו יגיע.

העובדה שעפרו של האדם לוקט מכל רחבי העולם מעניקה לו זיקה אוניברסלית ומעמידה אותו כמיקרוקוסמוס של הבריאה. האדם, בהיותו "יצור אדמה", מכיל בקרבו את כוחות הטבע לצד יכולות רוחניות גבוהות. הוא מחבר בין כבדות הארציות לבין שאיפות שמימיות, ובכך מבטא את פוטנציאל "תיקון העולם": מיזוג בין חומר לרוח, בין מקומי לאוניברסלי. לעומתו, רעיון "אמא אדמה" שואב השראה מתרבויות קדומות, שבהן האדמה נתפסה כישות אימהית המולידה ומזינה את החיים. כך, במיתולוגיות היוונית והרומית, מיוצגת האדמה על ידי האלות גאיה (Gaia) וטרה (Terra). בתרבות היהודית, אמנם האישה נבראה מן הצלע ולא מן האדמה, אך חז"ל קשרו בין תכונותיה לבין אלו של האדמה.²⁷  בכך מתחזק הקשר הסמלי בין האדמה לאנושות ובפרט לאימהות.

בעבודתה של דרעי, הקשר הדינמי בין האישה לאדמה משתקף בריבועי האדמה המתפזרים ובדמות האמנית הכלואה בתוכן. תנועותיה מדמות את האינטראקציה הראשונית: היא דוחפת, נשברת, מתמזגת ונבנית מחדש. התהליך מזכיר את בריאת האדם הראשונית, שבה העפר הפך לחומר גלם ליצירת חיים. בת אדמה היוצרת בה חיים, מתכנסת ומתחפרת, מניעה ומתפרצת: פנימה, החוצה, פנימה.

אניעם דרעי, בנות צלפחד, סטילס מתוך וידאו, צילום: אמיתי חיון

בעבודת וידאו ומיצב נוספת, "בנות צלפחד", גוף ארבע הרקדניות וגופה של האמנית מנהלים דיאלוג תנועתי בין עמודי תבניות האדמה. הן עומדות בין תבנית לתבנית, ספק לכודות ספק מנסות להתאים את מתאר גופן למבנה החדש שנוצר, תבניות יוצאות בהתאמה, נדחקות בהתאמה. שם העבודה מהדהד את הסיפור המקראי של חמש האחיות שנאבקו על זכותן לנחלה, ומציג את הצלחתן של של חמש נשים ליצור תקדים משפטי ששינה את חוקי הירושה.

פרופ׳ יעל שמש, במאמרה על בנות צלפחד, מנתחת את דמויותיהן בשלושה הקשרים: המקראי, מדרשי חז”ל והפרשנות הפמיניסטית המודרנית.²⁸ במקרא הן מוצגות כחמש אחיות המתייצבות בפני מנהיגי העם ותובעות נחלה מאביהן המנוח, בטענה ששם אביהן לא ייגרע בשל היעדר אח זכר. הן מצליחות לשנות את חוקי הירושה, כך שבמקרה שאין בנים, הבנות יורשות את הנחלה. במדרשי חז"ל, בנות צלפחד מתוארות כתלמידות חכמות ודרשניות. המדרשים משבחים את אמונתן העמוקה בהבטחת הארץ לעם ישראל, ומעמידים אותן כניגוד לגברים שפעלו בחוסר אמונה: "יפה כוח נשים מכוח אנשים. אנשים אומרים 'ניתנה ראש ונשובה מצרימה', ונשים אומרות 'תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו'".²⁹ הפרשנות הפמיניסטית המודרנית עוסקת בגישות הרואות בבנות צלפחד סמל למאבק הפמיניסטי הראשון, ומדגישות את יוזמתן ואומץ ליבן כפורצות דרך בתחום זכויות הנשים.

