יונתן גולד עוסק מזה שנים רבות בבני אדם, ביחסיהם עם עצמם, עם אחרים ועם סביבתם, כשכל אלה מופיעים בציורים בצבעים עזים הנותנים לעבודות טון רגשי מובחן. התערוכה ״פכפוך״, באוצרותה של נעה הנמן, מסמנת שלב חדש ביצירתו של גולד. היא מתפרסת על פני שלושה חדרים המחוברים בפתחים מקושתים עשויים אבן ירושלמית, ובכל חדר קבוצת עבודות בעלת מאפיינים משלה.
בחדר גדול ומוארך, חמש עבודות שנתנו לתערוכה את שמה – רובן בפלטה כחולה-ירקרקה המבססת סצנות של אנשים בבריכת שחיה: דמות מתכופפת על שפת הבריכה, שתי בחורות במים פונות לכיוונים מנוגדים, אישה מבוגרת יורדת לבריכה עמוסת אדם, נתמכת במעקה… מה שמחבר בין כל הדמויות הוא יסוד המים – הנוזל המפכפך, שמשתלב היטב בסגנון הציור של יונתן גולד. הוא ממיס את קווי המתאר, מטשטש את ההבדלים ויוצר איזון מעניין בין הנפרדות של הדמויות הבודדות לבין הצוותא של השהות המימית שלהן.
יונתן גולד, ללא כותרת, שעווה ופיגמנטים על בד, 173X143ס"מ, 2023, צילום: ציקי אייזנברג
בחדר אחר, בקצה השני של התערוכה, שלוש עבודות גדולות – טריפטיך, דיפטיך ומונוטיך, כל אחת בעלת רקע מובחן אחר – כתום, ירוק וכחול. בכל עבודה קבוצת אנשים בסיטואציות שונות. הם משוחחים, לוגמים משקה, שקועים במסך הטלפון – האינטראקציות מרפרפות, אווריריות, והמגע הגופני היחיד שמוצג כאן הוא של גבר המחבק את כלבו. החיבורים מרוחקים יותר והיסוד שמחבר ומתווך בין כולם הוא האוויר. הדמויות נוכחות-לא-נוכחות, שקועות בשרעפים, בהזיה, נתונות בקיום של חלום המאפיין את החיים המודרניים.
שני החדרים הללו מעלים תמות שיונתן גולד כבר הציג בתערוכות קודמות – אנשים ספק מנוכרים זה לזה, ספק כמהים לקרבה, מנסים להיעזר בסביבתם כדי להרגיש מגע וחיבור. ואולם החידוש המשמעותי מופיע בחלל המחבר בין שני החדרים. משני עברי פתחיו המקושתים תלויות ארבע עבודות קטנות יחסית, כל אחת בעלת רקע מובחן משלה – שחור, כחול, כתום וצהוב – וכולן מציגות נערים מתאבקים. לפעמים הנערים נתונים בדו-קרב ולפעמים זוהי חבורה מתקוטטת, אבל במקום האלימות והנפרדות שהיינו מצפים להן ממאבק כוחני, התחושה היא דווקא של מגע וחיבור. רובם חשופי חזה אבל גם חשופי רגש, נתונים במערבולת יצרית, כאילו גילו איזה סוד מגע קמאי – סודו של הקרב – שהשורש שלו בעברית חושף את מה שהוא מסתיר, את ההתקרבות שעומדת בבסיסו, את הכמיהה למגע.
יונתן גולד, ללא כותרת, שעווה ופיגמנטים על בד, 100X110ס"מ, 2025, צילום: ציקי אייזנברג
איננו יודעים דבר על הנערים האלה, על הרקע שלהם, הסיבה שבגינה הם מתקוטטים, אבל אין לכך חשיבות: מה שחשוב הוא שמוצג כאן תווך חדש, יסוד האש שגוף האדם נושא עימו ומצליח להציתה דרך החיבור הגופני. בגיל שבו המגע הגופני הילדי והתמים כבר אינו מותר, והמגע המיני הבוגר עדיין אינו אפשרי, מוצאים הנערים דרך משלהם לגעת. מתוך המאבק הם מייצרים אינטימיות שמטשטשת את ההבדלים ביניהם והופכת אותם לדמות שלמה, גדולה יותר, מורכבת יותר, שכאילו מתקוטטת בתוך עצמה, נוגעת ומסרבת לנגיעה בעת ובעונה אחת.
