בערוגת בארי נחווה תיקון

ערוגת בארי הוא תיעוד של אירוע שאי אפשר להכילו. הצמחים במיצב, שנאספו מבין בתי הקיבוץ ההרוסים, מבקשים לתעד חלק ממה שהיה ואיננו לצד מה שנותר, את מערכת היחסים שנבנתה בין אדם לביתו ובינו לבין האדמה שעליה הוא חי, ושממשיכה להצמיח צמחים בינות החורבות. במגדיר הצמחים מפורטים מאפייניו של כל צמח, סיפור המשפחה והבית שמהם הגיע, וכן האופן שבו נאסף. ניבי להבי, אוצרת הפרויקט, היא מעצבת ויוצרת. בשבעה באוקטובר נרצח חברה שחר צמח מקיבוץ בארי. שחר היה בעלה של עפרי לוי צמח, שליוותה את הפקת התצוגה. השתיים כותבות על יצירת הפרויקט המשותף: "בביקורנו הראשון בקיבוץ בארי, כחודש אחרי הטבח, התהלכנו בין הבתים ההרוסים, ורק קול הצעדים שלנו על שברי הרעפים המפויחים נשמע בחלל. בתוך האבק והפיח, הצמחים היו כתמי הצבע היחידים שזיהינו. חלק מהצמחים נותרו ניצולים יחידים מהשריפה, אך מסביב לכמה מהבתים נותרו גינות מוריקות שלמות, כמו עוטפות את הבית שקרס, עדות לקשר האיתן בינן לבין תושבי הבית שטיפחו אותן. אספנו את השברים ואת הצמחים. ביקשנו להחזיק את הניגוד שבין המפוחם, ההרוס והמת, ובין הירוק והחי, ולחבר אותם לסיפור אחד של בית, של משפחה, של קיבוץ. תודה לחברי ולחברות קיבוץ בארי שבחרו להוסיף את הצמח שלהם.ן למיצב".

ערוגת בארי מחזיקה באחת עוצמה וצמצום. זהו מיצג קטן ממדים המציע את עצמו כהזמנה. הזמנה לא פשוטה, שכן היא מציבה במרחב משותף זיכרון טראומטי בהווה טראומטי, ואת יופיו ופשטותו של העולם: צמחי בארי חיים.

העציץ של רותם קלדרון, צילום: ניבי להבי

ערוגת בארי צומחת, מחזיקה את עוצמתו של היומיומי. הצמחים הם צמחים מקומיים וחסרי ייחודיות בוטנית. הייחודי בהם הוא הניצולות שלהם, שמשכה את עיניה של הצלמת ואת נפשה של האוצרת. ערוגת בארי מציגה בפנינו פעולה יצירתית שהפכה את ההרס למחשבה, לערוגה, להזמנה.

קיומה של ערוגת בארי בחיינו מזמין אותנו למסע נפשי מורכב המערב זיכרון וחיפוש משמעות, ואני מקווה שגם התחלה של תנועה אל עבר מרחב לתיקון פנימי. ערוגת בארי פותחת בלב המתבונן מקום שבו הפנים והחוץ נפגשים ונחבטים זה בזה. עינינו רואות את שהלב מסרב לחשוב, להבין ולייצג בנפש ובגוף. העין מכניסה פנימה את כאב הזיכרון, כאב הכעס, כאב האבל, וכאב אשר יניע אותנו לתקן ולזכור שיש בתוכנו, לעולם, ילד שלא מרפה.

מה יש לפסיכואנליזה לתת או להוסיף בימים אלה לאדם הכואב, האבל, החבול בנפש ובגוף? כיצד יכול האדם שאיבד את היקר לו מכל – את אהוביו, ביתו, את האמונות והתקוות – להעז ולפנות אל פנים נפשו וגופו, ולהאמין שנטועה שם אפשרות למציאת משמעות ומתן פשר לחוויות מצמיתות ומבעיתות? מה נותר לו, לאדם, לחפש בעולם שאכזב, שהראה לנו את פניו של הרוע במלוא עוצמתו ואת פני ההפקרה במלוא עליבותה? המעשה הפסיכואנליטי פונה לחיפוש האמת הנפשית, זהו אופן היות בעולם המתבסס על התייחסות לפנים הנפש ולמתרחש בעולם שבו אנו חיים. האמת הנפשית אינה קלה לעיכול, היא גדושה, מפתיעה, מפגישה אותנו עם ידיעות מורכבות ואף מנוגדות על הדרך שבה נפשנו פועלת, על האופן שבו אנו מפרשים את מעשינו ואת אירועי העולם שבו אנו חיים.

