העובדות הידועות לנו

ארבע הערות בעקבות התערוכה ״העובדות הנחוצות לנו״ של מאיה שמעוני. ¹

אלימות הגלובלי

במאמרו אלימות הגלובלי מצביע בודריאר על ההבדל שבין ההיגיון האוניברסלי והגלובלי, ועל האופן שבו המחשבה האוניברסלית הוטמעה אל תוך ההיגיון הגלובלי.²  בעוד האוניברסליות מציינת מערכת ערכים, הגלובליות היא מערכת של המרה וחליפין. ההבחנה ברורה. במערכת הערכית מתפקדים אנשים וגופים, בעוד זו הגלובלית היא מערכת של מסמנים. מערכת בירוקרטית, טכנוקרטית, של יצרים ודחפים ותשוקות. מערכת שסופה עולם של אינדיבידואליות חסרת אנושיות.

אחד ההבדלים המשמעותיים בין המערכות נוגע בקיומו של ממד סימבולי. הסימבולי, על פי בודריאר, שייך להגיון האוניברסלי (למערכות ערכים) בשני מובנים: ראשית, בבחינת "השארית" או הפער שבין הערך ובין האדם/גוף הפועל תחתיו ובחסותו; שנית, ולא פחות חשוב, בבחינת היכולת לגשר על הפער, "להחזיר את החוב", באמצעות הגוף ועל ידי הקרבה. שני ממדים אלו השתנו ונעלמו בתוך ההיגיון הגלובלי. ראשית, המערכת הגלובלית אינה מייצרת פער מתוך חוסר אלא מתוך עודפות והצפה. במובן זה, אין כל טעם ומשמעות ליכולת שלנו לגשר על פערים – "אין למה, ואין למי" – ובהתאם אין כל טעם ומשמעות לפעולות שלנו, אלא במידה שהן קשורות ליכולת שלנו להצטרף אל תנועת המסמנים במערכות הגלובליות.

התגובה הוולגרית – המאפיינת את המציאות העולמית באופן כללי, אבל את זו שלנו באופן קונקרטי וכואב – היא כמובן עלייה של כוחות שמרנים, קונספירטיביים, הקוראים להשיב את "הסדר הישן", את "עולם הערכים" שבו היו לדברים משמעות (גם אם נוראית ודכאנית, משל: "מה שווה האדם/גוף אם אנחנו לא יכולים לשלוט בו"). אלא שרעיון "החזרה לאחור", או כפי שקורא לזה בודריאר "בריחה קדימה",³ מציג פירכה גרוטסקית: הכחשת הזמן והקיום. או במילים אחרות: הקרבת האדם והגוף בשם המשמעות והערך שניתנו לו. הבעיה, כפי שמראה זאת בודריאר, נעוצה בהבנת "הדיאלקטיקה של הערך". מחד, שואף כל ערך, מעצם מהותו כערך, לחול באופן אבסולוטי על כל מצב עניינים, ובאופן אוניברסלי על כולם. אלא שבתהליכי הפצתו והתאמתו נדון הערך להשתנות ולהתדלדל, להתאים עצמו לכולם, עד שבפועל הוא מציין את "המכנה המשותף הנמוך ביותר": הופך גלובלי (אפשר לחשוב לדוגמא על הערכים "דמוקרטיה" ו"אמנות").

מאיה שמעוני, מראה הצבה מתוך "העובדות הנחוצות לנו", צילום: לנה גומון

חשיבותו של הממד הסימבולי, בעיניי בודריאר, קשורה לכך שהוא מתחזק את כוחות ההתנגדות למציאות. הסימבולי הוא נוכחות שהמערכת לא יכולה לעכל, אלא דרך ייצור של משמעות: משמעות שהגוף והחיים משמשים לה ערובה (כמו מעשה טרור או הליכה לסופר). היעלמות הסימבולי בעידן הגלובלי מעוררת תהייה, אם כך, על עצם האפשרות של התנגדות, של חריגה, של יצירה, על עצם האפשרות לנוכחות של גוף אנושי ומקום אנושי במציאות העכשווית, תהייה שאצל מאיה שמעוני מתחדדת ומתבחנת כמוטיבציה: כבסיס וכמקור לפעולה היוצרת.

