התשוקה להבין את מערכת היחסים המורכבת בין האדם והאדמה היא בסיס עבודתו של נדב עשור. עבודותיו – חלקן פיוטיות ועדינות, חלקן עוצמתיות ומערערות – חושפות את הצלקות שמותיר האדם על פני השטח, לצד הכוח והיופי של המרחב הטבעי. בין שמתוך התפעלות ממה שהטכנולוגיה מאפשרת ובין שמתוך חרדה מפני כוחותיה ההרסניים, עשור מזמין אותנו להתעכב ולחשוב מחדש על מערכת היחסים שלנו עם האדמה שעליה אנו דורכים.
בתערוכת היחיד "אופק אדמה", המוצגת במרכז לאמנות עכשווית בערד (אוצרת: לאה אביר), מתמקד עשור במקומות שונים בנוף המדברי – באר עתיקה, חורבה, שדות כריית פוספטים – כל אחד מהם שער להתבוננות במה שמתרחש מתחת לפני השטח. הוא משתמש בצילומי רחפן, סריקות תלת־ממדיות ובינה מלאכותית כדי לחקור את השכבות החבויות של המדבר, בתהליך יצירה שהוא עצמו רב־שכבתי. עשור, שגדל באזור הנגב וחי בארצות הברית כבר 16 שנים, מציע בעבודות אלה גם חיבור בין זמנים ומרחבים שונים: האנושי הגיאולוגי, הפוליטי והבראשיתי. פגשתי אותו לשיחה קצרה על אודות המבט המורכב שהתערוכה החדשה פורשת בפני הצופה, ועל תהליך העבודה שהוביל אליה.
מיה ענר: אני שמחה מאוד על ההזדמנות לשוחח איתך אחרי שביקרתי בתערוכה המעניינת שלך בערד. אני רוצה לפתוח בשאלה על החוויה של העבודה בערד, הרזידנסי, התערוכה והקשר ביניהם.
נדב עשור: זו הייתה חוויה משמעותית בהרבה רמות. ראשית, כי גדלתי בנגב ואני מרגיש את הניתוק משם כל הזמן. ככל שאני חי יותר שנים בחו"ל אני מבין שזה לא ישתנה, שיש לנו קשר עמוק למקום שבו גדלנו. אפילו בארה"ב, כשאני באזורים שאיכשהו יש משהו במזג אוויר, בסביבה, משהו גופני לגמרי, שמזכיר את הארץ ואת הנגב במיוחד, אז אני מרגיש אחרת מאיך שאני מרגיש במקום שבו אני חי, ניו אינגלנד המיוערת והמושלגת, שהיא ההפך המוחלט. אז מהבחינה הזאת, קודם כל, זו הייתה חוויה חזקה בשבילי, כי הרגשתי שאני נמצא במקום מוכר, אבל יש לי פרספקטיבה שמאפשרת לראות אותו גם מבחוץ וגם מבפנים. זה מאוד התאים לעיסוק שלי בזמן, כי ערד היא באמת מקום שעובד אחרת בזמן, בהשוואה לעיר גדולה.
נדב עשור, פרט מתוך "עור צין", הדפס דיגיטלי
מעבר לזה, מאוד עניינה אותי המעורבות של המרכז לאמנות בקהילה. הרבה מקומות, גם בארה"ב, מדברים על מעורבות אבל לא באמת יושבים בלב הקהילה, ופה יש משהו נורא חזק בזה שכל שנייה מישהו מכניס את הראש לגלריה, או שילדים נכנסים פתאום ומדברים איתך ולפעמים זו הפעם הראשונה שהם רואים אמנות עכשווית. וקצת כמו שהמרכז שרוי בתוך החברה של ערד, אז כך גם הרזידנסי, אתה יוצא והולך שני מטר וזהו, אתה במדבר, וזה גם היה חזק ומשמעותי עבורי פשוט לקחת את הזמן הזה ולצאת.
מיה: כמה זמן אתה לא חי בארץ ואיך לדעתך זה משפיע על העבודות שלך בכלל, ובפרט על העבודה הזו?
נדב: 16 שנים. קשה לדעת מה השפיע על מה. בעצם מאז שנסעתי אני ממשיך ליצור עבודות גם בארץ באופן די רציף. אין את היתרון של לא לראות משהו או מישהו המון שנים ואז פתאום לחזור, אבל כן יש תחושה – אם מדברים על זמן, משהו שעסקתי בו בתערוכה הזאת – של מעין לולאת זמן (time lapse). כלומר, אני כל הזמן חוזר לארץ ליצור, ורבים מהפרויקטים שלי עוסקים בסביבה, ודברים משתנים בקצב מואץ, אז יש בזה משהו שאני מגיב אליו, בהחלט. וגם הניסיון למפות כל הזמן, ולהבין את הקשר בין דברים בשטח. אני מנסה להבין מחדש את היחסים בין הדברים ואת פני השטח, וזה משהו שכמובן מכיל בתוכו הרבה דברים אחרים, כמו פוליטיקה.
