גיל: 40.
איפה גדלת: זכרון יעקב.
השכלה: תואר ראשון מהמחלקה לווידאו וניו מדיה בבצלאל, ותואר שני מ־Mason Gross School of the Arts באוניברסיטת ראטגרס.
כמה שנים כבר בחו"ל: שמונה וחצי.
תחומי עיסוק/מחקר: אני אמנית רב תחומית העוסקת במיצבי מדיה, מרצה ומה שקוראים לו כאן organizer, שזאת הגדרה נחמדה לעבודות האוצרות וההפקה מבוססות הקהילה שאני עושה.
אמן/ית שאת מעריכה במיוחד: שתי אמניות שעבודות חדשות שלהן מילאו לי את הלב לאחרונה: שאנה מולטון, שיצא לי לבקר בפעם הראשונה במיצב שלה במומה לפני מספר חודשים, ומירנדה ג'ולי והספר שלה All Fours.
ספרי על האמנות שלך: אני יוצרת מיצבי מדיה המשלבים הקרנות וידאו, אנימציה, סאונד, פיסול ורישום. הכתיבה היא חלק משמעותי בעבודה שלי, לפעמים היא נוכחת בעבודה עצמה, ולפעמים היא נותרת מאחורי הקלעים כמנוע רעיוני. אני מתעדת בווידאו מקומות שאני מזהה בהם ריבוי של נרטיבים ובאמצעות עריכה והקרנה אני מפרקת ובונה אותם מחדש. בכך אני מצביעה על האופן שבו תהליכים שמשנים את הנוף והסביבה שלנו מעצבים גם את המרחבים התרבותיים, הפוליטיים והרגשיים שלנו. בעבודות האנימציה שלי הדמויות כלואות בלופים של כאב או תשוקה, הן רוקדות, נמתחות ומתעוותות בניסיון להשתנות ולהשתחרר. האופי המחזורי שלהן מראה את ההכרח בפעולה מתמשכת והתמדה כדי לחולל שינוי.
רננה נוימן, Overflow, פרט מתוך מיצב – A (Void) Dance, 2023, Ortega Y Gasset Projects
איך את מתפרנסת או ממה את חיה? בעיקר מהוראה. אני מלמדת בראטגרס ובברוקלין קולג', ובנוסף עובדת עם אמנים וארגונים באוצרות והפקה בתחומי האמנות והמדיה.
למה את גרה איפה שאת גרה? בחרתי ללמוד בראטגרס בגלל הקרבה לניו יורק אבל גם בגלל העובדה שהיא לא ניו יורק. היא רחוקה מספיק כדי להיות זולה יותר אבל קרובה מספיק כדי להכיר את העיר, תכנית הלימודים כללה את האפשרות ללמד, וגם היו לי כמה חברים בעיר, מה שגרם לזה להרגיש מאוד אפשרי. אחרי הלימודים עברתי לברוקלין ועכשיו זה כבר מרגיש כמו עוד בית.
איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם? קודם כל זה משהו שחווים ולא דבר שקוף ומובן מאליו כמו בארץ. יש כאן את האפשרות לנסח את הזהות היהודית והישראלית כשני דברים נפרדים. אפשר להפיק המון מנקודת מבט חיצונית על תהליכים וחברה שאני חלק ממנה אבל לא לגמרי, וזה נכון גם לחברה הישראלית וגם לאמריקאית.
רננה נוימן, דפנה, פרט מתוך מיצב, A (Void) Dance, 2021-23, Ortega Y Gasset Projects
מי החברים והחברות שלך שם? חברים מהתואר השני ותכניות רזידנסי שעשיתי, חברים של חברים מהתכניות הללו, חברים שפגשתי עוד לפני שעברתי לניו יורק והיו סיבה לבחור בעיר, ובשנה וחצי האחרונה גם גרעין חברים שגדל מקבוצה שהתאספה כדי להיאבק נגד הכיבוש וההפיכה המשטרית ולאחר מכן בהפגנות שבועיות למען שלום, סיום המלחמה והחזרת החטופים.
האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל? בעצם אף פעם לא החלטתי שאני עוזבת, אבל כרגע אני נשארת כאן.
באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בחו"ל תרמו להתפתחותך המקצועית? הלימודים כאן קודם כל הפכו את הסטודיו למקום עיקרי של עשייה והכניסו מדיומים נוספים לעשייה שלי. אם בארץ בעיקר צילמתי וידאו ואז ערכתי וכתבתי בסטודיו, כשהגעתי ללימודים כאן הבנתי שהמקום היחיד שאפשר להגיע אליו מניו ברנזוויק (העיר בניו ג'רזי שבה נמצאת האוניברסיטה) זאת העיר ניו יורק. אז הסטודיו הפך לחלל מאוד חשוב בעשייה והביא איתו התרחבות לאנימציה ופיסול. משהו במרחק והיכולת להסתכל מבחוץ הביא לשחרור מאוד גדול בעשייה שלי. היה לי פתאום את המרחב לנסות דברים חדשים.
רננה נוימן, Playing with My-Self, מראה הצבה, 2024, טרנסמיטר, ברוקלין, צילום: flaneurshan.studio
ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך: בשנה שעברה הצגתי תערוכה שנקראה Playing with My-Self שסיכמה שנתיים וחצי של פרויקט. התערוכה התחילה מסדרה של רישומים של דמויות מקוטעות, שבורות וחלקיות המורכבות מיד, רגל, וראש. הדמויות הללו מופיעות בצורות שונות במיצב – כאנימציה מוקרנת על אובייקט, כפסלים בחלל, וגם בווידאו עצמו – והן כל הזמן מתמזגות ומשתנות, מתגבשות לצורות כמעט גאולוגיות. זאת מעין טרגדיה בשלושה חלקים, כשכל חלק מתרחש במקום אחר ומתאר שלב שונה ביצירה והתפרקות של חברה. העבודה כולה צולמה בארץ, בפארקים לאומיים ואתרי תיירות ליד ובתוך ירושלים ומשני צידי הקו הירוק. הפסלים שבתוך ההקרנה הופכים למעין מקהלה יוונית שמגיבה למה שקורה בווידאו, וחושפים את ריבוי הרצונות שיש בתוך סובייקט.
רננה נוימן, Playing with My-Self, פרט מהצבה, 2024, טרנסמיטר, ברוקלין, צילום: flaneurshan.studio
מה תכניותייך לעתיד הקרוב? אני עובדת על מיצב חדש שנקרא Hollow. הוא כולל הקרנות, פיסול, אנימציה וסאונד, אבל הכוונה הפעם לשלב גם פרפורמנס חי בתוכו. את האודיו הראשוני הקלטתי עם חברים מוזיקאים שאלתרו בתגובה לעבודה, והשלב הבא הוא לפתח את העבודה כך שהנוכחות שלהם בחלל תהיה באינטראקציה עם העבודות.
מה תכתבי בגלויה הביתה? שאני מתגעגעת.
האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות השבעה באוקטובר? הרבה תהליכים שראיתי קודם הפכו ליותר נוכחים ומפחידים בתוך שתי החברות שאני חלק מהן. אם קודם הזכרתי שמשהו מאוד טבעי הופך לנוכח בחיים כפועל יוצא של חוויית ההגירה, אז עכשיו התווסף נדבך, אנשים חושבים שהם יודעים מי ומה אני בגלל ארץ המוצא שלי. אני זוכרת שממש בהתחלה אמרתי לחברה שיש משבר של נדיבות ואמפתיה. למזלי החברים והמוסדות שאני חלק מהם הביעו תמיכה, ביקשו לדבר וגם לאתגר, מה שתמיד מבורך.
משהו נוסף שאת רוצה להגיד לנו? תודה על ההזמנה.
לאתר של רננה נוימן לחצו כאן.
אינסטגרם: renaneuman@
