המדור לחקר החלל: שאלון למפעילי חלל האמנות
ברוכים הבאים ל"מדור לחקר החלל", מסע בין קירות לבנים, תאורת ספוטים וחזונות אמנותיים. בכל פעם נחשוף בפניכם חלל אמנות אחד על כל רבדיו: מהסיפור שמאחורי הקמתו, דרך המודל הכלכלי שמקיים אותו ועד לקו האמנותי הייחודי שמגדיר את זהותו. באמצעות שאלון קבוע יחסית נפרוש את המפה המלאה של כל חלל, מהתנאים הפיזיים והטכניים ועד להזדמנויות להציג בו. זוהי הצצה אל מאחורי הקלעים של המקומות שמעצבים את נוף האמנות העכשווית בישראל. מפעילים חלל אמנות ורוצים להשתתף במדור גם אתם? כתבו לנו
איפה אנחנו:
למרכז לאמנות עכשווית בערד שני מוקדים: הראשון הוא הגלריה של המרכז, חלל בגודל כ־300 מ"ר, שממוקם בקומה הראשונה של מתנ"ס ערד ומוקדש לאמנות עכשווית. המתנ"ס נמצא במרכז העיר (רחוב בן יאיר 28) והוא מרכז התרבות והקהילה שלה.
השני הוא בית שהות האמן, שנמצא ברחוב אחווה בעיר. זהו בית פרטי עם חצר קטנה וגדר עשויה מאבן ערד. הוא נתרם לעיריית ערד בידי גב' דורה גמזו, בתנאי שיוקדש ליצירה תרבותית. ב־2014 נוסד כבית שהות אמן ומאז אירח יותר מ־200 אמנים ואמניות מהארץ ומהעולם לשהויות של שבועיים עד חודש. הקול הקורא לתכנית הרזידנסי פתוח תמיד, ללא דד ליין.
בנוסף לשני המיקומים האלה, חנכנו ב־2023, לראשונה זה 30 שנה, שני פסלי חוץ חדשים על סף המדבר: "שער כוכבים" של איתן בן משה, ו"נוטגלריה ערד" של ריינהולד ציסר. אפשר להגיע לאזור מצפה גורני שבטיילת מואב, לבקר ולשוטט.

מראה הצבה מתוך התערוכה "תשע שניות מהמותן", האחים מוסלין, 2022, צילום: סשה טמרין
היסטוריה של המבנה בקצרה:
הגלריה פועלת בתוך המתנ"ס העירוני, שנבנה בשנות ה־70 במרכז המסחרי של ערד. בחלל שבו פועלת הגלריה פעל בעבר "מוזיאון ערד", שפעל משנות ה־70 עד תחילת שנות ה־2000, והציג תערוכת קבע ותערוכות מתחלפות בנושאי ארכיאולוגיה של האזור ואמנות. החל משנת 2016 המקום משרת את המרכז לאמנות עכשווית בערד.
בית שהות האמן של המרכז הוקם כבית פרטי בשנותיה הראשונות של ערד, והתגוררו בו רוברט ודורה גמזו. בשלב מסויים רוברט נפטר ודורה נשארה לגור במקום לבדה. בשנות ה־90 נפטרה דורה, ובצוואתה העמידה את הבית לרשותה של עיריית ערד כדי שתפעיל בו "מקום לכותבים ואנשי רוח, לתקופות קצובות של השראה ויצירה". החל משנת 1996 הפעילה בו העירייה את "בית הסופר", שאליו הגיעו אליו סופרים לתקופות יצירה קצרות, אך לאחר כשנתיים נסגר המקום עקב בעיות תחזוקה וצורך בשיפוץ, והוא עמד ריק במשך שנים רבות. בשנת 2014 איתרו אורן עמית והדס קידר את המקום והקימו בו את תכנית הרזידנסי הבינלאומית לאמנים.
תולדות האמנות:
תכנית הרזידנסי הוקמה ב־2014 בידי הדס קידר ואורן עמית. בהמשך לזה, הוקמה הגלריה של המרכז בשנת 2016. בגלריה הוצגו עד כה כ־40 תערוכות. אפשר למצוא מידע עליהן, על המרכז ועל תכנית הרזידנסי באתר המרכז: https://www.acacarad.org/.
באתר יש בלוג שהות אמן ובו חומרים מילוליים וחזותיים של אמניות ואמני הרזידנסי לאורך השנים. יש גם עמודים שמוקדשים לעיון ומחקר על נושאים שהועלו בתערוכות ובתכנית הציבורית.
בערוץ היוטיוב של המרכז אפשר למצוא תיעודים ותכנים דיגיטליים: הרצאות, שיחי אמן וכדומה.

