אין כסף באמנות: פרק 1, חלק ב'

חלק ב'

המתנה שצריך לבקש: על הפילנתרופיה

אם נמשיך לבחון את עולם האמנות העכשווית כחברה מסחרית, התוצאה תהיה, במובנים רבים, מזעזעת. כאמור, מבחינת התזרים השנתי, שוק האמנות העכשווית משתווה לתאגידים שנמצאים בתחתית רשימת שלוש מאות החברות המצליחות בעולם. מנינו חברות בעלות הכנסות דומות כמו אוּבר, סטארבקס והבנק UBS. אך חשוב להבין שחברות אלו מעסיקות עובדים בשכר. בשנת 2022 סטארבקס העסיקה 402,000 עובדים, UBS 74,022 עובדים ואוּבר 32,800 עובדים. כיצד נוכל להשוות זאת לעולם האמנות? אפילו לפי סקר שמרני יחסית שפרסם תאגיד ראיית החשבון ארנסט אנד יאנג, בשנת 2013 היו ברחבי העולם כ־6.7 מיליון עובדים בתחומי האמנות החזותית. ¹ פי 16 מסך עובדי סטארבקס, פי 90 מעובדי UBS ופי 205 מעובדי אוּבר.

במצבו הכלכלי של העובד הממוצע בעולם האמנות נדון לעומק בפרק הרביעי, אך כבר כעת ברור לנו שבעוד משקיעים אחדים גורפים רווחי עתק, הכסף המועט שמותיר השוק לאחרים יהפוך שולי באופן קיצוני אם נחלק אותו בין העובדים בתחום. על כן, אין פלא שעולם האמנות נתמך, לכל אורך ההיסטוריה, באמצעות התחברות לגורמים עשירים יותר. אם מדובר בקשרים בין אמנות לטקסיות או לדת בימי קדם, בחיבור למשפחות האצולה ופטרונים מאוחר יותר בהיסטוריה, או לחיבורו של התחום למשקיעים פילנתרופיים ולמדינות הלאום בימינו.

במאמרה על הפילנתרופיה של תחום האמנות, מציעה פרופסור ויקטוריה אלכסנדר לבחון את התחום במונחיו של הסוציולוג מרסל מוס וספרו מסה על המתנה. אלכסנדר מבהירה כי האמביוולנטיות שמבטאים חלק מחברי עולם האמנות בנושא מימון פילנתרופי נובעת ברובה מהמחויבויות שמגולמות במתנה. עסקים מתחרים זה עם זה על מתנות לתחום התרבות כדי לקדם את הצביון שלהם כלפי חוץ, וממשלים מתחרים על מצביעים ולגיטימיות בינלאומית. בינתיים, ממשיכים להתייחס לאנשי עולם האמנות כאל מי שצריכים לשרת את ערכי הצד הנותן. במונחי המאה ה־21, על המקבל לבקש את המתנה על ידי גיוס משאבים והגשות למענקים ולקולות קוראים. ²

חשוב להתעכב על הצורך לבקש תרומה או מענק. אנשי עולם האמנות פונים לממשלה, לפילנתרופים או לקרנות, הם ממלאים טפסים, מתמודדים במכרזים, נענים לקולות קוראים, מציגים מצגות וכן הלאה, ובכל המקרים הללו הם נדרשים לענות על שאלות מסוימות. קול קורא עשוי לשאול אותנו כיצד הפרויקט יתרום לחברה, כיצד הקרן התורמת תיוצג בפרסומים וכדומה; במצגת אנו עשויים לנסות ולהראות כמה אנשים מגיעים לתערוכות, מה האימפקט שלהן והלאה. במהלך מתן התשובות, המבקשים לומדים להשתמש במילים של מי שעשויים להעניק להם כסף, ולהתאים את הדרך שבה הם מספרים על הפרויקטים שלהם. יותר מכך, הם לומדים שאם אין להם פרויקטים שיתאימו לצורך של הגופים המממנים, ייתכן שלא יהיה להם תקציב. על כן, הגופים הנתמכים עוברים תהליך של אינדוקטרינציה, ומתאימים עצמם לדרישות החיצוניות.