בולט במיוחד הציור המציג דו-קרב על רקע שחור. שתי הדמויות בו כמו מכושפות, מאבדות שליטה על עצמן, נתונות במחול המזכיר את הציור המפורסם של מאטיס בעל אותו השם. הנער בחולצה הצהובה בועט בין רגליו, אולי באשכיו של נער חשוף חזה, אך לא עולה כאן תחושת כאב אלא הזיה אקסטטית, טקס קדמוני של חניכה, מחול הזדווגות שהוא גם ניסיון לסירוס. כאילו צופים הנערים את עתידם, את האיום שכל אחד יביא על השני בהמשך החיים, את האדישות והניכור שייאלצו לסגל לעצמם כדי להתגבר על האיום. אך כאן, בזמן-לא-זמן, בין לילה ובין שחר, מתאפשר לשניים להתקרב מתוך הקרב, להתקרב ולהכחיש את ההתקרבות, לגעת באיברים המוצנעים תוך ניסיון לחסל אותם. ואילו אנו, הצופים, מתבוננים בתנועה הזו ספק מלמעלה ספק מהצד, שותפים למאבק המקסים הזה, כמו היינו בזירת קרב, יודעים שאיש לא ינצח בו, אבל אין זה משנה כי המטרה היא לא להכניע אלא להרגיש, לגעת, להתחבר.
יונתן גולד, מראה הצבה, צילום: דניאל חנוך
מה מלמד אותנו החלל המופלא הזה, המתווך בין האוויר והמים? האוויר הוא מה שמאפשר מלכתחילה את הקיום המשותף, אבל הוא שקוף, מתחבא, ולכן יוצר תחושת ניכור שבה החברותא היא רק אליבי לבדידות. המים, לעומתו, מאפשרים קרבה מוחשית יותר דרך הנוזליות, אבל זו קרבה מסוכנת, שהעירום המימי מדגיש אותה עוד יותר. הסכנה הזו של קרבת יתר, חשיפה, אובדן גבולות, גורמת להתרחקות המבטים, הגופים, כך ששוב איש-איש נתון לנפשו, נזרק לביצת הקיום האנושי, מופקר לבדידותו.
כיצד אפוא להתקרב למרות הסכנה? כאן נחלצת לעזרתנו האש של הגוף המתגושש, הניצתת תוך כדי הקרב, מנטרלת את סכנת קרבת היתר ומאפשרת אינטימיות בלתי צפויה. האם זהו חזון רומנטי המחליף את הגבריות הרעילה בתמימות הנעורים? אבל הנעורים הללו נתונים בקרב, מטרימים את העולם המלחמתי, הצבאי, שמאפיין את ישראל ואולי גם את העולם החדש שבפתחו אנו נמצאים. דווקא עולם כזה, אומר לנו יונתן גולד, עשוי לפתוח בפנינו פתח למגע אחר. זהו מגע שאינו מנוכר מצד אחד, ואינו מנסה לנכס או לבעול מצד שני; מגע שאמנם מאיים בסירוס, אבל גם מביא עימו אחווה. ואולי מתוך האחווה הזו, מתוך המנהרה שהיא פוערת, נוכל לצאת בעבר השני, לתוך שחר של בגרות. ואולי שם נוכל סוף-סוף להישיר מבט זה לזה וזו לזו, ולראות את האנושיות שכל גוף נושא איתו ברגע שהושלך לעולמנו, אנושיות שהוא כמה לשוב ולמצוא אותה במפגש עם זולתו.
*
"פכפוך" / יונתן גולד
אוצרות: נעמה הנמן
בית האמנים ירושלים
נעילה: 24.5.25