העציץ של ויויאן סילבר, צילום: ניבי להבי

בהרצאה אני פונה למבקרים שבחרו להיענות להזמנה להתבונן. כלומר, זוהי אינה הרצאה רחוקה מההתרחשות של הכאן ועכשיו – כאן שהוא מוזיאון הרצליה, ועכשיו שהוא כמעט עשרה חודשים אחרי השבעה באוקטובר – אלא זוהי הזמנה להתבוננות ערה וחושבת, ושמתוך כך יכולה להיות, אני מקווה, מתקנת. בחרתי לדבר אתכם הבוקר על תיקון פנימי מתוך שיחה שאשזור בין שתי פסיכואנליטיקאיות, מלאני קליין ופיירה אולנייה, אשר בכתיבתן כמו גם באופן עבודתן מאמצות ומעודדות את הקרבה לחוויה הנפשית־גופנית. אנליטיקאיות שעבורן הנחווה קיים ואנו נידונים לנחווה הזה.

הכאן ועכשיו בא לידי ביטוי גם בחלל שבו אנו יושבים ויודגש שוב בתום ההרצאה. אך בכל זאת חשוב לי להתייחס למיקום הנוכחי. אולם ההרצאות מארח בימים אלה את הסרט המפעים שנעשה על עבודתו של הופשטטר, המוצג במסגרת התערוכה הדיאלוגית שלו ושל גרבוז. קיום ההרצאה בחלל זה מנכיח דיאלוג המתקיים ברבדים, בתוך שפות שונות שדרכן אנו מוזמנים לחשוב על האנושי. בסרט אומר הופשטטר משפט הנוגע לחיפוש שלו ביצירתו, ומכנס לתוכו רבות ממה שאדבר עליו בהרצאה זו. הופשטטר מתייחס לכך שהוא לא תר אחר היפה אלא אחר האנושי על כל צדדיו – היפים, המכוערים, הנשיים, הגבריים – המופיעים יחד בנפש. כך גם אציע לנו לנסות ולעשות בתוך עצמנו ומול ערוגת בארי, על היפה שבה ועל העדות הקשה אך ההכרחית שהיא מחזיקה בתוכה.

נצא לדרך. הממד הקדום בנפש

במצבי טראומה הנפש והגוף נהפכים קשים ונוקשים, ובעקבות כך הם חדירים ושבירים הרבה יותר. כל התרחשות מציפה את הנפש, מעייפת את הגוף. נוצר קושי לייצג, לדמיין וליצור בתוכנו חשיבה ומחשבות המעוררות תקווה ואפשרות לשינוי. מצוקות קיצוניות יכולות לקטוע את רצף הזמן והזיכרון, הגוף מתלווה לנפש ומנכיח נדבך של מכאוב, של חולי ושל תחושת כובד ללא מילים. חוויה עוצמתית נוספת שעימה אנו מתמודדים מאז השבעה באוקטובר היא חוויה של חוסר אונים עצום, תחושה שחיינו כפי שהכרנו אותם נלקחו מאתנו, וידיעה שחיים אלו לעולם לא ישובו להיות כשהיו. מצב נפשי זה מעורר באופן לא מודע את הממד הקדום שבנפש ועימו נתחיל את המסע.

העציץ של מני ואיילת גודארד, צילום: ניבי להבי

הקדום הוא ממד ראשוני בנפש שאינו נגיש לנו באופן מודע. הקדום מופיע טרם הייצוג, טרם השפה, זהו מקום בנפש שבו החושי והגופני פועלים בעוצמה ומשאירים בנו חותם עמוק ביותר, המלווה אותנו לאורך כל חיינו ומתגבר במצבים טראומטיים. הקדום הוא צל נוכח החי בתוכנו, צל שהפסיכואנליזה מציעה לו שמות שנועדו לתת צורה ופשר. הצורה מקנה לנפש מקום תחום וברור ועוזרת לה לחוש אסופה אל מול הפיזור שיוצרת הטראומה. הקדום הוא הצל של המוכר, יש בתוכו ממד רחב שאינו נגיש ולא ידוע לנו באופן ישיר. שתי הפסיכואנליטיקאיות שבהן בחרתי להתמקד בהרצאתי עוסקות בממדים קדומים בנפש. הנחווה של אולנייה לצד התיקון של קליין, כמושגים שלדעתי מתכתבים זה עם זה, נותנים לנו אפשרות להציץ לתוך ממד קדום זה. קליין ואולנייה מנסות, כל אחת בדרכה, לבחון את האופן שבו הקדום בא לידי ביטוי בחיים הנפשיים. אתייחס לעיסוקן המשותף במפגש כהתרחשות.