לפעילי השדה קשה להתלונן על מי שבוחרים להעניק כספים לעולם התרבות, בעיקר כאשר הם צריכים להתחרות על אהדה מול תחומים אחרים שקשורים בקשר ישיר יותר להישרדות ותנאי מחייה בסיסיים, דוגמת מתן אוכל או רפואה לעניים, חינוך או פיתוח ידע ומדע שעשויים לשנות את העולם. כך יצא שעולם האמנות העכשווית הסכים פעמים רבות להיתמך על ידי סוחרי נשק, חברות תרופות המתמחות בתחום האופיואידים וכדומה. רק בשנים האחרונות בוחרים בעולם האמנות להפנות עורף לגופים אלו, וגם זאת באופן חלקי. גורמים רבים בוחרים לקחת כסף מגופים שלא חופפים באופן מלא לערכים שהם היו רוצים לייצג.

לפני שניכנס לנתונים, אתריע שוב שקשה לבחון אותם. הסקירה שאציג תכלול רק את אירופה וארצות הברית, ותסתמך על הרחבה של מגמות שהופיעו בקבוצות מדגם על סך הפילנתרופיה הכולל. על פי הארגון GIVING USA, בשנת 2019 קרנות פילנתרופיות תרמו כ־450 מיליארד דולרים. ³ שני מחקרים נוספים, אחד של עמותת קנדיד (Candid) האמריקנית, ⁴ והשני של צמד חוקרים בתחומי הביג־דאטה, אלברט לאזלו בראבסי ולואיס מיכאל שכטמן, ⁵ הראו כי מתוך התרומות שנבחנו על ידיהם, כשבעה אחוזים הגיעו למוזיאונים (מכלל התחומים) ולארגוני אמנות. מכך נוכל להסיק סכום של כ־31.5 מיליארד דולרים. על פי דוח של מרכז הקרנות האירופאי (EFC), בשנת 2016 הקרנות הפילנתרופיות שנבחנו הוציאו על תרבות ואמנות כ־22.5 אחוזים מכלל התמיכות שחולקו. החוקרים מראים שאם נרחיב אבחנה זו לכלל ההוצאות של קרנות באירופה באותה השנה נגיע לסכום של כ־12.8 מיליארד יורו (כארבעה עשר מיליארד דולרים). ⁶ במצטבר מדובר בסכום של כ־45.5 מיליארד דולרים. אך חשוב מאוד שנזכור שסכום זה כולל את כלל תחומי התרבות — מוזיקה, ספרות, תיאטרון וכדומה. אם נוריד ממנו את האחוז היחסי של אלו ונשאיר רק אמנות חזותית ומוזיאונים (מכלל התחומים), נגיע לסכום של כ־14.5 מיליארד דולרים באירופה ובארצות הברית במשותף.

*
אין כמו חווית הקריאה בדפוס, לרכישת הגיליון לחצו כאן.

*

המרוויחים העיקריים מכספים אלו אינם האמנים. מי שיזכו לתמיכות הפילנתרופיות יהיו לרוב המוזיאונים, שעל פי הסקירות מקבלים כ־25 אחוזים מכלל התמיכות בתרבות. לנטייתם של תורמים פרטיים לתמוך במוזיאונים הסברים רבים, אך העיקריים בהם קשורים לערך המוסף שהם מקבלים מהמוזיאון; כגופים גדולים וחזקים יחסית, המוזיאונים, ובעיקר אלו המרכזיים, מחזיקים צוות עובדים רחב שבין היתר שומר על קשר קבוע עם התורמים. מחקרים מראים שהתרומות העיקריות קשורות לבניית אגפים ומבנים חדשים. אחת הסיבות לכך היא שמדובר מראש בפרויקטים ענקיים, כמו גם שתמורת תרומות מסוג זה המוזיאונים בעולם יכולים לקרוא לאגף על שם התורם ובכך להעניק לו סטטוס ייחודי. כפי שסיפר לי פעם מנהל מחלקה גדולה במוזיאון מרכזי, “הרבה יותר קל להשיג תקציב לבנות ספסל או תא שירותים עם שמו של תורם מאשר לכסות את תקציב החשמל לחודשים יוני—–אוגוסט”. מדובר בעניין מהותי, שכן עלויות התפעול של בנייני הענק המרהיבים הללו, כגון תשלומי מיסים על הקרקע, משכורות הצוות, בקרת האקלים והמיזוג, ביטוחים יקרים וכן הלאה, עצומות.

