אין כסף באמנות: פרק 1, חלק ג'

* חלק ג'

אמנים לאומנים: על תקציבים ציבוריים

בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, החלה להתפתח סצנת תרבות רחבה בארצות הברית ובמערב אירופה. בשנים הללו עולם האמנות לא היה תלוי בשום אופן בתמיכה ציבורית. גם אם למדינות רבות כבר הייתה היסטוריה ארוכה של תמיכה בתרבות, עד שנות ה־50 של המאה ה־20 אף מדינה לא מיסדה תמיכה זו. המדינה הראשונה להציג מדיניות תרבות סדורה הייתה צרפת, שם הוקם משרד התרבות כבר ב־1959. הקרן המדינית לאמנויות בארצות הברית הוקמה ב־1965, ובאותה שנה הוקמו גם מועצת התרבות בבריטניה ומשרד התרבות בהולנד. צעד אחר צעד, לקראת סוף שנות ה־70 כמעט לכל מדינה בעולם המערבי הייתה מערכת מוסדרת לתמיכה בתרבות. ¹

יחד עם זאת, בכל מדינה ומדינה קמו גופים אלו כניסוי מסוג שונה. לעיתים הוקמה קרן לאומית, לעיתים מועצה ולעיתים משרד תרבות שסופח לתחומים אחרים כספורט, דת, מדע וכן הלאה. כך, גם ערים שהחלו לתמוך באמנות באמצעות המיסים שנאספו מתושביהן הקימו משרדים דומים, וגם אלו היו מגוונים. אולי זה ההסבר לכך שבניגוד לציפייה מתחום מוסדר באופן מדינתי, קשה מאוד לבנות תמונה בינלאומית של התמיכה הציבורית באמנות ובתרבות. לעומת מכירת האמנות וההשקעה הפילנתרופית באמנות, שבסופו של דבר נמדדות בשורות רווח והשקעה של גופים כלכליים, התמיכה הציבורית מתפרסת באופן מורכב בהרבה.

לקראת שנת 2000 יצאו שלושה דוחות מקיפים של מועצות תרבות – בבריטניה, ² בארצות הברית ³ ובאירלנד ⁴ – שניסו לצייר תמונת מצב של ההשקעה הממשלתית באמנויות ותרבות על ידי ממשלים שונים. הדוחות כולם מדגישים את הקושי לבסס תמונה כלל עולמית, ועל כן מסתמכים על בחינה נקודתית של בין שמונה לאחת עשרה מדינות. כל הדוחות חוזרים על מספר נתונים קבועים: החוקרים בדקו את התל”ג של מדינות שונות (מדד הבודק את הערך הכולל של סחורות ושירותים שיוצרו בשטח מסוים, ובכך מודד את החוסן הכלכלי בתקופה מסוימת) והשוו אותו להשקעה הממשלתית בתרבות. מכאן הסיקו כי אין קשר בין נתוני התל”ג לסך ההשקעה באמנות; לפעמים מדינות חזקות במיוחד משקיעות באמנות הרבה פחות. כך למשל ארצות הברית, שהייתה בעלת התל”ג הגבוה ביותר, השקיעה הכי פחות באמנויות, כשישה דולרים לאדם בשנת הבחינה (1995). לעומת זאת גרמניה, שהייתה באותה השנה המדינה השנייה במדד התל”ג אחרי ארצות הברית, השקיעה כ־85 דולרים לאדם. אפילו אירלנד, לה היה פחות ממחצית התל”ג של ארצות הברית, השקיעה תשעה דולרים לאדם. המדינה שהשקעתה בתרבות הייתה הגבוהה ביותר היא פינלנד, עם 91 דולרים לאדם. המחקרים מבהירים כי חשוב לראות גם תמיכות ציבוריות עקיפות, כמו למשל הטבות מס. אלו קשות מאוד לתכלול ובמקרים מסוימים אפילו בלתי אפשריות, כמו במקרים של הולנד ואירלנד, אך הן הופכות עם השנים למשמעותיות יותר גם במדינות שהתנגדו להן בעבר, כמו צרפת. באותה נשימה מציינים החוקרים כי אף שארצות הברית הייתה המדינה המובילה בהטבות מס לתחומי התרבות והאמנות, גם לאחר שהכספים הללו נכללו בספירה היא נותרה בתחתית הטבלה.