ההתייחסות העכשווית לסיפור זה בשם עבודתה של דרעי מציף שוב את שאלת בנות צלפחד: ״לָמָה יִגָרַע?״. זוהי שאלה על צדק וחוסר צדק, שוויון ואי שוויון, נחלה כדת או עושק קרקע שלא כדין. בין התבניות, גופן של הרקדניות ושל האמנית מאתגר את המרחב הסכמטי, מבליט, גורע ומחסיר את צידי התבניות, את נוכחות גופן המתעקש לייצר תנועה. זוהי בקשה לשינוי, פעולת רצון, זירה שבה נכתבים מחדש יחסי כוח, שייכות וגבולות: הדמויות אט אט משנות את צורתן של התבניות ומבקשות לעצב מחדש את המציאות.

אניעם דרעי, מראה הצבה, צילום: דניאל חנוך

העבודה מזמינה לדיאלוג עם האדמה כמדיום של חיים וזיכרון: מפעילה את הדחף לשנות, לנוע, לדרוש נחלה ולתבוע את היכולת לעצב את המציאות מחדש. "גוף דוחף עוד אדמה שדוחקת עוד גוף שדוחף אדמה. אדמה ואדמה משוחחות".³⁰ מהי תבנית נוף מולדת, המתחלפת ומוחלפת, מהם מעגלי הבריאה, השבירה והתיקון, אם לא הזמנה להשתתף במעשה הבריאה המתמשך.

ה. להוציא לחם מן הארץ

בתהליך של עיבוד האדמה, מהזריעה ועד האפייה, באים לידי ביטוי המאמץ הפיזי והרוחני הנדרשים להפקת מזון. השורש המשותף ל"לחם" ו"מלחמה" (ל.ח.מ.), משקף את הקשר הסימבולי בין עמל האדם להישרדותו, מאבק תמידי שבו האדמה הופכת מפרי חסד אלוקי למרחב קיומי של עבודה ועימות עם המציאות החומרית. משמע, לחם ארצי הוא כולו חומר, בסיס לקיום הגופני. עגלות הלחם הן המוטיב המרכזי החוזר בתערוכה. דווקא בעת מלחמה, תערוכה זו מציפה את הקשר הבלתי נפרד בין גוף, אדמה וחיים. לצד מאבק והישרדות הארץ, מתגלים כוחות יצירה, סדר וחידוש.

אחד הטעמים לכך שירד ״מן״, מזון שמימי, במדבר, הוא כדי שהעם יוכל להתמקד במסע הרוחני שלו, במקום שבו האדמה לא ניתנת לעיבוד. "לחם מן השמיים", כפי שמציעה התערוכה, יכול להיתרגם גם ללחם של יצירה, פרי מאבק מתמיד עם חומר ורוח. "קפצה לה הארץ" מציעה הזדמנות להתבונן מחדש במתח שבין עמל לנס, בין המאמץ הגשמי לבין ההתעלות הרוחנית: מחד גיסא, תנועת עמל שאין לה סוף, מאבק מתמיד ומכוון עם החומר, עם האדמה, עם תבניות הקיום והזהות. הרקדניות אינן מתמסרות לשגרה. הן דוחפות ומניעות, מתקפלות ונשברות, ושבות לברוא עצמן מחדש מתוך האדמה. דרך זו היא עמל נטול קיצורי דרך, שבו התקדמות מתמדת היא המפתח לתיקון. מאידך גיסא, היא גם מזהה את רגעי הקפיצה כנקודות של חסד אלוקי הנוכח בכל עמל אנושי. תנועתן, עם כל מאבקן, מבטאת גם חוויה של התעלות והתחברות לעל טבעי. בתנועותיהן מתקיים הרגע שבו הגוף והאדמה הופכים לכלי של חסד והתגלות.