קליין עוסקת במפגש הראשוני שבין הילד לאימו כמבסס את כל שאר הקשרים. כל קשר עם אובייקט, עם האחר, עם העולם, על היבטיו השונים, מתבסס על היחס והקשר שבין אובייקטים מופנמים. האובייקט המופנם נבנה בעולמו הפנימי של הסובייקט ומתוך תנועה מתמדת בין מציאות פנימית למציאות חיצונית. לפי אולנייה, המפגש הראשוני יהיה מפגש המתבסס על תחושות וחוויות חושיות שבין שד לפה. הגוף של האם, על שדיה ומכלול אבריה, ישמש עבור התינוק כמקור לבירור וארגון תחושותיו הפיזיות, אשר לאחר מכן יושאלו לטובת הפיכתן לחוויות נפשיות בעלות פשר, שניתן לייצג. כלומר, קליין מתייחסת למפגשים בין אובייקטים מופנמים במציאות הפנימית וגם במציאות החיצונית. אובייקטים המקיימים ביניהם קשרים המכילים רגשות מנוגדים ומורכבים כמו אהבה ושנאה, קרבה לעומת ניכור. אולנייה מציעה לנו מבט לתוך פנים האובייקט עצמו: האדם. אובייקט הלמד את גופו ואת נפשו ומחפש דרך לייצג את שהוא חש וקולט בחושיו.

אצל שתי ההוגות המפגש נבנה על הממד הראשיתי, שהוא מקומו של הקדום. לפי אולנייה, הראשיתי מופיע בנפש כפיקטוגרם, כלומר באופן ציורי. הפיקטוגרם מכיל את שיירי המפגש הראשוני, טרם המילה, בין הפה לשד. שיירי המפגש מעניקים לנפש מסד של חוויות חושיות המבקשות למצוא פשר דרך השפה הנפשית־גופנית. שפה שזקוקה "לנושאת מילה", לחושב שיחשוב אותן חוויות חושיות וגופניות שתחילה מכות בנפש ללא פשר, מעוררות בו בעתה ואי הבנה. "נושאת המילה" מאפשרת לאדם לעבד את החושי לנפשי, היא מאפשרת את עיבוד החומרים והחלפתם בחומרים חיים ומיוצגים. הייצוג נותן לנו מרחב פנימי לצד ריחוק מסוים מהממשות של הדבר הנקלט במערכת החושית והגופנית. זהו הגרעין החי, המשתנה, של חיי הנפש, זהו הנחווה שמולו ועימו אנו מבינים את המתרחש סביבנו ובתוכנו.

קליין מוסיפה לנחווה ולמפגש את התנועה המתמשכת בין עולמנו הפנימי לעולם שאנו פוגשים מחוצה לנו, בין סובייקט לאובייקט. מפגשים אלו מבססים מארג נפשי מורכב של יחסים וקשרים בין אובייקטים רבים ומגוונים. הכוונה לגיוון שדרכו ניתן יהיה להעשיר ולהרחיב את מנעד הרגשות והמחשבות שלנו, ומתוך כך להילחם בכוחות המשטחים והמוחקים את עולמנו הפנימי. העיסוק של קליין בקדום נשזר לאורך כל כתביה, עבורה הקדום אינו נחלת העבר, אלא ממד שפועם בתוכנו ובכל היחסים שיש לנו עם העולם בהווה מתמשך. לפי קליין, כל חוויה תירשם בגופני דרך פנטזיות לא מודעות, שהן הגרעין הנפשי המצוי גם בגופנו. כל פעילות, מחשבה או חוויה זוכה לייצוג גופני ונפשי שהוא למעשה הפנטזיה הלא מודעת.