חשוב להבהיר כי כל זאת מדגיש בעיקר את העדפתה של ארצות הברית לצמצם את המגזר הציבורי ולהרחיב את המגזר הפרטי, שמתבטאת בכך שארצות הברית היא הזירה המרכזית של שוק האמנות, אך פחות של עולם האמנות המתוקצב. לעומתה, מעניין לראות את גישתה של גרמניה, שמנסה לרקוד על שתי חתונות במקביל. מאחור נשארות מדינות רבות שאין להן שוק אמנות פורח או מסורת פילנתרופית, והן נאלצות להשקיע כספים ציבוריים באמנות על מנת לקיים עולם אמנות מקומי.

תקציב התרבות הציבורי בארצות הברית בשנת 2022 עמד על 1.85 מיליארד דולרים. ⁵ סך התקציב המשולב לתרבות של 27 המדינות החברות באיחוד האירופי באותה השנה הגיע ל־67.785 מיליארד יורו (כ־74 מיליארד דולרים). ⁶ כמו במקרה של הפילנתרופיה, חשוב להבהיר כי התקציבים הללו מיועדים לתרבות ככלל, ולצד האמנות נכללים גם תחומים כאופרה, תיאטרון, מוזיקה וספרות. ההוצאה הממוצעת על אמנות חזותית בדרך כלל מגיעה לכחמישה אחוזים, וניתן להגיד שבארצות הברית ובמדינות האיחוד האירופי מדובר על כ־3.4 מיליארד דולרים. בנוסף לכך, כ־25 אחוזים מהתקציב מופנים בדרך כלל למוזיאונים (מכלל התחומים), ויוסיפו לסקירתנו כ־17.4 מיליארד דולרים. חשוב לשים לב לפרט הקודם, כי סכום זה גדול בהרבה מהסכום שיוקצב למוזיאונים לאמנות בלבד.

המוזיאונים נמצאים בראש טבלאות התמיכות המדיניות והעירוניות בתחום התרבות בעולם גם מבחינת ההשקעה הלאומית. בנוסף ליכולתם של מוזיאונים לשווק ערים או מדינות, הם גם משמרים מורשת מקומית ועוסקים בחינוך, ובכך משרתים את המדינה באופן ישיר. כמו כן, מדינות נוטות לראות מוזיאונים נחשבים כמוסדות שמעלים את קרנן בזירה הבינלאומית. תמיכה זו חשובה למוזיאונים, כי כפי שהצגנו בפרק על פילנתרופיה, ישנם תחומים רבים שאינם זוכים לתמיכה מתורמים. על כן, תקציבי המדינה משמשים בדרך כלל עבור תשלומי המיסים, משכורות הצוות הרחב, הוצאות הביטוח, האחסון, בקרת האקלים ועוד. רוב הכספים הללו יגיעו לעוסקים במקצועות התומכים של עולם האמנות, ולאו דווקא לאמנים, אוצרים וכדומה.

אין כמו חווית הקריאה בדפוס, לרכישת הגיליון לחצו כאן.

התמיכות במוסדות תרבות בדרך כלל שוליות בהרבה, ובכל זאת משמעותיות ומאפשרות למוסדות אלו להמשיך לפעול. התמיכות יכולות להתבטא במגוון דרכים, החל מהקצבת מבני עירייה ומדינה בחינם, מתן תקציבים קבועים, מתן תקציבים לפרויקטים מסוגים שונים וכן הלאה. כמו שראינו כשסקרנו את הפילנתרופיה, גם פה המקבלים נאלצים בדרך כלל להגיש בקשה ולהתאים את הפרויקטים שהם מציעים לדרישות העירוניות.