מיה: כן, באמת עניין אותי לדעת עד כמה המלחמה השפיעה על העבודה הזאת?
נדב: אני חושב שמאוד. זה מעניין, כי מצד אחד הרעיון לסדרה הזאת, ואפילו שם התערוכה, הוא משהו שאני רץ איתו מספר שנים. אבל הרבה פעמים ככה זה עובד אצלי, יש לי איזה רעיון שיושב בצד אבל עדיין אין לי משהו שמחבר את כל הדברים ביחד. אני חושב שהשילוב בין להיות פיזית בערד ובין המלחמה חיבר את כל החתיכות. ואין מה לעשות, יש גם משהו בפני השטח שמקשה לברוח מזה. למשל, לא כיוונתי ללכת לנחל קינה כי קוראים לו נחל קינה, אלא כי עניינו אותי התצורות שם, אבל בסוף זה נמצא שם, בשם של המקום. המלחמה גם השפיעה מאוד על תהליך היצירה, כי חלק מהפעולות היו קשות לביצוע. למשל, בחודשים הראשונים לעבודה על הפרויקט היה אסור להטיס רחפנים, ובמקרה בדיוק כשנסעתי לערד שחררו את האישור להשתמש בהם. אבל הייתה מפה מאוד מורכבת של אזורים שמותר ואסור, וכשניסיתי לצלם איפשהו ליד ערד הרחפן התחיל לברוח לי כי יש כל מיני מערכות שמשבשות GPS, ואמרתי, הנה המכשיר הכי יקר שלי בורח והולך. ובזמן העבודה כל הזמן טסים מעליך מטוסי קרב, היה בזה משהו אינטנסיבי מאוד. אתה לכאורה רחוק מהלחימה, לא ליד עזה, לא בצפון, ועדיין כל הזמן המלחמה מגיעה גם לשם. גם זה הדגיש את הארעיות של הכל. בחלק מהעבודה זה נכנס באופן קונקרטי, למשל בעבודה "הדגים וכוכב השחר", שעוסקת בזמן של הזרחן דרך וידאו שצולם בשדה הבולבוסים בנגב. אחד הדברים החזקים שגיליתי בספרים שקראתי על זרחן, היסוד שהכי נוכח בפוספטים, הוא שבעצם זרחן הוא היחיד מבין שש אבני הבנין של החיים שאין לו מחזור מהיר שעובר דרך האטמוספירה הלוך ושוב. כשקלטתי שהוא משתחרר לאטמוספירה רק כשאנחנו משחררים אותו לצרכי מלחמה חוויתי רגע חזק מאוד. לכן זה נכנס לעבודה, זו לא הייתה התכנית.
נדב עשור, הדגים וכוכב השחר, מראה הצבה, צילום: לנה גומון
מיה: אני אשמח לשמוע על מערכת היחסים בין התכנים של העבודות לבין המדיום הטכנולוגי מאוד שאתה עובד איתו, כפי שאתה רואה אותה. מה קודם למה ביצירה שלך, הרעיון או המחשבה על המדיום?
נדב: למשל העבודה "סלע כשלעצמו", שמפוצלת בין חמישה מסכים, התחילה מתוך מחשבה על מה זה אומר להיות בתוך האדמה (Earth), החלק של כדור הארץ שנמצא ממש מתחת לרגליים שלנו, ואין לנו שום דרך ישירה לחוות אותו. הרעיון שסלע הוא דבר שנמצא בתהליך, הוא לא דומם ולא קבוע, הפעיל אותי מאוד. הבנתי שזה בעצם סוג של דימוי קפוא בזמן מתוך מערכת יחסים שאנחנו כל הזמן שרויים בה, אבל כיוון שאנחנו חווים את הכל בהילוך מהיר אנחנו לא קולטים את זה, וההתכחשות למערכת היחסים הזאת היא השורש של הרבה בעיות. עניין אותי לתת סוג של סנאפשוט שמייצג את מה שהיינו רואים אם היינו יכולים להביט לתוך הדבר האטום הזה. אנחנו משתמשים בטכנולוגיה, החל משפה וטכנולוגיות של ציור וצילום עד דברים מורכבים ודיגיטליים יותר, כדי לדמיין, כדי להבין את האחר. עניין אותי לחבר סט שלם של טכנולוגיות כאלה, ישנות וחדשות, כדי לדמיין משהו בקנה מידה אחר לגמרי מאיתנו, וגם מבחינת זמן ומרחב מייצג רשת של יחסים ולא אינדיבידואל אחד.
