אין כסף באמנות: פרק 1, חלק ד׳

* חלק ד'

99 האחוזים: על עולם האמנות

אם קודם השווינו בין מספר העוסקים בשוק האמנות העכשווית לרווחיו, כעת נוכל להוסיף לשורת הרווח גם את הפילנתרופיה וההשקעה הציבורית בתחום. בהערכה גסה, נוכל לדבר על עולם אמנות רחב שמגלגל בשנה כ־100 מיליארד דולרים, אולי 120 מיליארד, סכום הכולל אמנות עתיקה ועכשווית, כזו המוצעת לשוק או נתמכת בידי מדינות, ערים ופילנתרופים. במובן זה, שוק האמנות הכולל דומה בגודלו לחברה כאפל, שהייתה בשנת 2022 בעלת הכנסות של כ־97 מיליארד דולרים. ועדיין, יש לזכור שארנסט אנד יאנג העריכו כי בשנת 2013 היו ברחבי העולם 6,732,000 עובדים בתעשיית האמנות החזותית, ואילו בשנת 2022 העסיקה אפל רק 164,000 עובדים. אם כן, בעוד שתי החברות מגלגלות סכומים דומים, מספר המועסקים בעולם האמנות הוא פי 40 ממספר עובדי אפל.

על כן, כמובן שיהיו מי שירוויחו מן השוק, שבנוי כפירמידה, אך רבים מהנמצאים בעמדות כוח יסתפקו ברווח צנוע מאוד. כדי להבין לעומק את המצב הכלכלי של השוק, יש לבחון את המערכת החברתית שמקיימת אותו. ת'ומפסון מדווח כי בשנת 2008 התגוררו בלונדון כ־40,000 אמנים, ומספר דומה בניו יורק. מתוך כ־80,000, 75 בלבד היו “סופרסטארים” בעלי הכנסה של מעל שבע ספרות; כ־300 היו אמנים מצליחים שמיוצגים על ידי גלריות מובילות ובעלי הכנסה של שש ספרות; וכ־5,000 זכו לייצוג כלשהו, לרוב של גלריה מקומית, והשלימו הכנסה באמצעות הוראה, כתיבה או בני ובנות זוג תומכים. חשוב להבהיר ששלושת הקבוצות הנ”ל הן כ־6.7 אחוזים בלבד משוק האמנות לפי ת'ומפסון. כ־30,000 אמנים נוספים בשלב מתקדם של הקריירה כמעט שלא הרוויחו מעולם האמנות, והם והסתובבו בכל רגע נתון באחת משתי הערים בחיפוש אחרי גלריה שתייצג אותם. לבסוף, כ־45,000 אמנים בשתי הערים ניסו למכור את יצירותיהם באופן מזדמן דרך גלריות שיתופיות וגלריות פריפריאליות, או שוויתרו כליל. ת'ומפסון מוסיף כי רבים מהם עומדים לעזוב את עולם האמנות המקצועי, רק כדי לפנות מקום לבוגרי האקדמיות המובילות בתחום האמנות, שיכנסו גם הם למעגל. ¹

כדי להבין כיצד התמונה שת'ומפסון מצייר לנו נראית בשטח, אפשר לבחון את הדוח שהוציא תאגיד ראיית החשבון ארנסט אנד יאנג בשנת 2015, שלפיו 71 אחוזים מהאמנים שהציגו תערוכות בחללים שממומנים מכספי ציבור בבריטניה לא קיבלו שכר עבור עבודתם, 59 אחוזים לא קיבלו אפילו החזרי הוצאות ונאלצו לשלם מכיסם עבור הזכות להציג, 57 אחוזים הרוויחו פחות מרבע משכורת מעולם האמנות, ו־63 אחוזים נאלצו לסרב, בשל מחסור בכסף, כאשר הציעו להם להשתתף בתערוכה. ² לכך נוכל לצרף את הממצאים של מחקרים בתחום התעסוקה, שקבעו כי אמנים עובדים יותר כעצמאיים ללא תנאים פנסיוניים, עובדים פחות שעות בממוצע מעובדים בתחומים אחרים, מרוויחים מחיר שעתי נמוך מקבוצת הביקורת, נוטים יותר להחזיק עבודות מרובות, סובלים מאבטלה גבוהה יותר ונוטים לעבוד ללא חוזים או עם חוזים דרקוניים. במשך השנים, הפערים בשעות העבודה ובאבטלה הצטמצמו במעט, אך פערי השכר לא. אמנים מרוויחים פחות, גם אם משווים לקבוצת הביקורת רק את מי שעבד במשרה מלאה במשך שנה שלמה. בשל הסיבות הללו, מרבית האמנים חשופים יותר מהממוצע לפגיעות והתעמרות על ידי מעסיקים ושומרי סף, ובכלל זה פגיעות מיניות. יחד עם זאת, ישנם מעטים שמרוויחים היטב, ועל כן יש לשוק האמנות מאפיינים של שווקי “המנצח לוקח הכל”. ³