טכניקה כאתיקה

עבודתה של מאיה שמעוני עוסקת במה שאפשר לכנות "רדי־מייד" תרבותי, בהתחקות אחר תנועת המסמנים ונדידת הדימויים – בעיקר אלו הקשורים לסמכות – והאופנים שבהם אלו מעצבים את המציאות. בחינת היחסים שבין דימויים תרבותיים נעדרי מקור (סימולקרה) ומערכות המשמעות שהם מייצרים (סימולציה) היא גם התייחסות לממדים סימבוליים שאותם דימויים נושאים; באמצעות ממדים סימבוליים אלו מבקשת שמעוני להציב את הגוף האנושי בסימן שאלה. על פי רוב, העיסוק בשיח ובתרבות נושא חותם פוליטי, ביקורתי. ואמנם, כמרחב של ביקורת האידיאולוגיה לגווניה, שימש שיח המסמנים, מנקודת המבט של הנפש, לניתוח ופירוק הסובייקט – המסמן האדון – וחוויית המציאות שלו. אצל מאיה שמעוני, להבדיל, העיסוק הביקורתי והפוליטי בשיח ובתרבות משמש לבחינה חומרית וחושנית של משמעות החוויה הוויזואלית, שאינה אלא, ומזה זמן רב מדי, משמעות קיומית. ⁴

מאיה שמעוני, מראה הצבה, "הרקיע השביעי" בגלריה גבירול, עלי זהב אדריכליים על רצפת לינולאום, 2017, צילום: טל ניסים

ברוב המקרים עבודותיה של שמעוני, ועוד יותר מכך התערוכות שלה, מתכתבות עם "מיצבים", ועם "תצוגה תלויית מקום"; משחקות בסימולציית ה"חוויה"; נענות להיגיון הקושר בין פעולה יוצרת – שממהותה מבקשת לחרוג ממה שיש – למקום ולזמן שבו היא מתקיימת. הן נעות בתוך הדיאלקטיקה שבין הממד "הווירטואלי" של דימויים ומשמעויות מחד גיסא, ובין הרגישות החומרית למצבי ואופני הקיום שלהם (ושל הצופה) מאידך גיסא. שמעוני מאפשרת ל"תנאי האפשרות החומריים" של המציאות התרבותית כיום – המורכבת מדימויים נעדרי מקור – ולהיגיון (שאינו אלא מנגנון) שלהם – שכפול, המרה, החלפה – להפעיל אותה באורח סינגולרי ואישי, דרך פעולת היד: דרך הגוף, הלימוד, והחזרה על הפעולה. בהקשר זה, נציין ששמעוני כמו עוצרת או מפרקת את ההגיון/מנגנון התרבותי של דימויים נעדרי מקור, הנשען על "חזרתיות", לאקט ה"חזרה". ⁵ מחד גיסא היא מאפשרת את תנועת החזרה, ומאידך גיסא מונעת את הטמעת הפעולה (של גוף) בהסדרה סדרתית. במובן זה, עבודותיה מפנימות ומאמצות את הסדר התרבותי לא כאסטרטגיה אלא כטקטיקה שימושית. ⁶

זאת ועוד, ולהבדיל מהטְענה של אובייקט במשמעות אוטונומית (פטישיזציה) – לדוגמה ב"פולחן מטען" (cargo cult) – שמעוני אינה מבקשת "לרוקן" את הדימויים ממשמעותם. תחת זאת היא מבקשת להעמיד ולהפעיל, לזקק ולהעצים, את המשמעויות התרבותיות שהדימויים נושאים איתם מנקודת המבט החומרית שלהם. במובן זה נוכל לומר שעבודותיה מסמנות את ההבדל בין "תהליך נפשי" ל"מהלך גופני" ביחס למשמעות הדימוי הוויזואלי. בעוד בתהליכי הנפש נתפסת המשמעות כאפשרות פרשנית – קביעה טנטטיבית, מנוגדת לממשות – עבור הגוף נתפסת המשמעות כאפשרות ממשית, כקביעה אפקטיבית. בהקשר רחב זה נוכל להוסיף ולומר שעבודתה של שמעוני מציעה תפיסה של אמנות כהתנגדות דרך הבנת הפעולה היוצרת: טכניקה שהיא אתיקה. במובן זה נוכל לקרוא להן "עבודות מבוססות טכניקה". ⁷

מאיה שמעוני, Folly, עלי זהב אדריכליים על קיר בלב הגן הבוטני אורנים, מתוך התערוכה "שיבושים בשרשרת האספקה", 250X500X50ס"מ, 2022

אלו עבודות שנמנעות מרדוקציה ושיעבוד לחוויה "תלויית־מודעות" גרידא. עבודות שמציעות – בנוסף, כעודפות בלתי ניתנת לעיכול – את היופי וההנאה הנובעים מנוכחות קונקרטית לאינדיבידואל מבולבל. זה שאולי יודע את נפשו, אך אינו יודע עוד מהו גוף, ועוד פחות מכך מה הופך אותו לאנושי. נדבך אחר נדבך, בהתאם לזמן שקוצבת העבודה, מבעד להילת החומרים, מייצרות העבודות של שמעוני מפגשים/אירועים עבור הגוף האנושי, לא רק להרגיש ולפעול, אלא להיות מושפע ולהגיב (בהתאם). מפגשים שבהם הגוף חושף עצמו בפנינו, כמו היה ה"לא מודע" – האנושי – של החומריות.