העציץ של עדי אפרת, צילום: ניבי להבי

הקדום של קליין מצוי במבוגר המכיל בתוכו את הממד הינקותי. הינקותי הקלייניאני, התינוק הקלייניאני, מושלך לעולם עם ידיעה לא מודעת על סופיות החיים. מרגע הלידה העולם אינו רגוע ושלו, אלא מורכב ודורש מאבק על הצורך והרצון לחיות ולשמר את החי. במצבי שבר וטראומה, האדם מנסה למצוא בתוך עולמו הפנימי – ובהשתקפות של עולם פנימי זה במציאות החיצונית – אירועים, מראות, חוויות, וקשרים שבהם יוכל להתנחם ודרכם יוכל להירגע מאותה ידיעה קשה אך הכרחית לגבי סופיותו שלו ושל קרוביו. בזמנים שבהם אין תופת ומכאוב קשים כל כך, ידיעת מותנו מאפשרת לנו לקבל את היותנו יצורים חלקיים. כלומר, נוכל לומר לעצמנו שאין בנו הכל, ואנו צריכים את האחר ותלויים בו. הכרה בסופיות מחברת גם לשרשרת החיים והדורות, ונוכל להרגיש שאם היה לפני, יהיה גם אחרי. זו ידיעה שיש בה נחמה.

בזמני שבר, ידיעת סופיותינו הלא מודעת נחבטת במציאות חיצונית מאיימת ומפחידה. בעקבות זאת, אנו לפותים בממששות ללא מרחק. וכשהמציאות חובטת בנו את הממשי, אין כמעט הבחנה בין החוויה הפנימית לזו החיצונית. במקום שיהיה הדבר המאיים מוטמן עמוק בלא מודע, הנה הוא מופיע במלוא עוזו, פנים מול פנים, מפלח את גופנו ומשאירו חשוף ופגיע. קליין ואולנייה עוסקות במה שמתרחש עם האובייקט ובתוך האובייקט, אך בזמן שהראשונה בונה לנו עבר, פנטזיה לא מודעת, השנייה מנכיחה את ההווה כחלק משרשרת החיים. בסופו של דבר, שתיהן מדגישות עד כמה נחוצות ההתרחקות מהממשי והחזרת התנועה למרכז החיים הנפשיים. התנועה שבין הממשי למיוצג.

בחזרה לכאן ועכשיו, הצעתי לנו היא שהמחשבה, או ליתר דיוק החשיבה, של כל אחד ואחת מאתנו על ערוגת בארי מאפשרת את בנייתו של ייצוג פנימי ייחודי. על בסיס הייצוג הזה הופכת הערוגה להיות אובייקט שעימו, בתוכו ודרכו אנו פוגשים ונפגשים מקרוב עם הנוראות ועם התקווה לתקן את שאבד בפנים הנפש ובעולמנו. מול ערוגת בארי אנו הופכים לנושאי המסרים, ואנו מאפשרים לפנטזיות לא מודעות להתרחב ולהשתנות בתוכנו. מתוך תנועה זו, באפשרותנו לשוב, להתבונן ולהיות נוכחים בחיינו באופן רחב ופתוח, עד כמה שניתן. במילים אחרות, נסכין להתייחס ולפחד פחות ממכלול החוויות הגופניות והחושיות המתעוררות בנו, ובכך נאפשר לעצמנו להיות נושאי מסרים. כמו כן, מהרגע שמרחב התיקון מתקיים, יכולה פעולת הייצוג להבנות בתוכנו את ממד העבר. כלומר, אנחנו הופכים להיסטוריונים נושאי מילה.

העציץ של זוהר ודור הררי, צילום: ניבי להבי

כעת נותר לסלול את הדרך לשם.

קליין הפקידה בידינו את מטלת ההקשבה והפרשנות לחרדות העמוקות ביותר שנושא האדם בגופו ובנפשו. אופן כתיבתה, שלא פעם נדמה כי נועד להמחיש את עוצמת החרדה עצמה, לצד תעוזתה עם מטופליה, מלמד אותנו משהו חשוב: בזמן שהחרדות מופיעות ביחסים הטיפוליים, לצד הקושי, המתח והבהלה, אפשר גם לעמוד ענווים אך יציבים ולהציע שהחרדה עוזרת לנו לקדם את החשיבה. כך גם בנוגע לחרדות איון ומוות. קליין לא מרחיקה את ידיעת המוות והאיון, אלא מציעה שהחרדות והידיעה הן גם מקור לחיות, לחשיבה ולפעולה נפשית יצירתיות.