לכן, בנוסף לתרומות עבור המבנים עצמם, המוזיאונים דואגים לתגמל גם קהל קבוע של תורמים. אלו נכנסים למעגלי חברים ומקבלים שלל הטבות. ההטבה החשובה ביותר שהם מקבלים בשנים האחרונות היא לקיחת חלק בוועדות רכישה המסייעות למוזיאונים להרחיב את האוספים שלהם. ראוי לציין שהסיבה שהמוזיאונים חייבים את ועדות הרכישה האלו היא שמחירי היצירות מטפסים ועולים, ומוזיאונים הם פעמים רבות שחקן כלכלי חלש בשוק האמנות. בכל זאת, רבים יהיו מוכנים להציע למוזיאון מחיר נמוך ואפילו לתת לו יצירות במתנה על מנת להעלות את ערך האמן. למשל, במוסדות מסוימים התורמים יכולים לשבת בוועדה שקובעת אילו פריטים שאוצרי המוזיאון מעוניינים בהם המוזיאון ירכוש. גם אם התורמים יכולים לבחור רק יצירות שהופיעו ברשימה שהרכיבו האוצרים, יש להם השפעה מצטברת על סך העבודות הנשמרות במוזיאון. במקביל, מחקרים ארוכי טווח הצליחו להראות כיצד תמיכות פרטיות במוזיאונים משנות גם את מאזן התערוכות. הדבר לאו דווקא מתרחש בעקבות חיוב של הצוות ליזום תערוכה כזו או אחרת; לתומכים יש מלאי של תערוכות שישמחו לסבסד, בעוד למוזיאון יש מלאי של תערוכות שישמח ליזום. כאשר אלו חופפים, יש יותר תערוכות. ⁷

בנוסף, כלל התורמים, ובהם גם תורמים שמשקיעים פחות כסף, מקבלים שלל הטבות הכוללות בין השאר כניסה חינם למוזיאון, לפעמים גם למשפחותיהם או לחברים, חשיפה מוקדמת לתערוכות, השתתפות בהנחה או בחינם בשלל הרצאות, כנסים ואירועים, כמו גם אירועי תורמים ייחודיים שבהם מושקעים פעמים רבות סכומי עתק. כל אלו נועדו להעניק לתורמים תחושה משפחתית וקרובה, ולספק להם את הסטטוס הייחודי של תומכים בתחומי התרבות.

כשבוחנים רשימה זו ברור מדוע שאר מוסדות התרבות בתחומי האמנות החזותית, שמלכתחילה יש להם פחות משאבים, נאלצים להיאבק על תורמים. מלבד מוסדות בודדים שהצליחו להגיע להיקף יוצא דופן, בלא משאבים מספקים להקים מערך דומה, על הגופים הקטנים למצוא דרכים חלופיות לפתות תורמים. השיטה העיקרית שנשארת להם היא לענות על המכרזים שקרנות וגופים תומכים מפרסמים, וכאמור להתאים את התוכן שהם יוצרים לדרישות אלו. אם כן, לא מספיק שמרבית התקציבים מושקעים בפרויקטים של בניה במוזיאונים ולא באמנים, כדי לזכות בפירורי התקציב גם שאר השחקנים בשדה התרבות נאלצים לעשות משהו שאולי לא שאפו אליו מלכתחילה. אנשי עולם האמנות מתאימים את עצמם לדרישות ומוצאים דרכים לתרום לקהילה, לחברות מסחריות או למטרות אחרות, כמו עידוד דעה או דת מסוימת, על מנת לקבל תקציבים.