אם בעובדה זאת אין די כדי להוציא את הרוח מהמפרשים של אמן המצפה לטפס במעלה הפירמידה, מחקרו של פרופסור אלין קוומין (Quemin) כנראה יעשה את העבודה. קוומין בדק מהי ארץ מוצאם של האמנים שנמצאים בראש טבלאות דירוג 100 האמנים המובילים מאז אמצע שנות ה־90 של המאה ה־20 ועד 2015. אדלג על ההסברים על הטיה מסוימת של המקורות עצמם, שקוומין מסביר שיכולים לגרום לראייה אירופוצנטרית, ואגש ישר למסקנות הסופיות, שמצביעות על מגמה ברורה. לפי המדד הראשון שבחן (Kunstkompass) הרשימה מורכבת בממוצע מ־30 אחוזים אמריקאים, 30 אחוזים גרמנים, כעשרה אחוזים בריטים, עוד כמה מחמש מדינות אירופאיות, 2.4–4 אחוזים כל אחת, ושאר האחוזים מתחלקים בין המדינות כלל האחרות. חשוב להדגיש כי למעשה, בשנים שאותן בחן קוומין כל האמנים המובילים הגיעו מכ־20 מדינות בלבד. בהתחשב בכך שבעולם קיימות כיום כ־200 מדינות, מסתמן כי רק לאזרחי כעשרה אחוזים מהן יש בכלל סיכוי לטפס לראש הטבלה. לפי המדד השני שבדק (Artfacts), שבע המדינות המובילות והסדר שלהן נשארו זהים, אך ארצות הברית קיבלה הפעם כ־37 אחוזים בעוד גרמניה ירדה לכ־18 אחוזים. קוומין בדק גם את המדינה שבה האמנים מתגוררים, וגילה שקריטריון זה הוריד את רשימת המדינות הנכללות בטבלה לכ־15 בלבד. אך הוא מדגיש שלרוב לא מספיק לעבור למדינה מצליחה, שכן ב־80 אחוזים מהמקרים האמנים שנכללו ברשימות יצרו במדינה שבה נולדו. ⁴

אם כן, לא די בכך שעל פי ת'ומפסון פחות מחצי אחוז מהאמנים בלונדון וניו יורק יוכלו להתפרנס רק מאמנות, ורק כשישה אחוזים מהם יוכלו להתפרנס באופן חלקי מן האמנות; אלא ששתי בירות תרבות אלו הן יוצאות מן הכלל. לפי קוואמין, 70 אחוזים מהאמנים בעלי השכר הגבוה ביותר הגיעו מארצות הברית, גרמניה או בריטניה. רק 15–20 מדינות הצליחו בכלל להיכלל ברשימות. מה שאומר שבשאר העולם נצפה למצוא הסתברות נמוכה בהרבה להרוויח סכומים דומים.

אם נחזור לטענתו של ת'ומפסון כי מי שנכללים במעגל השלישי (כ־5,000 אמנים מתוך 80,000 בבירות התרבות) תלויים במשרות אקדמיות כדי להשלים הכנסה, נגלה כי גם פה מצפה להם אכזבה. מחקר שבחן את משכורות צוותי הלימוד בתחומי האמנות החזותית בשנים 1995–1999 ביותר מ־600 מוסדות לימוד ציבוריים ופרטיים בארצות הברית גילה כי המרצים קיבלו 12 אחוזים פחות מהממוצע בכל תחומי הלימוד האחרים. ⁵ מחקרים נוספים מאששים כי מרצים בתחומי האמנות קיבלו אף פחות ממרצים בתחומים קרובים במדעי הרוח. ⁶ זאת ועוד, יש לזכור כי מחקרים אלו נעשו לפני השינויים שהתרחשו ברוב האוניברסיטאות והמכללות בארץ ובעולם, והובילו לכך שמשרות חדשות הן לרוב חלקיות, ללא קביעות, מתחדשות באותם התנאים בכל שנה והלאה.