אולנייה משלימה את קליין ומדגישה את קיומם של הכוחות המחברים – ואוסיף, המתקנים – בנפש האדם. הנפש נידונה להכיר במציאות, וזה מה שהיא עושה כשהיא מעבדת ומחברת את המתרחש בתוכה. לצורך עיבוד וחילוף החומרים שבין הגופני לנפשי אנו תלויים באחר שיישא את המילה, שיאפשר את המעבר שבין "צל מדובר", המאפיין את המצב הטרום לידתי, ל"צל מדבר", המתפתח אחרי הלידה. ה"צל המדבר" מאפשר את עבודת הייצוג ואת המעבר מציוריות – פיקטוגרמיות – לעולם של שפה מוכרת ומשותפת. הייצוג הנפשי־גופני הכרחי לעבודתו של מרחב התיקון. לא רק שהייצוג נותן לנו מרחק מהממשי, אלא הוא אורג את ההתרחשות החיצונית אל תוך המארג הנפשי־גופני הייחודי של הפרט. תהליך האריגה או השיוך של החיצוני מניע את היכולת לזכור ולחבר בין חלקי נפש שונים. בנוסף, תנועה זו מתנגדת לכוחות הניכור והמחיקה.

פעולתו של התיקון

עבודת התיקון שייכת לכוחות הנאבקים למען החיים. הכוחות המחיים מחברים בין הזמן למקום ולמרחב. אנו פונים אל ערוגת בארי גם עם ערגתנו לבארי, זהו עבר נוכח בהווה המתמלא בו ופונה אל העתיד. המאבק על החי והחיים מכיר במורכבותה של ההוויה ונפתח לאפשרויות חדשות ושונות בה. מרחב התיקון מעניק לנפש אופן היות אחר בעולם שבו המהירות, הפסקנות והפיצול בין טובים ורעים מקבלים את הבכורה. ההתוודעות לכוחות מורכבים בנפש אינה משימה קלה, היא כרוכה בהגברה והעמקה של אחריות. אחריות זו מתבססת על רגשות של עצב, כאב ואשמה על מה שכבר אירע, אך נושאת עמה גם תקווה לתקן. אנו מקווים לתקן מתוך ידיעה כי הפרום וההרוס נוכחים בנו ובעולם, זוהי התוודעות המגבירה ומעמיקה את האחריות האישית, כמו גם את הקולקטיבית.

מרחב התיקון מסמן לגוף הנפשי שקיימת דרך נוספת להתמודד עם הנוראי. מרחב התיקון מסמן בתוכנו כמיטיבה ומרגיעה את היכולת לקבל את האפשרות להמתין, להשהות, לוותר על פעולה חזקה ומיידית. עמדת הוויתור אינה עמדה של הפסד או ייאוש. נהפוך הוא, יש בעמדה זו הצעה לאופן היות שבו הנוכחות בעולם מכילה מרכיב של ציפייה ונשיאת אי הידיעה. במקום הכוח הפועל, העושה, היודע, המפעיל כוח רב ואנרגיות לוחמניות אשר לא פעם נועדו למחוק את הידיעה על מורכבותה של ההוויה, מרחב התיקון מציע את עצמו כמרחב של חוויה פנימית איטית ועצורה יותר, המעזה לומר לעולם: אני יודעת את מחיר הכאב והסבל, ואין לו מזור מושלם, ואני פונה כעת להיפתחות לאפשרות שהשינוי יבוא מתוכי. זוהי המתנה שיש בה פתח לגילוי דבר מה חדש על אודות עצמי, על אודותיך ועל אודות העולם.

העציץ של משפחת בכר, צילום: ניבי להבי

אם באתם לכאן היום, הרי שהכוח המקווה, המתעניין, פועם בכם חזק יותר מזה של הייאוש והמפורר, וטוב שכך. העניין, הסקרנות, השהייה אל מול כך שאין לנו דרך לשנות את כל מה שנהרס, לצד האמונה שיש באדם ובאנושי עוד רבות לקוות לו וממנו, הם כוחות מחיים חשובים ביותר. זוהי היפתחות לחוויה חושית, רגשית וגופנית המציעה לנפש הרחבה הגמשה. אך היפתחות זו אינה משכיחה או שוכחת את הכוחות הפועלים בכיוון של היסגרות, ייאוש ואובדן דרך. מרחב התיקון נעור מתוך ובזכות אותה תנועה, וטומן בחובו גם מרכיב של תקווה שכן הוא מראה לנו כי הנפש החושבת והפועמת פועלת בדרכים נסתרות שמראות ומגלות בפנינו שאפשר לשרוד ולהמשיך לייצר מחשבות ורגשות גם בזמנים אלה, שלא הכל שוטח, לא הכל נשרף ואבד.