לבסוף, קיימות גם תמיכות מצומצמות יותר, שמיועדות לאמנים יחידים ובדרך כלל לא דורשות מהם לפעול בדרך מסוימת: פרסים. בעולם מוצעים כ־4,500 פרסים, בערך מצטבר של כ־100 מיליון דולרים בשנה. הפרס היוקרתי בעולם הוא פרס טרנר, על סך 25,000 פאונד, שמחלק בכל שנה מוזיאון הטייט לאמן בריטי או כזה שעבד בבריטניה בשנה שקדמה למתן הפרס. רוב זוכי הפרס מייצרים עבודות שאינן חלק משוק האמנות. אך ראוי להגיד שזכייה בפרס טרנר על פי רוב מסייעת לאמן לקבל ייצוג בגלריה מקובלת, ומזניקה את המחיר של יצירותיו בכ־40 אחוזים, גם אם אינה מבטיחה מכירות של ממש. ⁸

טענה עיקרית בעולם האמנות כנגד הפרסים היא שפעמים רבות אותם שופטים יושבים ברוב הוועדות. אוצרים, אספנים, כותבים וכן הלאה, שלא במפתיע, נוהגים לבחור במי שהם מכירים באופן אישי, ופעמים רבות גם באמנים שהם מחזיקים ביצירות שלהם. כך למשל האמן האלבני אנרי סלה (Sala) הוגש בשנת 2001 על ידי אותו האספן לפרס “אריה הזהב” לאמן צעיר בביאנלה של ונציה, פרס הוגו בוס, פרס מרסל דושאן, פרס העתיד של בקס ופרס הגלריה הלאומית של גרמניה לאמן צעיר. הוא זכה בוונציה. ⁹ אם עובדה זאת נראית כמחלישה את הטיעון, שכן אף שהאמן היה מועמד לחמישה פרסים הוא זכה רק באחד, חשוב לצלול למשמעות עצם המועמדות. על פי פרסומי הגופים עצמם, המועמדים לפרס “אריה הזהב” נבחרו על ידי וועדה מצומצמת של צוות הביאנלה; לפרס הוגו בוס נבחרו בין שישה לשבעה מועמדים על ידי וועדה המורכבת מאוצרים, מבקרים וחוקרים; לפרס מרסל דושאן נבחרו ארבעה מועמדים על ידי צוות של אספנים ומנהלי מוסדות תרבות גדולים מהארגון הצרפתי ADIAF; בפרס העתיד של בקס נבחרו המועמדים המובילים על ידי וועדה המורכבת מאמנים ואוצרים; לבסוף, גם עבור פרס הגלריה הלאומית של גרמניה נבחרו המועמדים האפשריים על ידי וועדה פנימית המורכבת מאוצרים ומבקרי אמנות. אם כן, האספן, שישב בוועדות הפרסים החשובות ביותר בכל העולם באותה השנה, יכול היה לקדם את האמן שהוא ייצג במספיק וועדות במקביל וכך להעלות את הסיכוי שיזכה באחד הפרסים.

אם לסכם, הכספים הניתנים לתחומי התרבות על ידי פילנתרופים נמוכים משמעותית מה”nomination process” כספים שמסתובבים בשוק האמנות. מבחינה זו, הם אינם מסוגלים להיות הגורם שישנה באופן מהותי את מצבו של התחום. יותר מכך, לרוב הם מוקדשים למוזיאונים, מוסדות, ובקיצור עוברים עוד דילול משמעותי לפני שהם מגיעים לפעילי עולם האמנות עצמם. בינתיים, אלו נאלצים לרדוף אחרי קולות קוראים, לקפוץ מאירוע קהילתי לתערוכה שמקדמת ערכים מסוימים או מפרסמת חברה מסוימת, ולבסוף נותרים עם שכר חלקי בלבד, ואף גרוע מכך — בלתי קבוע. מלבד מי שמצא תפקיד אצל הפילנתרופים עצמם או באחד המוסדות שהם תורמים להם (או כקבלן שבונה אגפים חדשים למוסדות הגדולים) כספים אלו לא משנים את התמונה הגדולה. ללא מענה מספק מתחום הפילנתרופיה, פעילי עולם התרבות נותרים ללטוש עיניהם בתקציבים הציבוריים.

*

המאמר פורסם לראשונה בגיליון 07 של המהדורה המודפסת של ערב רב, שיצא בקיץ 2024.