ליקוי מלא של הלב

"ארבע שמשות", תערוכת היחיד של ליאם שמבון בבית האמנים בירושלים, היא חנות בוטיק להגיגים על מלחמה, שממון, וקיום אנושי שברירי. שמבון יוצר חלל המחולק לשניים, תוך התבססות על ארכיטקטורת המבנה, ורוח הסרט החותם השביעי של אינגמר ברגמן, ששמה של התערוכה לקוח ממנו, שורה עליה. חלקו האחד של החלל מזכיר מלתחה, ואילו החלק האחר, הפנימי, מתפקד כמעין מחסן תת־מודע: מרחב רעיוני המחבר בין הסרט לתערוכה והופך אותה לחוויה תיאטרלית־פרפורמטיבית, המבקשת לשאת משמעויות פוליטיות וחברתיות.

בפינה העליונה של החדר הפנימי ממוקם צינור מתכת בצורת האות רי"ש, המשמש כמתלה ל־16 מעילי ניילון (bomber jackets) שחורים, שבתוכם חבויות תמונות מודפסות על סאטן שנתפר כבטנה. המכניקה הזו מזמינה את הצופה לעבור בין המעילים ולדפדף, כמו בחנות בגדים, בגוש פורמליסטי שחור של לקחים מינימליסטיים הבוחנים את היחס בין הגוף לאובייקט; כאלו המשלבים באופן מודע את הנוכחות הפרפורמטיבית של הצופה ומבקשים לשבור את ההפרדה בין הקדושה והחול. הפעולה יוצרת חוויית הצצה אינטימית וחושית: המרקם, הנפח והריח שלהם נוגעים בעולם פטישיסטי. גם אם אין כוונה ברורה לשייכות גברית, הם מורגשים כגופים גבריים. המעילים נושאים עמם עול של ביטחון; הם באים מעולמות האבטחה והצבא, ומבקשים התרפקות ומנוחה על שרירי גיבורים, אך למעשה הם ריקים, מעטפת חסרה, מלאכי מוות מרחפים.

ליאם שמבון, פרט מתוך ללא כותרת (חברה שוממת), מעילי טייסים, הדפסה דיגיטלית על בד סאטן, 2024, צילום: דניאל חנוך

המעילים גויסו ליצירת סרט. הם מתפקדים כפריימים, וההצצה לתוכם מבקשת לייצר תנועה. הפריימים לקוחים משני מקורות: חלקם מציגים תקריבים של עין ממצמצת של סוס, ועל אחרים מופיעות כתוביות מדיאלוג בסרטו של ברגמן. בדיאלוג הנבחר האביר והשחקנית משוחחים, רגע נדיר של חסד בתוך האווירה הקודרת של הסרט. האביר, שכבר ראה את פניו הרבים של המוות, עייף ומשועמם מעצמו:

"You don't look so happy."
"No."
"Why?"
"I have dull company."
"What do you mean, then?"
"Myself."

השיחה מתפרשת על המעילים התלויים באוויר, משפט בכל מעיל, ובין לבין מופיעה עינו הממצמצת של הסוס.

החוט המקשר של העבודה בעיניי הוא סיפורו של אדוארד מייברידג', חלוץ הצילום, שהתבקש והצליח להוכיח כי קיים רגע שבו רגליו של סוס דוהר מרחפות כולן מעל פני האדמה (והניח את היסודות לצילום מהיר, אנימציה ולבסוף – קולנוע). בתקופת המאורע ההיסטורי, מייברידג' היה מעורב באירוע דרמטי ומתועד היטב בחייו האישיים: לאחר שגילה כי אשתו בגדה בו, נסע אל ביתו של המאהב וירה בו למוות מטווח קצר. הוא נעצר והועמד לדין באשמת רצח, אך זוכה על ידי חבר המושבעים בטענה של "הריגה מוצדקת", משום שמעשיו נתפסו כתגובה מתקבלת על הדעת לנסיבות. כך נוצרת הקבלה מסוימת בין התערוכה לבין סיפורו של מייברידג': ספקטקל של מוות שגור, אלימות חסרת משמעות.