אנחנו אומרים, בן אדם אחד, או כלב אחד, או עץ אחד, אבל כשאומרים "סלע אחד" זה מטעה, אין דבר כזה. כשמסתכלים על מפות גיאולוגיות, רואים שיש שכבה של סלעים שנוצרה בתקופה מסוימת. להסתכל על חתיכה שנשברה ממנה – הסלע שאנחנו מסתכלים עליו בתור אובייקט בפני עצמו – זה כמו להתייחס לציפורן של בן אדם בתור אינדיבידואל נפרד. מאוד עניין אותי להבין את הצורה האנתרופוצנטרית כל כך שבה אנחנו חושבים על הדברים. עניין אותי איך אפשר לייצג את הדברים האלה, והרגשתי שנכון להשתמש בטווח של טכנולוגיות כדי לעשות את זה. התאים לי גם להשתמש ב־AI, כי זו מין מערכת שבעצם חופרת מאגרים אדירים של דימויים שבני אדם ייצרו, ומנסה לבנות מהם קומבינציות. הקומבינציות עניינו אותי, וגם הכישלון של היכולת לייצג, שאי אפשר באמת לדמיין. לא יעזור אם נייצר עשר מיליון אופציות, זה עדיין לא ייראה כמו העושר של התהליכים האמיתיים. אבל אני תמיד עובד דו־כיווני. כלומר, הבחירה במדיום היא חלק מתהליך היצירה.
נדב עשור, סלע כשלעצמו, מראה הצבה
מיה: להרבה מהעבודות בתערוכה יש סאונד, וכמעט כולן ללא אוזניות. איך שלטת על הנוכחות הזו בחלל, והאם אתה חושב על זה בתהליך היצירה, ומתכנן איך הדברים יעבדו ביחד?
נדב: מאוד, מאוד. זה משהו שאני מתעסק איתו הרבה שנים. קודם כל כאמן, אבל גם מהצד השני, כמנהל מרכז של אמנות וטכנולוגיה, אני אוצר או עוזר להפיק תערוכות רבות, וזה תמיד נושא חשוב. אני רוצה לתת קרדיט לליאורה בלפורד, אוצרת וידידה שעבדתי איתה לפני כעשור. השתתפתי בתערוכה נהדרת שהיא אצרה בטורונטו, ועסקה באלמנטים של מיסטיקה יהודית דרך סאונד. זה היה מדהים כי בכל התערוכה, שהוצגה בחלל קטן יחסית, לא היו אוזניות, והיא ממש עבדה על זה כמו שעובדים על קומפוזיציה של סאונד. הבנתי שאפשר ממש לבנות קומפוזיציה בחלל ובזמן.
מיה: מעניין אותי לשמוע ממך על אמנים שמשפיעים עליך, על השראות.
נדב: גורדון מאטה־קלארק הוא אחד המדהימים בעיניי, הוא תמיד שם. והאמן הישראלי שהכי השפיע עליי, גם ברמה האישית, הוא אורי קצנשטיין. הוא היה המורה שהיה לי איתו את הקשר הכי עמוק במדרשה, ואחר כך נהיינו חברים. משהו בגישה שלו לפרפורמנס, פרפורמנס מדיה ועבודה דרך הגוף מאוד משמעותי עבורי, וזה גם נוכח מאוד בתערוכה הזאת. הרבה פעמים כשאנשים עובדים עם מדיות דיגיטליות נוצר משהו מנותק מהגוף, הם עורכים דברים במחשב וזהו. בעיניי הגוף – גם שלי וגם של האנשים שחווים את העבודות – הוא הווקטור החשוב ביותר. הכל עובר דרכו, הלוך ושוב, וזה משהו שאורי הדגיש בעבודה שלו.
נדב עשור, מנהור, תיעוד פרפורמנס (אחרי קלארק וקצנשטיין), ניו יורק, 2019
מיה: העבודות מעוררות מחשבה על מורכבות החיים, בעולם בכלל ובארץ ובפרט. לי הייתה תחושה לא פשוטה בזמן השיטוט בתערוכה, ואני אשמח לשמוע ממך גם מסר אופטימי לקראת סיום, אם קיים כזה.
נדב: היה לי מעניין לשמוע חוויות של אנשים מהתערוכה, כי לפעמים אתה מבין את המשמעות של דברים דרך אנשים אחרים. ברור ששמו לב לדברים הקשים יותר, אבל מצד שני, גם דיברו הרבה על הזמן, על איך העבודות הכניסו אותם לחוויה אחרת של זמן שהייתה מאוד חיובית, כמעט מדיטטיבית. הכי אהבתי כשמישהו דיבר על איך היה לצאת מהתערוכה ולנסוע חזרה במדבר, שפתאום נחווה בצורה אחרת. במובן מסוים, זה מה שהכי חשוב לי בעבודות שלי, לתת לאנשים מן דחיפה קלה לשינוי פרספקטיבה, שפתאום אתה חושב על העולם אחרת או חווה אותו אחרת, מחוץ לגלריה. השאיפה שלי הייתה שהתערוכה תעשה משהו כזה, שפתאום אנשים יחוו את העולם אחרת, גם מבחינת זמן אבל גם ובפרט את המרחב של הנגב.
מיה: זה מה שאמנות טובה עושה. סלע כבר לא יראה אותו דבר.
*
אופק אדמה / נדב עשור
אוצרות: לאה אביר
המרכז לאמנות עכשווית בערד, בן יאיר 28, מתנ״ס ערד
נעילה: 5.4.25