מראה הצבה מהתערוכה "אבנים וסימטריה בארץ החולות, פרק ב׳: למרגלות המקדש הכלקוליתי; יקיצת הממלכה והתכשיט הרוחני", נטעלי שלוסר, 2022, צילום: סשה טמרין
מי הנפשות הפועלות?
מנהלת אמנותית ואוצרת: לאה אביר
מנהלת המרכז: ליהיא אלון
מייסדים: הדס קידר, אורן עמית
צוות מדריכים
ספרו לנו בקצרה על כמה תערוכות בולטות שהוצגו בגלריה:
מהסוף להתחלה:
בימים אלה מוצגת תערוכת יחיד גדולה של נדב עשור, "אופק אדמה", אותה פיתח במשך השנים האחרונות, בין השאר בתכנית הרזידנסי שלנו. התערוכה היא דוגמה טובה לתערוכות יחיד שנבעו באופן אורגני מתכנית שהות האמן ומהגיאופוליטיקה של האזור. דוגמה בולטת נוספת היא התערוכה של דנה דרוויש "נפש חיה בי" (אוצרת: לאה אביר), שבמרכזה עמדה סדרת תצלומים של כלבי המדבר המשוטטים בשטחי הספר. התערוכה החלה שיתוף פעולה עמוק עם עמותת "ערד לחי", שדואגת לכלבים המנודים והמתפראים. תערוכות יחיד בולטות נוספות, שכמו "נפש חיה בי" רובן נדדו לאחר מכן ואפשר היה לראותן במוסדות אמנות אחרים בארץ: "אבנים וסימטריה בארץ החולות" של נטעלי שלוסר, תערוכתה של רום אלקאדי "ילדות" והתערוכה "נשיקת שמש" של סשה טמרין. תערוכות קבוצתיות בולטות כוללות את התערוכה שחנכה את הגלריה בגלגולה העכשווי, "משאבות אנוש" (אוצרת: הדס קידר). בשנת 2021 הוצגה התערוכה הקבוצתית הגדולה "הר הקסמים" (אוצרות: לאה אביר, בר ירושלמי) שנולדה מתוך סיפורה של ערד כאתר הבראה ועסקה בהיבטים שונים של מרפא והחלמה.

מראה הצבה מתוך "תהומונים", קרן רוסו, 2024, צילום: דורון אורגיל
כשאמנים מתכננים תערוכה הם מחפשים לא פעם חלל מתאים לאופי או לגודל של העבודות שלהם, אז בואו נדבר קצת טכני:
מטראז': כ־300 מ"ר, מחולקים לחלל גדול וחלל קטן יותר.
גובה תקרה: בין 3.40 ל־4.30
סוג רצפה (מרצפות טרצו, קרמיקה, בטון מוחלק וכו'): מרצפות אפורות
חלונות: דלת זכוכית בחלל המרכזי שמובילה למרפסת שפונה אל העיר והמדבר. יש גם חלון גבוה בחלל הקטן יותר, שבין התריסים שלו גרים תמיד זוגות יונים ותורים.
תאורה: ספוטים בעיקר, קרים וחמים. באזורים מסוימים גם פלורסנטים שוטפים. יש דימרים לפי פסי תאורה. אור שמש נכנס במהלך היום אבל יש מסנני UV על הזכוכיות.
בסקאלה שבה 1 היא קוביה לבנה סטרילית ו־10 הוא מפעל לייצור תחמושת מהמאה ה־17 שהוסב להצגת אמנות, איפה תמקמו את אופי החלל שלכם מבחינת אדריכלית? 5.
כמה תערוכות מוצגות בדרך כלל במקביל בגלריה: שתיים.
יש חלומות לשינוי ושיפוץ החלל? אם כן, ספרו לנו עליהן: כן. שיפוץ הרצפה ואולי גם חשיפת הנישות הקטנות שהיו בחלל המקורי ונחסמו אי אז בקיר גבס.
שובל הכסף, מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך:
של מי הבעלות על המבנה? עיריית ערד.
מה המודל הכלכלי שמחזיק את הגלריה (מוסד ציבורי ללא מטרת רווח, גלריה שיתופית, גלריה מסחרית ועוד)? מוסד ציבורי ללא מטרות רווח.
החלל נתמך על ידי גופים ציבוריים (עירייה, משרד התרבות, קרנות)? עיריית ערד, משרד התרבות, תמיכות נוספות לפי תערוכות (קרנות שונות לתמיכה באמנות), שיתופי פעולה עם מכוני תרבות מהעולם.
האם יש לכם אפיקי הכנסה נוספים? סדנאות לילדים וסיורים מודרכים לקבוצות במחיר סמלי.