לדבר אל הקירות

הפעם זה שונה. המציאות שונה. הגוף הכואב נקרע מפוליטיקת הזהויות, שגרת היומיום אובדת בצער המציאות. הפעם, תנועת המסמנים הבולמית לא מצליחה לחמוק עוד מהמקור: הדרישה להיות אנושי, להגיב כבן אדם. ובהיעדר אנושיות שתאחז בנו, האינדיבידואלים, נדמה שלהמשיך ולעבוד, ליצור, להניח את הפעולה – שהיא מי שאת בעולם – בעולם, אינו אלא "לדבר אל הקירות". נקודת האפס של מקום. אם איננו יכולים להיות מושפעים ממה שקורה מסביב, אז להציג אמנות ולתלות תערוכה הן הדרך להניח את "העובדות הנחוצות לנו". נקודת האפס של המובן.⁸

מאיה שמעוני, העובדות הנחוצות לנו, דיו סת"ם ועלי זהב על מגילת קלף, 2024, צילום: נגה גרינברג

הפעם זה שונה. הפעם המקום – "סטודיו משלך", בבית הצייר ליטבינובסקי – נוכח עד להתפקע. אתר שמביס כל ניסיון מצמצם ״להתייחס אל״, להעמיד דבר על דבר, למצוא הגיון וסיבה והסבר, ומציע אינספור אנקדוטות לאינספור סיפורים. בית שנבנה על ידי משפחת סלמן הערבית־נוצרית, ששימש כביתו של קצין בריטי בימי המנדט, שהתגלגל להיות ביתו של צייר, שהפך עזובה למשך עשורים עד ששוקם והפך למרכז תרבות מאופיין מגדרית. מקום רוגש אמוציות ומאבקים, היסטוריה וזיכרון, משמעויות וערכים, כוונות טובות וחוסר אונים. מהעותמנים דרך הבריטים ועד לערבים ויהודים ונוצרים ומוסלמים וישראלים; מהפוליטי דרך הצבאי ועד לתרבותי, מהדתי לחילוני, מאמנות ועד נדל״ן, מהאישי והפרטי לציבורי והכללי. עודפי המשמעויות ההיסטוריים והתרבותיים של הארץ והעיר והקיום העכשווי מוסיפים ומתכנסים בתערוכה אל חלל האירוח (סלון) של הבית, שמוסיף ומרעיף נוכחות פיזית שעטנזית (אירופאית/עותמנית): רצפה מוגבהת לאירוח של מופעי תרבות, קיר שלם מחופה עץ ולבנים אדומות המוקדש לאח, ולצידו קיר ובו שתי גומחות סמוכות, מאורכות, מעוגלות בסופן. אלמנט אדריכלי דקורטיבי שאינו אלא זכר לצמד חלונות שנאטמו. מקום שצריך להניח לו להשפיע עליך.

מאיה שמעוני, פרט מתוך "העובדות הנחוצות לנו", דיו סת"ם ועלי זהב על מגילת קלף, 2024, צילום: נגה גרינברג

לצד אותן גומחות, שתופסות את מחצית הקיר, תלתה שמעוני עבודה קטנת מידות (85⨉35 ס"מ): העובדות הנחוצות לנו; קלף שעליו הועתק, בהקפדה יתרה, פסק הדין הנוגע בגורל הבית, ובו מצוינת בין היתר העובדה הנחוצה: "הצייר: להלן המנוח", ⁹  כתובה בכתב סת״ם, כאשר את הטעויות כיסתה שמעוני בעלי זהב, בחירה שטוענת את העבודה ואת הנטען בה בקדושה (והופכת אגב כך את אותו זיכרון חומרי של חלונות אטומים לדימוי של לוחות הברית). העבודה כמו מעידה על גורל ציווי המוסר האלוהי/היהודי – והאוניברסלי, כפי שרבים יטענו – שנאטמו לגופים שעליהם הם מבקשים לחול, ולעולם שאמור לקיים אותם. היא מבקשת לעורר תהיה על גורל האדם והקיום האנושי תחת ההסדרה הגלובלית של מערכות החליפין וההמרה של המסמנים. על גורלו של האדם הפרטי – הסובייקט – בעולם שהכריז שאין בו צורך עוד, שחייו שווים כמידת השימוש והרווח שניתן לגזור מהם כסיפור. עבודה קטנת מידות שהופכת את הקיר כולו למראה עבור האדם שעומד כך מול השיח המשפטי, זה שתומך בקירות הבית ומעניק להם את מעמדם כגלריה: היכן מצויה הקדושה? כיצד היא משפיעה? מהי התגובה הראויה לה?