זמן וזמניות בערוגת בארי

ערוגת בארי לא נוצרה על ידי אמן, אלא אמנותה היא אוצרותה. האוצרות ממחישה את אמירתה של להבי ומגלה את יצירתיותה. אי קיומו של אמן מנכיח ביתר שאת את מקומו של כל אחד מהנוכחים בגופו הנפשי. ערוגת בארי מזמינה אותנו להביע, לחוש, להרגיש את שעובר בתוכנו מבלי שננסה להבין, לפרש, להתאים או להתנגד לשפתו של היוצר באופן מודע ולא מודע כאחד. אין לנו משימת פיצוח, אין תודעה של יוצר שאנו מנסים להבין או לבקר. אנו נעמדים חשופים מול הערוגה והיא חושפת את עצמה בפנינו ואותנו יחד איתה.

הטבע מקפל בתוכו את כלל הזמנים: הקדום, העכשווי והצופה קדימה. יכולנו לדמיין את צמחי בארי קמלים, נובלים, עוצרים את שרשרת החיים, נכנעים בלית ברירה להרס. אך צמחי בארי שרדו, המשיכו לצמוח ואף לפרוח, צמיחה שמורגשת כמעט כחריגה מהצפוי, מעוררת תקווה אך גם אי נחת, שכן היא מזמינה את הכוחות המחיים בתוכנו להתעורר לצד הכוחות המבקשים לחדול ולהתנתק, לא לדעת ולא להתבונן. הנחווה בבוקר יום שישי שימשי וקיצי, הוא נחווה במבט כפול: מתבונן ונראה, חווה את הפנים ואת החוץ. הנחווה מפנה את עיניו אל עבר ערוגת בארי ופנימה לתוכנו, זהו מבט שילווה אותנו גם אל האתמול וגם הלאה אל המחר.

צמחי בארי עברו את החורף, את האביב, וכעת את הקיץ. יש להם היסטוריה משל עצמם. בדומה לערוגת בארי גם אנו מגיעים הבוקר עם ההיסטוריה האישית שלנו ועם ערגתנו לזיכרונות, לתקוות כמו גם לכאבים שצברנו עם השנים. עתודות זיכרון נפשיות וגופניות אלה נותנות למתבונן הער עוגנים בתוך זמן ומקום. העוגנים נותנים לכוחות המתקנים נמל עגינה ועצירה אל מול הדחיפות והבהלה. שאלת הזמן והזמניות רלוונטית ביותר בימינו. הטראומה מוחקת את הזמניות וההיסטוריות ובמקומה מקדשת את הממשי המיידי. אם בפסיכואנליזה, שלא בימי שבר, נתמקד באופנים שבהם הזיכרונות שבים לחיינו – כלומר כיצד המודחק חוזר ומופיע בחיינו – כיום אנו משוועים לפעולה הפוכה: להיות מסוגלים לשכוח מעט ולהדחיק כדי שנוכל להמשיך לחיות, ויום אחד לזכור.

אולנייה וקליין עוסקות בשאלת הזמן. קליין מעמיקה דרך תפיסתה את הכאן ועכשיו והעולם הפנימי כמחזיק בתוכו את מרחב התיקון. מהו אם כן החיבור שבין התיקון לזמן ולהיסטוריות? פעולת התיקון מפציעה בנפש המקבלת את ממד הזמן על מה שהוא מאפשר לצד ההגבלות שבו. האדם יכול לעשות תיקון פנימי אם הוא מכיר ומתבונן במעשיו הקודמים ומקווה להווה ולעתיד שונים. תחילה התייחסה קליין לחיבור שבין רגש אשמה על מעשינו, לא מודע ברובו, לבין הדחף לתקן. האשמה, כמו הפחד על החיים, יכולה לכבול ולחבל בחיינו ובחייהם של אחרים, כשם שהיא יכולה לשמש מצע להתבוננות והיפתחות.

העציץ של מרינה ואיגור לוסב, צילום: ניבי להבי

אולנייה עוסקת גם היא בשאלת הזמן והזיכרון. עבורה, על מנת ש"אני\I" יוכל להתמקם בנוכחי ולחשוב על העתיד עליו לבנות לעצמו עבר. העבר של "אני\I" הוא רקע חיינו, שעליו אנו מתבססים ובתוכו נרגעים, שכן אנו נזכרים שטרם עכשיו היה לפני. הסיפור ההיסטורי שבונה הסובייקט, או במילותיה "לבנות לעצמנו עבר", נבנה על עתודות זיכרון שנותנות לאדם קרקע והבטחה שיש לו אפשרות שלא להיות זר ומנוכר לעצמו.