במאמר שפרסם השנה, טען בוריס גרויס כי האוניברסיטאות הצליחו לכונן תרמית פירמידה. על מנת להצליח ללמד אמנות ולהתקבל לשוק האמנות, אמן מתבקש כיום ללמוד לפחות לתואר שני. בכל שנה נכנסים לאקדמיות המוני אמנים שמאמינים שדווקא הם יוכלו להצליח לשבור את תקרת הזכוכית ולהגיע למעמד של מוריהם, שמסיבות ברורות לא מסבירים להם שהם עצמם משלימים הכנסה באמצעות משרות שהן לעיתים בלתי קבועות בתמורה למשכורת מצומצמת יותר ממרצים במחלקות אחרות. בינתיים, בעיקר באוניברסיטאות ובמכללות המובילות בארצות הברית, שנמצאת בראש פירמידת ההצלחה ומושכת סטודנטים שאפתניים מכל העולם, התואר עצמו עלול להכניס את הסטודנטים לחובות כלכליים משמעותיים שקשה להאמין שעולם האמנות יוכל להוציא אותם מהם. המרוויחות העיקריות ממצב זה, על פי גרויס, הן האוניברסיטאות עצמן. ⁷

*

אין כמו חווית הקריאה בדפוס, לרכישת הגיליון לחצו כאן.

*

מנגנון זה דומה למנגנון שמפעיל את עולם האמנות הכללי. עולם האמנות מתבסס על תעשיית חלומות, שמוכרת למשתתפים בה מקצוע מגוון, ורסטילי, בשדה שכיום יש בו סופרסטארים, עסקאות במיליוני דולרים או לפחות אפשרות ללמד באקדמיה מובילה. כל זאת מבלי להסביר שרק אחוזים בודדים יצליחו להרוויח סכומים משמעותיים, וגם זאת בתנאי שנולדת במקום הנכון. בדומה לתעשיות ההימורים, תעשייה זו מסובסדת על ידי המשתתפים עצמם. הם הרוב המכריע של משתתפי עולם האמנות, ובהם הסטודנטים שמשלמים שכר לימוד, האמנים בשוק האמנות שעובדים עבורו בתת תנאים ומשמשים כקטליזטור העיקרי שלו, ומחקרים כבר הוכיחו שהצרכנים העיקריים של אמנות הם אמנים ופעילים צעירים אחרים של עולם זה שמגיעים לכל האירועים הניסיוניים, משווקים את העולם הזה בעצמם והופכים אותו להיות דבר קיים.

על כן, אני מבין לחלוטין מדוע אמנים מביטים מעלה, על מי שמרוויחים מעולם האמנות – אוצרים, עיתונאים, גלריסטים, אספנים וכדומה – ומתלוננים שאלו מנצלים אותם, החוליה החלשה ביותר בשרשרת. במובנים מסוימים טענתם נכונה. אולם, גם אם האמנים הם החוליה החלשה, אין זה בהכרח אומר שהחוליות שמעליהם חזקות במיוחד. בשנת 2019 הופץ בין עובדי מוזיאונים ברחבי ארצות הברית סקר אנונימי שעסק בתנאי העסקה. הוא היה חלק ממחאה כנגד חוסר השקיפות של תנאי העובדים, בתקופה שבה עובדי מוזיאונים החלו להתאגד. מספר עובדים החליטו לפתוח קובץ שבו ניתן יהיה למלא נתונים על אודות השכר והתנאים שבהם מועסקים עובדים שונים במוזיאון. באופן חסר תקדים הקובץ התמלא בין רגע ב־3,326 עמודות, ואז נסגר לתגובות חדשות. בין המגיבים היו אוצרים בדרגות שונות, מנהלים ושלל בעלי תפקידים מובילים כמו גם זוטרים. קשה להסיק מסקנות ברורות מהסקר, שכן הוא היה אנונימי והסתמך על נתונים שפעמים רבות הוזנו באופנים בלתי סדורים על ידי המשתמשים עצמם, לעיתים באופן מעורפל בכוונה כדי למנוע זיהוי של עובד מסוים. בכל זאת המגמות שהסתמנו בסקר ברורות. כך למשל, בעוד השכר השנתי הממוצע בארצות הברית היה באותה השנה כ־52,000 דולרים והשכר השנתי הממוצע של מחזיקי תואר שני ומעלה כ־70,000 דולרים, ממוצע ההכנסה השנתית של אוצרים בכירים בשלל התחומים בארצות הברית עמד על כ־70,000 דולרים; הממוצע של אוצרים מכל התחומים, כולל זוטרים, על כ־60,000 דולרים; הממוצע של אוצרים בכירים בתחום האמנות הפלסטית כבר עמד על 55,000 דולרים; והממוצע של אוצרים מתחום האמנות הפלסטית כולל זוטרים כבר היה פחות מ־50,000 דולרים – נמוך מהשכר הממוצע במדינה ונמוך בהרבה משכרם של עובדים בעלי השכלה. לבסוף, רבים מהאוצרים הזוטרים התבקשו לעבור השתלמות שלפעמים הגיעה לשנה ויותר, בתשלום מינימלי או ללא תשלום כלל, וללא הבטחה שיישארו לעבוד במוסד. חשוב להדגיש כי לרוב דרישות התפקיד כללו החזקה בתואר שני לפחות, ושרבים מהאוצרים בסקר, בהם הבכירים באוצרי האמנות במוזיאונים מרכזיים בארצות הברית, היו גם בעלי תפקידים מקבילים כניהול של מוסד תרבות, מחלקה במוזיאון או גלריה, ופעמים רבות בעלי ותק של עשרות שנים. ⁸