האם נגבים דמי כניסה לביקור בחלל? אם כן, כמה ולאן הולך הכסף? לא.
האם אמנים נדרשים לשלם בעבור הצגה בחלל? כמובן שלא.
האם אמנים מקבלים שכר על השתתפות בתערוכות? כן.
במוסד יש מקבלי משכורות קבועים? אם כן, באילו תפקידים? מנהלת אמנותית, מנהלת המרכז, מדריך/ה.
האם אתם מסתמכים על עבודה של מתנדבים? אם כן, באילו תפקידים? לא. היו בעבר סטאז'ים של תלמידי תכניות אוצרות.
מה גודל התקציב/המחזור הכלכלי של המוסד? קטן.

איתן בן משה, שער כוכבים, פסל חוץ על סף המדבר, 2023, צילום: איתן בן משה
אמנות וסביבה:
האם מתקיימת פעילות קהילתית בגלריה או מטעם הגלריה? כל הזמן. הגלריה נמצאת בתוך המתנ"ס ומקיימת איתו קשר הדוק. יש גם פרויקטים ותערוכות שמשלבים פעולות קהילתיות כחלק מהתהליך או מהפעולה האמנותית, וכן תכנית ציבורית פתוחה ללא תשלום בגלריה ואונליין. יש סדנאות וסיורים מודרכים. כמו כן, כל אמנית ואמן שמשתתפים בתכנית השהות מקיימים סדנה כלשהי עם תושבים.
האם אתם עובדים גם עם השכנים, הקהילה הגאוגרפית הקרובה? הקשב לסביבה ושיתופי הפעולה עומדים בבסיס האג'נדה של המרכז.
מי קהל היעד שאליו פונות התערוכות בחלל? מגוון מאוד. תושבי העיר וקהילת האמנות, קודם כל. במעגל שני תושבות ותושבי האזור, ובמעגל הרחב – שוחרי אמנות בארץ. בעיר עצמה קהילות רבות שהתערוכות פונות אליהן בדרכים שונות, חלקן תוארו כאן. שיתופי פעולה שונים מובילים, למשל, למדענים וחוקרים של האזור, לסטודנטים ומרצים שלומדים ומלמדים באקדמיות בנגב ועוד. מרבית הפרסומים של המרכז הם בארבע שפות, שכולן רלוונטיות לעיר: ערבית, אנגלית, רוסית ועברית. תכנית שהות האמן פונה קודם כל לאמנים ולחושבות/ים על אמנות, ומכוונת לתהליכי עבודה על הטווח שבין בידוד יצירתי לבין פעילות חברתית, קהילתית ושיתופית. הקול הקורא פתוח באופן קבוע, ללא דד ליין.
מה חסר בעיר/יישוב שלכם? עוד גלריות ותמיכה ציבורית באמנות.
ולסוד השמור ביותר של שדה האמנות בישראל: אם אני רוצה להציע תערוכה לגלריה, איך אני עושה את זה?
לא שמור בכלל. אפשר לפנות אלינו במייל ולשלוח הצעות: acacarad@gmail.com
האם יש קול קורא לתערוכות שיוצא בזמנים קבועים? מדי שנה יש תערוכה אחת בשם "הקופסה" שמיועדת לאמניות ואמנים תושבי האזור, ולה יוצא קול קורא. לשאר התערוכות לא. כמובן שתכנית שהות האמן מבוססת על קול קורא מתמשך.

מראה הצבה מתוך "נפש חיה בי", דנה דרויש, 2021, צילום: סשה טמרין
ישנם חומרים, טכניקות, נושאים וסוגי תערוכות שהגלריה מתמקדת בהם (החל ב"אנחנו חלל שמתאים בעיקר להצבת ציורים" וכלה ב"הגלריה מתמקדת באמנות הנוצרת סביב משבר האקלים")?
המרכז לאמנות עכשווית בערד הוא מוסד עוגן לאמנות עכשווית בערד ובקהילות הסובבות אותה באזור הנגב המזרחי. התערוכות והפעילויות של המרכז נוגעות בסוגיות האסתטיות, הפוליטיות, החברתיות, הגאוגרפיות והאקולוגיות העולות מהמרחב שבו הוא פועל. אין הגבלה או מיקוד שקשורים במדיום או טכניקה.
בעוד הגלריה של המרכז פועלת מליבו של מרכז תרבות עירוני־קהילתי תוסס, בית שהות האמן נמצא במיקום מבודד יחסית, על סף המדבר. בהמשך לכך, תכנית השהות מזמינה ומציעה תהליכים שונים, על הטווח שבין בידוד יצירתי לבין פעילות חברתית, קהילתית ושיתופית. תכנית השהות פונה לא רק לעוסקות ולעוסקים באמנות אלא גם בכתיבה, במחקר ובחשיבה על אמנות. השהות לא מחייבת תוצר.