הזרות והניכור מפתים מאוד את הנפש הדואבת המחפשת מזור מידי ועוצמתי. הכואב לא יכול להמתין, הכאב הבלתי נסבל לא מאפשר המתנה, הוא מפתה אותנו לפנות לתיקונים מהירים רק כדי לנסות ולהרחיק במעט את הכעס והייאוש. זהו פיתוי שנחוש כלפי עצמנו וכלפי אחרים. אך כיצד יוכל האדם שלא להיכנע לפיתוי התיקון המהיר הגורם לניכור וזרות? אולנייה משיבה שהדרך לשם טמונה בחוויה נפשית־גופנית של המשכיות שתייצר עבר ושתאפשר לאדם להשתרש בהיסטוריות, שיש בה אמירה שאני היום גם בגלל ובזכות האתמול. אנו לא קיימים בחלל ריק של זמן ומקום, כך שלא כל דבר בידיי, היו אחרים לפנַי והיה אותי בזמן קודם. מכאן שלא הכל באשמתי, אחרים נושאים יחד איתי את כובד המסע. ידיעת המגבלה של הזמן מרגיעה שכן היא סוללת את הדרך להמשך כשם שהיא חותרת תחת המהירות ובעד ההמתנה והעיבוד הפנימי המתמשך.

ההמשכיות נִטעת בנפש דרך שני עקרונות מרכזיים: הקביעות וההשתנות. מצב זה יוצר הקבלה חזקה בין הצמח לאדם. הקביעות נבנית על בסיס "נקודות ודאות", נקודות המבטיחות לאדם קרקוע ושייכות למשפחה האנושית ולסדר הזמנים הקיים בו. ההשתנות, שהיא המרכיב השני של עתודת הזיכרון ושל המאבק בניכור ובזרות, מתבססת על תנועה מתמשכת המתרחשת במפגש. נושא המילים, נושא הזיכרון, נושא הזמן, מחזיקים יחד קבוע שיש בו מהמשותף אשר יתווה בפני הסובייקט את האפשרות לחוות ולתת פשר, לקבל מובן, ובמקום להישמט לחוש מוחזקים ואסופים. החיפוש המתמיד אחר החוויה הפנימית, דרך נדבכי נפש לא מודעים, נסתרים, עוזר לנו לאתר בתוכנו עוד ועוד יובלי מפגשים – כמו זה שלנו הבוקר – ההולכים כנגד ההתנכרות. הבוקר אנו נפגשים, חושבים וחווים יחד. הנחווה מחבר אותנו לעכשווי ולעתידי אך גם מאתר שם בפנים פיסות ילדות שבהן ניתן יהיה להפיח מחדש רוח חיים. זוהי מהותה של עבודת התיקון: הפנימי הנוכחי המורגש בגוף הנפשי מתקן ומשנה את פני העולם שבו אנו חיים היום, ומפיח חיים בפיסות ילדות שחשבנו שנהרסו או אבדו. זהו עוד נדבך מהותי בפעולת התיקון הפנימי.

הנחווה בנוכחי: כל תערוכה במוזיאון בעלת היסטוריה, פרשנות, בונה לנו עבר בתוך הווה מתמשך ומתהווה. לערוגת בארי יש נוכחי, היא מוקמה בין פרילינג לקופרמן. בין חוקרת הבית הפנימי לבין יוצר עצים דמויי אדם מעוותים ושלא נענים לסדר הדברים אלא יוצרים סדר פנימי חתרני. פרילינג מכניסה אותנו מיד עם כניסתנו למוזיאון לבית. אין לנו ברירה, קפצנו ראש פנימה. הגוף־הנפשי מוזמן לבחון את פנימיותו ופנים ביתו, את חדרי החיים שבהם אנו גדלים ומגדלים אנשים, מחשבות וחוויות. אנו ממשיכים לפסוע במורד המדרגות ומשמאלנו בין פנים המוזיאון לחיי החוץ ממוקמת הערוגה. כשפנינו לערוגה עין ימין נמשכת לתערוכתו של קופרמן. קופרמן יוצר עצים דמויי אדם, עצים מעוותים, טבע שלא נשאר כפי שהיה, אלא משתנה בפנים נפשו של האמן ושל המתבונן. קופרמן מציע לנו מרחבים לגילוי מצבים תודעתיים ראשוניים, חושיים, חסרי מילים או שקודמים למילה הדבורה. אולי הוא כבר מתחיל לחבר אותנו ל"צל המדובר" של אולנייה, לצורות שלפני המילים.