אם זהו המצב של עובדי המוזיאונים המובילים בעולם, מוסדות שכאמור לוקחים את חלק הארי גם של המימון הפילנתרופי וגם של המימון הציבורי בתחום, מה יגידו אזובי הקיר? התלונה של האמנים שמצביעים על עצמם כעל תחתית שרשרת המזון של עולם האמנות נכונה. הרי פעמים רבות הם לא יקבלו אפילו שכר על תערוכת היחיד שלהם במוזיאון. ובכל זאת, ראוי להזכיר שכמעט כל העוסקים במלאכה ניזונים מפירורים בלבד. כפי שהראנו קודם, גם השקעה באמנות היא הפסדית בדרך כלל, מה שאומר שגם רוב האספנים מתקשים מאוד להרוויח מהתחום אחרי שלל ההוצאות הנלוות. רבים מהם מפסידים על החזקת האוסף אך ממשיכים באיסוף מתוך רצון בערך המוסף של החיים לצד אמנים, הון סימבולי או סיבות פסיכולוגיות אחרות שאינן בתחום השיפוט שלי. בקיצור, במובנים רבים, ברוב העולם גם דמויות המפתח של עולם האמנות עובדות בתת תנאים ונמחצות בין הפטיש לסדן בזמן שהן מואשמות על ידי האמנים בחזירות ובנצלנות.

סיכום

למחסור הרחב בנתונים, שהפך בלית ברירה לנושא השני של מאמר זה, ישנה ככל הנראה השפעה גם על האיתנות הכלכלית של התחום. ללא שיקוף ראוי, השחקנים בשדה האמנות נותרים לבנות חזון שאינו מבוסס על קריאה אובייקטיבית של המציאות הגלובאלית. כיורי חיצים בערפל, מכתיבי המדיניות בסקטורים השונים חייבים להסתמך על הצלחות וכישלונות אנקדוטליים על מנת להכתיב חזון לעתיד.

גם לאחר סקירה מקיפה, אין לנו נתונים ברורים על ערכו הכולל של עולם האמנות הבינלאומי מבחינה כלכלית, אך יהיה אפשרי להכריז כי הוא שווה כ־100 או 120 מיליארד דולרים. זאת כאשר מחברים יחדיו את שוק האמנות וכספים פילנתרופיים וציבוריים, ולא כוללים תחומים משיקים, בהם הוראה. סכום זה אכן נשמע עצום, אך חשוב להזכיר כי רובו הגדול מתכנס לכמה מוקדים עיקריים – מובילי השוק והמוזיאונים – ואינו מגיע לפעילי עולם האמנות עצמם. כך למשל, מספר מצומצם מאוד של גלריסטים, אספנים, בעלי בתי מכירות פומביות וכן הלאה מחזיקים בחלק הארי של שוק האמנות. בנוגע לפילנתרופיה, מרבית הסכום מוקדש בסופו של דבר למוזיאונים, ובפרט לבנייה של בניינים ואגפים שונים. כך גם בתמיכות ממשלתיות, שחלק הארי שלהן הולך למוזיאונים, ומושקע ברובו במחזיקי משרות שאינם דווקא הצוות העוסק באמנות באופן ישיר, בתשלומי מיסים, בביטוח, בבקרת אקלים וכדומה.