לבסוף, דרך נוספת לתגמל את שותפי עולם האמנות היא מלגות ופרסים. מומחים נוטים להאמין שמלגות עשויות להיות רלוונטיות במיוחד בשני שלבים של מקצוע האמנות: בהתחלה, בצורת מענקי למידה ומלגות חד פעמיות לאמנים צעירים, ובשלבים המאוחרים יותר, כפרסים או הזדמנויות ליצירה ציבורית עבור אמנים בוגרים. לפי ת'ומפסון, דעתם של רוב האמנים שונה לחלוטין מזאת של הכלכלנים, והם תומכים במתן סובסידיות לאמנים לאורך הקריירה כולה, בלי קשר לקבלה על ידי השוק. אלו טוענים שהשוק תמיד יזלזל באמנות, בין היתר מתוך חוסר הבנה. כתשובה לכך ת'ומפסון סקר מדינות שניסו מודלים של סבסוד מתמשך לאמנים כהולנד, צרפת ונורבגיה, וטען כי מודלים מסוג זה לא מצליחים להוכיח את עצמם כתורמים לשוק האמנות בטווח הארוך. ת'ומפסון הראה למשל כי אף אמן הולנדי או צרפתי שקיבל תמיכה משמעותית לא הצטרף לרשימות האמנים המצליחים בעולם. ת'ומפסון מסביר את חוסר התוחלת בהענקת מלגות קבועות לאמנים, שאינן קשורות בתוצר, בתיאוריות פסיכולוגיות שטוענות שמתן תגמול ללא תמורה מקטין את הנטייה ליצור. על פי תיאוריות אלו, אמן שמקבל שכר באופן קבוע יעבוד קשה פחות מאמן שצריך להילחם על מענה לקולות קוראים ופרסים בשדה תחרותי. ⁷

ובכל זאת, ראוי להזכיר לת'ומפסון שאם יבחן את התוצר של האמנים הנתמכים על ידי המדינה על פי ערכו בשוק האמנות הוא ללא ספק יגלה שעבודה ישירה מול השוק משמעותית יותר, אך זהו רק סוג אחד של משקפיים שניתן להרכיב, והן לאו דווקא זהות למשקפיים שפקידים של העירייה או המדינה ירצו להתבונן דרכן. כאשר אלו שואלים את עצמם למי עליהם לתת מלגות או פרסים, הם מחפשים אמנים שייצגו ערכים שיתרמו למדינה או לעיר. כמובן שמדובר בין היתר בערכים לאומיים, כמו מתן פרסים לאמנים מקומיים שמצטיינים בשוק הבינלאומי ובכך מייצגים את המדינה, או תמיכה באמנים צעירים בתקווה שהם יהפכו את השוק לחזק יותר. אך מרבית הפרסים ילכו דווקא לשדה רחב יותר של אמנים המשרתים צרכים חברתיים, חינוכיים וכן הלאה. פעמים רבות צרכים אלו יכולים לקבל מקום חשוב מאוד בעולם האמנות בלי להיות מוכרים בכלל על ידי שוק האמנות. אמנים שיוצרים פרויקטים ענקיים עם קהילות מקומיות נשארים לפעמים ללא תוצר שניתן למכור בבתי המכירות הפומביות, והם שורדים כלכלית באמצעות עבודה קבועה או מזדמנת עם מוסדות האמנות הנתמכים.

לסיכום, המדינה היא שחקן משמעותי בעולם האמנות החזותית, שגודלו עשוי להגיע בסקירה בינלאומית לכשליש עד מחצית מגודלו של שוק האמנות הבינלאומי. אם נצרף לסכום זה את הסכומים המצטברים מן הפילנתרופיה, ונעריך שבסקירה בינלאומית כוללת הם יהיו מעט גדולים יותר, כספי התמיכות עשויים בהחלט להשתוות בגודלם לשוק האמנות הבינלאומי. אחד היתרונות של המדינה, כמו גם של הפילנתרופיה, הוא הגיוון בתוצרי השוק, המתבטא בדמות אמנות שפעמים רבות היא בלתי מכירה, אך יש לה ערכים חברתיים משמעותיים. לא רק ששחקנים מרכזיים רבים יכולים לשרוד וליצור באמצעות ההשקעה של המדינה והגורמים התומכים באמנות, אלא היא מאפשרת לקהלים גדולים מאוד להיחשף לתחום וליהנות ממנו. בעוד רבות מהיצירות המרכזיות בשוק יסגרו במחסני האספנים והמוזיאונים, האמנות הנתמכת תישאר לרוב נגישה לציבור.

ערב עיון: אין כסף באמנות?
רביעי, 12.3.25 בשעה 17:30 לינק להרשמה
חדר 365, קומה 3, מרכז נתן דרהי למחקר וחדשנות, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים קמפוס ג׳ק, ג׳וזף ומורטון מנדל, רח׳ זמורה 1, ירושלים