אניעם דרעי, מראה הצבה, צילום: דניאל חנוך

המתח בין הקריאה הנובהרדוקית לחסידית משתקף אפוא ביצירתה של דרעי: האם התנועה היא פרי של עמל יומיומי, או שמא מתנת שמיים? דרעי בעבודתה עונה תשובה מורכבת: אין עמל ללא חסד ואין חסד ללא עמל. כמו התבניות שהיא יוצקת באדמה, כך גם הדרך – בין שהיא מקפצת ובין שהיא מתמשכת – תמיד מאופיינת במתח שבין חומר לרוח, בין עמל לנס, ובין היכולת האנושית להשתנות לבין הכוח האלוקי שמוביל את השינוי.

"קפצה לה הארץ" מציעה אפוא לא רק יצירה חזותית, אלא גם ״מדרש של דרך״, דרך שבה אדם ואדמה נשזרים יחד במעגל של בריאה, שבירה ותיקון. באמצעות האדמה, הגוף, והתבנית, דרעי מזמינה את הצופה לקחת חלק בתהליך מתמשך של חיפוש אחר משמעות, כמי שמחפש את הדרך מתוך החומר, אך יודע כי החומר לבדו אינו תכלית.  כמו נחשון בן עמינדב שקפץ לים קודם שנבקע, כמו הרקדניות הנעות בין תבניות האדמה, בין הוודאי לנעלם, וכמו מי שמבקש לעבור את הים הגדול שבינו ובין מקומו, כך כורכת דרעי את תנועתה: האם הדרך תקפוץ, או שמא תיפרש שלב אחר שלב? ואולי, כפי שמתגלה, אין באמת הפרדה בין השתיים. הדרך, אליבא דדרעי, בין שתקפוץ ובין שתתמשך, לעולם נפרשת בין שמים לארץ, בין מעשיו של האדם לחסד עליון.

*

הלימוד מתוך התערוכה ״קפצה לה הארץ״ / אניעם לאה דרעי.

אוצרת: מאיה במברגר.

התערוכה הוצגה בגלריית סדנאות האמנים, ירושלים, 2024–2025.

*

רשימת מקורות:

אטקס, עמנואל. ר’ ישראל מסלנט. ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ד [1984].

בראשית רבה. מדרש אגדה על ספר בראשית, פרשות ד’, ז’; ס’. מדרש רבה המפואר, מהדורת זכר חנוך. ירושלים: הוצאת וגשל, [ל"ת].

דרעי, אניעם־לאה, וביטון, מרסל תהילה. מראה חדש [יצירת אמנות]. במסגרת התערוכה פרסטיז׳, בית האמנים, ירושלים, 2021. אוצרת: אתי אברג׳יל.

דסלר, אליהו אליעזר. מכתב מאליהו, כרך א’. ירושלים: הוצאת חבר תלמידיו, תשי"ט.

התנ"ך. מהדורת קורן, ירושלים, תשכ"ז.

התלמוד הבבלי. מסכתות חגיגה, פסחים, מגילה, סוטה, סנהדרין, תענית. מהדורת דפוס וילנא.

זריצקי, דוד. גשר צר. בני ברק: הוצאת "נצח", תשכ"ט.

עגנון, ש"י. ימים נוראים. ירושלים: שוקן, 1998.

רוזנברג, שלום. גשר צר: אמונה בעולם של ספק על פי רבי נחמן מברסלב. ירושלים: הוצאת קורן, 2023.

ריגל, ישראל. הקדמה לספר מאירים את העולם מאת הרב דוד חי אבוחצירא. ירושלים: מכון אור לישרים, תשפ"א.

ספרי. מדרש הלכה על ספר במדבר. עורכים: אליעזר דן רלב"ג, אהרון יואל סורשר, צבי זאב בסר. ירושלים: מכון סופרים, תשע"ח.

רש"י. פירוש על התלמוד הבבלי:

– מסכת מגילה, דף כ"ו ע"א.

– מסכת חולין, דף צ"א ע"ב.

מהדורת דפוס וילנא.

שמש, יעל. "בנות צלפחד במקרא, במדרש חז"ל ובמדרש הפמיניסטי המודרני". אוניברסיטת בר־אילן, הפקולטה למדעי היהדות, פרשת פינחס, תש"פ, מס’ 1376.