ערוגות בארי, מראה הצבה, צילום: דניאל חנוך

אך אנו שם, עדיין במורד המדרגות, בפנים, מביטים אל החוץ. לשמחתי ולהפתעתי הצמחים מקבלים את שהם זקוקים לו; אור שמש, השקיה, גנן שמטפל בהם. הם שוב בידיים טובות. אנו מתבוננים ומסתכלים על הערוגה דרך קיר זכוכית. קיר הזכוכית שומר וגם מונע מגע ישיר. שומר עלינו מפני החוץ הרועש, החם והקרוב מדי. קיר הזכוכית גם מונע את פעולתם של שאר החושים מלבד חוש הראייה. אי אפשר לגעת בצמחים, לראותם מקרוב, להריח את ריח האדמה. זוהי הזמנה לחוות את הנראה בתוכנו מתוך החוץ ולשוב פנימה ולראות את עצמנו פנימה. המבט פנימה יהיה שונה שכן הוא טבול בחוץ ובאחר. זוהי הזמנה לנשיאה, להחזקה, לסקרנות יחד עם הכאב והזיכרון.

ערוגת בארי והכיווניות ההפוכה: ערוגת הצמחים מונחת על רעפי בתים הרוסים. הצמחים אינם על האדמה המוכרת, הרגילה. הם כבר לא בסביבות הבית, הם אינם מקשטים את סביבותיו אלא הם על הריסותיו. ניבי מציעה בכך פעולה חזקה של היפוך המצב שהיה, במקום בית שבו יש צמחים יש צמח על רעפי הגגות השרופים. היפוך מטלטל שכן הוא מנכיח את הרס הבית, שמיטת הקרקע, החיים שאבדו, אך גם יש בו אולי מעשה של תקווה. תקווה שתצמח מהשורש, מהחלק התחתון, הקדום, הראשוני של מרחבי החיים. האדמתי יציע את עצמו כקרקע לצמיחה. ייתכן שיש אף ציפייה שאותם צמחים שהמשיכו לצמוח יעוררו בנו את הרצון לבנות, את הכוח לקוות שנחזיר את סדר הדברים למסלולם, שבו האדמה לא הופכת את פיה אלא מציעה את עצמה לנטיעה.

מתוך הערוגה אל פרידה וסיום: בערוגה הצמחים נמצאים בכלים ממוספרים. כל מספר מעיד על שיוך למשפחה, עדות לקיומה. מעניין לחשוב על מספור בתוך קיבוץ, קולקטיבי שהפך לפרטי – התופת שפגעה בקהילתיות – המספור שמאפשר לחזור אל פרטי הפרטים, אל היחידים שבונים את המכלול. הצמחים מספרים לנו סיפור בתוך סיפור, שכונות בתוך קיבוץ. עצרתי להתבונן במפת פריסת הצמחים כפי שהיא מופיעה במגדיר ועלתה תמונה של התקבצות של שתי שכונות בקיבוץ. במציאות של השבעה באוקטובר איסוף הצמחים נעשה מתוך השכונות שנפגעו הכי קשה, והן הכרם והזיתים. אך היום, ממרחק, אחרי זמן שעבר, אפשר לחשוב על כך כעל קהילה בתוך קהילה. נדמה שהצמחים עצמם מייצרים עבורנו מרחב ייחודי, שבו אנו יכולים למצוא גם נחמה, קהילתיות שלא ידעה את קיומה ונוצרה בתוך עצמה מבלי משים. ייתכן שהלא מודע מצא דרך משל עצמו להתגלות.

*

המאמר נכתב במסגרת שיתוף פעולה בין מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית ומכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמנו.

קרן סידי-לוי היא פסיכולוגית קלינית, עמיתה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, בוגרת הכשרה בפסיכותרפיה פסיכואנליטית קלייניאנית מבית הספר לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב, דוקטורנטית בחוג לתרבות ופרשנות, בהתמחות פסיכואנליטית באוניברסיטת בר אילן.

*

ערוגות בארי / מוזיאון הרצליה

אוצרות: ניבי להבי

שרה מלכין 12, הרצליה