סקירתו של ת'ומפסון, שבדק את הזירות בניו יורק ולונדון ומצא שרק מאית האחוז מן האמנים מרוויחים משכורות של שבע ספרות, שלוש עשיריות האחוז מרוויחים משכורת של שש ספרות, ועוד כשישה אחוזים מרוויחים משכורת שנתית של חמש ספרות וצריכים להשלים הכנסה, לצד 94 אחוזים שבקושי מרוויחים או אפילו מפסידים מהעיסוק שלהם, עשויה להראות לחלק מעודדת מעט – הרי יש סיכוי להגיע לשישה האחוזים. אך ברגע שמוסיפים לה את סקירתו של קוומין, שלפיה מרבית האמנים הרווחיים ביותר גרים במספר מצומצם של מדינות וערים ברחבי העולם, וששלושת המדינות הראשונות בטבלה הן ארצות הברית, גרמניה ובריטניה, אנו מבינים שגם הסקירה הזו מוטית. ברוב המדינות, הסיכוי של אמן להרוויח מתחום האמנות נמוך בהרבה גם מכך.

והדבר לא מתמצה באמנים. משכורותיהם של מרצים בתחום האמנות באקדמיות ובאוניברסיטאות נמוכות במיוחד. מרבית האוצרים בתחום האמנות בעולם, גם בעלי ותק רב ותארים מתקדמים המועסקים במוסדות המובילים, מרוויחים סכומים שקרובים לשכר הממוצע הארצי אם לא נמוכים ממנו. אספנים מוצאים את עצמם בהפסדים בעקבות מחירי האחסון, בקרת האקלים, הביטוח וכן הלאה, ואלו שממשיכים להוציא כספים גדולים על אמנות זוכים לביקורת נוקבת מצד השדה עצמו.

דימוי: אלעד רוזן

ובכל זאת, ישנה שכבה מסוימת, שאינה זניחה, שמתפרנסת משוק ומעולם האמנות. אחדים יצליחו להפוך לתאגידי ענק ולהרוויח רווח נאה, בעוד אני אחד מהאנשים שפשוט מנסים, ולרוב מצליחים, להשתכר בכבוד היחסי שהשוק מאפשר. פעילי עולם האמנות מסוג זה צריכים לבחור אם לשרת את שוק האמנות, שבו לרוב הרווחים אינם כה גדולים אם אינך מוכר אשליות לקונים אלא רק יצירות אמנות; אם לשרת פילנתרופים בעלי אינטרסים כאלו ואחרים; או לשרת ערים ומדינות לאום. לעיתים די קרובות אפשר לאזן אפשרויות אלו עם הרצונות שלנו כיחידים, וכך לחיות, גם אם ללא אופק כלכלי מרגש, בתוך עולם האמנות. ייתכן בהחלט שיש רווחים רבים ששווים את זה, אך מאמר זה עוסק ברווח הכלכלי בלבד, ועל פיו אפשר להגיד שגם לחיות בתוך עולם האמנות זו השקעה כלכלית בלתי משתלמת.

בשלב זה אין לי תשובה לשאלה מה אנחנו צריכים לעשות עם הנתונים הללו, אם בכלל. שוק האמנות נמצא בבעיה כלל עולמית, או שזהו פשוט מצבו הרגיל. זו שאלה של המערכות הכלכלית והערכיות של בני האדם ברחבי העולם, וכיצד אלו מיתרגמות לתוצאות בשטח. האם אנו מאמינים שעולם האמנות חייב להתקיים בצורה מסוימת, וכיצד לדעתנו נכון לקיימו? נתונים אלו, שמציירים תמונה מסוימת של המצב הקיים, פותחים צוהר לשיח עמוק יותר בנושא הדרך שבה היינו רוצים שעולם זה יפעל. מהו סט הערכים שלדעתנו יקדם את העולם למקום טוב יותר, ועד כמה אנו, בתור פעילים בעולם האמנות צריכים או מסוגלים להשפיע על התמונה הכוללת?

*

ערב עיון: אין כסף באמנות?
רביעי, 12.3.25 בשעה 17:30 לינק להרשמה
חדר 365, קומה 3, מרכז נתן דרהי למחקר וחדשנות, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים קמפוס ג׳ק, ג׳וזף ומורטון מנדל, רח׳ זמורה 1, ירושלים

• א. הבוּם: על שוק האמנות
• ב. המתנה שצריך לבקש: על הפילנתרופיה
• ג. אמנים לאומנים: על תקציבים ציבוריים
• עדכון: האם הדו"ח האחרון על שוק האמנות מצביע על שקיעתו?

*

המאמר פורסם לראשונה בגיליון 07 של המהדורה המודפסת של ערב רב, שיצא בקיץ 2024.