מגע כפני השטח

מאיה שמעוני, פרט מתוך "דמַשְׂק", הדפס לינולאום ידני על נייר, 2024

להבדיל מניתוח פרשני שמאפיין את הרגישות הסימבולית והמרחב הנפשי, את המרחב החומרי מניעים מתחים ופרדוקסים. מגעים וחיכוכים שעניינם היכולת להשפיע, ועוד יותר מכך היכולת להיות מושפע. כך, בעוד השיח האנליטי רואה בקיר "סימן של סירוס" שעניינו להדהד עבור הסובייקט האנליטי את דיבורו,¹⁰  אצל שמעוני הקירות קונקרטיים, יש להם היסטוריה וזיכרון, ואופי והיגיון שמתמיד לאורך גלגולי השימוש. אלו קירות שממשיכים לעמוד, שהופכים קבועים, מקור להתייחסות, כמו העובדות הנחוצות לנו, מתוך כך שהם "נוכחים תמיד". כך תובעת העבודה דמשק (Damask), טפט־הדפס (780⨉300 ס״מ), את הקיר כולו כנוכחות, ולא "רק" או "סתם" לתלייה של עבודות אמנות ולארגון של חלל ואוריינטציה עבור בני אדם, אלא, באופן ליטרלי (וחושני) כדי להדביק את עבודת האמנות אליו ולכסות אותו, כמו טפט.¹¹ כך יכולים הדימויים החוזרים של הדגם, המונח למבט ולהתעלמות, לצבור צבע וטעות וסטיה, להתפרק עד היעלמות עד שלפתע, מבעד לכתמי רורשאך, על רקע גובר של ורוד, יופיעו זוג עיניים שיחזירו מבט, שחור, עמוק, טעון. מבטו של הדגם – "הדימוי בעל אלף המקורות"¹²  – שנפרש מהמזרח ועד המערב, שנמתח בין מלאכות ומסורות, אל האדם שעומד מולו כעת, תובע להרגיש שייכות למקום ולזמן ולאירוע.

מאיה שמעוני,מראה הצבה, דמַשְׂק, הדפס לינולאום ידני על נייר מודבק על קיר, 780X300ס"מ, 2024, צילום: לנה גומון

הפעם הדברים שונים. המציאות שונה. הפעם אין די עוד ב"הנחה" או "הכפלה" או סימון כפי שעולה מ"משל המפה" המפורסם של בורחס (על אודות מפה שהונחה על הקיסרות וכיסתה אותה במדויק). הפעם, כדי לחלץ את הסימבולי מהאלימות של מערכת הסימנים הגלובלית כנגד הגוף האנושי, כדי להציב מערכת ערכים שדורשת חומר וגוף וחיים, "נאלצת" שמעוני להדביק את הציור אל הקיר, להצמיד בכוח את האמנות אל המציאות, מחווה שהופכת את הקיר מצע למגע עבור הציור. מחווה שהופכת את המציאות מצע למגע עבור האמנות. מצע של חומריות אלסטית שמאפשר לאמנות להפוך את פני השטח של הדימוי הוויזואלי, של הקישוט, של מרחב נדידת הדימויים, לממד של התנהלות מחושבת. עומק שנפרש כמידת ההשפעה והתגובה, כמידת החזרה והחריגה. פני שטח של מחויבות ועניין, של נפרדות ומובחנות, של כבוד הדדי וכנות. של זיקה – שהופכת מקריות להכרחית, שהופכת רושם לממשי – ואפשרות של החלפה במחיר סכנת קריעה. מחווה שהיא בעצמה מלאכה – והרי אין דין תליית עבודה כדין הדבקת טפט לקיר – התומכת במלאכת האמנות, במלאכת הכנת "הטפט", הדפס אחר הדפס. פני שטח שנפרשים כדי לאפשר למגע (גם אם סמוי) לשמש כמצע משותף, לחלץ את העובדות הנחוצות לנו, לאמנות ולקיום האנושי.

*

העובדות הנחוצות לנו \ מאיה שמעוני

אוצרות: מיטל מנור

סטודיו משלך

כ"ט בנובמבר 10, ירושלים

נעילה: 14.3.2025