ליאם שמבון, פרט מתוך ללא כותרת (חברה שוממת), מעילי טייסים, הדפסה דיגיטלית על בד סאטן, 2024, צילום: דניאל חנוך

האביר בסרטו של ברגמן נמצא בדרכו הביתה לאחר שנים של לחימה בארץ הקודש במסגרת מסעות הצלב. הוא עייף ומצוי בעולם ריק, שבו אלוהים אינו משמיע קול והשטן נעדר. הוא תלוי במרחב ביניים ומהרהר על טיבו של המוות, תוך כדי משחק שחמט עמו. בתנועת רי"ש של כלי שחמט, הסוס בתערוכה מסמל את בואה של האפוקליפסה בארבעת החותמים הראשונים. הוא משחק בסרט שהוא עצמו צופה בו; עינו בתוך המעיל נראית כמו חור, כמו מורסה, כמו פצע ירי שחור, חבלה פנימית נסתרת שהמפגש עמה הוא חלק טבעי מחיי הצריכה שלנו. הגוש השחור המאסיבי מאיים על הצופה כפוחלץ בברדס. בתוך חלל התערוכה אנו אוחזים במעילים השחורים, מובלים כאחת הסילואטות השחורות בריקוד המוות של ברגמן.

שתי העבודות האחרות בתערוכה, שזהות זו לזו למעט הבדלים זניחים, מציבות ניגודיות צבעונית. בחלל מוצבים שני פדסטלים אסתטיים לבנים, העומדים על ארבע רגלי מתכת קטנות, מרחפים מעט מעל הקרקע. על כל אחד מהם ניצבות שתי דלתות לוקר לבנות, שחוברו זו לזו באמצעות מחבר הפתיחה שלהן. כך ניתן לפתוח ולסגור אותן. בכל אחת מהדלתות חור מרושת, וכך הן הופכות לתאי וידוי ניידים. בהקשר ל"החותם השביעי", עולה סצנת וידויו של האביר, וידוי שמנוצל כנגדו. ונטות קטנות על משטחי הפדסטלים מוציאות זרם אוויר חלש ויוצרות רעש עמום, המזכיר מלתחה או חדר קירור מתים. מעל כל אחת מהן תלויה שרשרת כסופה עם תליון אריה, נעה בקושי מהרוח החלשה, מסמלת מלוכה.

ליאם שמבון, מראה הצבה, צילום: דניאל חנוך

לפנינו שני "מלכים חשופים", ללא אפשרות לתקוף או להניח זה את זה. הם תקועים לנצח בחוסר מוצא, חיים־מתים ללא היכולת להגיע למט. האריות תלויים כמטוטלות שאינן זזות – ספק בכוונה, ספק כליקוי מכני. שמבון משתף כי אחת ההשראות לעבודה היא Untitled (Perfect Lovers) של פליקס גונזלס־טורס. אם אצל גונזלס־טורס הקשר בין האובייקטים נובע מרגש עמוק של שני נאהבים, מערכת היחסים בין שני המלכים הלבנים נחווית כרעיונית: האם הם אויבים? נאהבים? זהויות מגלומניות שחברו למטרה משותפת?

ארבע השמשות הן סימן לאחרית הימים, והתערוכה נוגעת, במודע ולא במודע, בשמש הארץ־ישראלית שנתקעה. היא מוצגת בירושלים, בזמן מלחמה, עם סיפור על אביר שחוזר ממסע צלב ואריות שבט יהודה מרחפים בה. הכל נותר במצב ביניים: השחמט קפוא, המעילים תלויים, הדיאלוגים ברִיק. אנו חיים ברגעים של המתנה קיומית, בשממון של סכסוך ללא כיוון, ובאלימות קיצונית שהפכה לאינטגרלית בחיינו. כולנו כלי משחק בעולם שבו דמויות מבקשות להיות החזקות מכל ולהוביל את כולנו, באסטרטגיות זדוניות, אל הקץ.

ליאם שמבון, פרט מתוך זוג אריות, 2025, צילום: דניאל חנוך

במובן מסוים, החללים בתערוכה נוזלים זה אל זה ומעוררים תחושה משככת של הזדהות בתוך החיכוך, האירוניה, החרדה והנוסטלגיה. כשם שהשחקנית ב"החותם השביעי" מביאה עמה אמפתיה ואמנות, כך גם שמבון, שמעיד כי לאחר פירוק התערוכה מעיליו יימכרו, אולי כרצון חבוי לשאת יחדיו את הקושי שאליו נקלענו. ואולי זהו רגע הניצחון שבו המשחק משתחרר ומופיעה תקווה: כשהבגד מתחיל להיות בשימוש הוא כבר לא רק עדות לחוסר, אלא שב להיות גוף, שב להיות תנועה. עינו של הסוס היא גם עין משגיחה וחומלת; עין אלוהית קיימת ונוכחת, גם אם היא מסתתרת בבטנה של מעיל.

*

ארבע שמשות / ליאם שמבון

אוצר: הלל רומן

בית האמנים בירושלים

נעילה: 15.3.25