הקשר בין התערוכות לבין תכנית שהות האמן לא מחויב אבל כן אורגני, ומשקף בעיקר את התהליכים העמוקים וארוכי הטווח שמתרחשים בין אמנים ואמניות לבין העיר והאזור ותושביהם.
משהו נוסף? (בעיקר מקום למלל חופשי ומסרים לעולם)
שעות הפתיחה: רביעי, חמישי: 11:00–14:00, 16:00–20:00, שבת 11:00–14:00
מוזמנות ומוזמנים לעקוב אחרינו:
מעולם לא הבנתי את מקור הדחף/האובססיה לפתוח חללי ל"אמנות עכשווית" בכל מיני 'חורים' ברחבי הארץ. חרשתי, ביקרתי בהמון תערוכות בקיבוצים, בלובי של בתי מלון, בעיירות פיתוח, באזורי תעשייה, בשכונות מצוקה ותחושתי היתה של איבוד אוריינטציה, שאני תקועה במקום אחד ורואה תערוכה אחת, תמיד מותאמת לטעם המוכתב מלמעלה, המקובל, התקני, של בוגרי סדנאות אוצרות ואקדמיות לאמנות. מיותר לציין שדף ההסבר בכניסה לחללים נראה שלא נכתב על ידי בן אנוש, אלא בידי תוכנה מותאמת.
מה ההבדל בין תערוכה בגלריה 'דביר', או בערד לבין תערוכה בקיבוץ כברי, או באזור התעשיה עמק חפר, או במוזיאון תל אביב? בין תערוכה בגלריה קו 16 לבין תערוכה בגלריה 'ברבור' הי"ד ? קשה לאתר עמדה, אופי וטעם נבדלים ו/או מקוריים, בטח שלא שום דבר שמגרד את המושג 'חתרנות' ובוודאי שלא ביקורת כנגד היד המאכילה, כנגד המרכז וקובעי הטעם. כלום. אין הוכחה טובה לכך מאשר הדימויים המופעים ברשימה שלפנינו. מופת של טעם אנין ובורגני. כמה פעמים נראה עוד קירות צבועים בצבע קרם משחתי?
המהירות שבה 'הועברה' גלריה בארי 'הביתה' לתל אביב היתה בעיקר פתטית ונטף ממנה חומר הרסני כשהוא בא במגע עם הרוח- קיטש ודם.
הפרטנזיה לשיתוף הקהילה, לחשיפתם ל'תרבות' יש בה תמיד ממד חריף של התנשאות אם נרצה או שלא… כך גם הצגתם של אמנים מקומיים. שלא לדבר על תוכניות שהות אמן.ית והזמן והמקום 'הטהורים' שהמקום מאפשר לו.ה ליצירה, לכתיבה ובעיקר להרהורים, כפי הנראה חסרי פשר.
לפחות במקרים שאני מכירה הקהילה (כוונתי לבני המקום 'האותנטיים' ולא לאלה שהצטרפו בהרחבות- בנה ביתך וכאלה. יבנה כמשל) היתה פסיבית ומשועממת, לעיתים אף התנגדה בפועל ובצדק לדעתי.
יש משהו לא נעים בפילנתרופיה מהסוג הזה, ב'זרים' שבאים להעניק, לתת מעצמם…הפעילות – ההפעלה המנדנדת, היא בעיקר לצורך מילוי האגו 'הסוציו-אינטלקטואלי' של מתפעלי המקום. חללי התצוגה הללו הם חלוקת חרוזי זכוכית לילידים וכמובן הכנסה נוספת ליזמים בעלי הכוונות הטובות.
ערד עוברת שינוי דמוגרפי, סוציו-פוליטי קשה, דומה מאד לזה שעבר על בית שמש ובעתיד הקרוב יכסה על כולנו ולמשחקים 'באמנות' אין כל השפעה עליו ואולי אפילו להיפך.
האנשים 'הטובים' יעזבו במהירות עם זנב בין הרגליים. נקווה שלא מלאי טינה כלפי הקהילה.
פתיחות עמוסות בקהל לא מקומי רב ומראה שיירת המכוניות העוזבת את העיר לאחריהן, הוא מראה עצוב, שלא לדבר על החיבוקים והנשיקות בטרם החשכת החללים.
ליאורה
| |לפי תגובתך, אני מבינה שלא ביקרת במקום. מוזמנת תמיד.
לאה אביר
| |