את התערוכה ״לוח״ ביקרתי לראשונה בחושך, אף על פי שהיא נועדה לאור; בגלל בלבול בפרסום שעות פתיחת המקום הגעתי בערב, כשהוא היה סגור. למזלי, מפני שלא מדובר בגלריה ולא בחלל אלא בסטודיו לשעבר שעודנו בית, הורשיתי בנדיבות להפריע את שגרת משפחת האוצר, ולראות את העבודות בשנתן. נותר לי רק לדמיין כיצד האור, סנוורו, השתקפויותיו וצילו מעירים אותן.
השחור, האור, הלוח והחול משחקים יחד בתערוכה זו, לא רק בתוך החלל ולאורך מסלול השמש (חזרתי להתבונן בתערוכה שוב בשעות היום), אלא גם על פני ציר הזמן התל אביבי־תולדות אמנותי. עבודה קטנה, שחורה משחור, למעשה ההזמנה לתערוכה, תלויה על קיר מכוסה לוחות עץ שאינספור עבודות של הצייר שעבד כאן פעם הותירו עליו את חותמן כשצוירו עליו. הקיר עצמו אף הפך לנושא של עבודה, כאשר יאיר ברק סרק אותו בצילום ובווידאו (״לאחר מעשה״, 2017). הנייר השחור, שכמו מתכווץ פנימה לא רק מכוח הצבע אלא גם מכוחו המיתולוגי של הקיר, בכל זאת נושא בגאון את המילה ״לוח״, שהודבקה עליו במדבקות אותיות זהובות (״לוח״, 2024). הקיר בה"א הידיעה של אורי ליפשיץ הופך למעין לוח כיתה מפוחם, ההפך מטאבולה ראסה.
מראה הצבה מתוך התערוכה "לוח", צילום: דניאל חנוך
על הקיר הניצב, במרחק נישה שבתוכה סדורים קנבסים של ליפשיץ, שעונה האות אל״ף – הראשית, הראשונה להילמד, האל״ף של ״אורי״ – גם היא מפויחת. מהשם שנתנה לה קינן, ״לאיאד״, מבינים שזו גם האל״ף של איאד אל־חלאק (2020). היא מורכבת מקורות עץ ארוכות, עקומות ושחורות שמחוברות זו לזו כלאחר יד, או ערומות אחת על המסמר הבולט מהשנייה. הן נדמות לקביים או לנשקים שעונים על קיר. על האות עומד פסל תנשמת קטן, ארעי. כנפו העשויה בד לבן כמו פרושה הצידה, ואבן קטנה תלויה על חוט שקשור אליו כמעין מטוטלת (״אתנשמת״, 2020). בעלי הכנף מפציעים בתערוכה זה אחרי זה: תנשמת נוספת ברישום בשם ״אוקטובר העצוב״ (2023), טווסים מוזהבים ברישום אחר של קינן (״טווסים״, 2019), וקנטאור מכונף הנושא דמות אדם חסר ראש, שצדודיתו נגלית תוך מחיקת רקע הפחם, ברישום מרובע של יהלום (״מיחטף״, 2023). הציפורים נושאות איתן משהו לא מכאן, או שמא שאיפה להינשא הרחק מכאן.
אך הציפור המקומית ביותר בתערוכה מוטלת על הרצפה כבדת משקל: נשר גבס מוגדל, מבותר ושכוב על צידו, שמזכיר מעין גולגולת חיה קדומה (״נשר״, 2024). זוהי למעשה תבנית הנשר הנח לרגלי ״האדם בערבה״ של יחיאל שמי (1952), פסל שבתורו הושפע מ – ויש שיגידו חיקה את – ״נמרוד״ של דנציגר (1939). סמל הכנעניות, האוריינטליזם, הבגידה; הלאומיות המפונטזת שהפכה לדימוי מריבה מקומי על חיקוי וציטוט, מתגלגל כאן לכדי תבנית שבורה וריקה.
טליה קינן, לאיאד, מתוך התערוכה "לוח", צילום: דניאל חנוך
לא רק הדימוי אלא גם החומר של ״נמרוד״, אבן חול נובית זרה שהובאה מפטרה, מתבוללת לה בחול ים בבניין המתפורר ברחוב אברבנאל. באמצעות הדבקת טיח חולי דק על קנבסים יצרה קינן ציורי חול בסגנון מופשט־גיאומטרי מונוכרומטי, שנקראים דווקא "פרח (זרע)" ו״פרח (פנס שחור)״, (2024), כמו גם קנבס גדול שעליו שרטטה בזמן אמת את קימורי האור המוטל מהחלון המקושת שבקיר ליד (״חול״, 2024). קווי העיפרון העדינים, שלמעשה עוקבים אחר תזוזת האור לאורך היום, נראים כאילו הם מחפשים אחר הקו הנכון, הפנימי, לציור הגרגירי. על אדן אותו חלון מקושת מונחות ״ידיים״ (2024) של יהלום: זוג ידיים סכמתיות הנדמות ככפפות אגרוף, שנחצבו משני סלעי בזלת שחורים. לא ניתן להתעלם מהאסוציאציה לציורי המתאגרפים והמתאבקים של ליפשיץ (1973-4), שהיו, לפי אורי דסאו, נקודת מפנה בגוף העבודות של האמן: מעיסוק באלימות מופנמת לאלימות מוחצנת, ומרישום בצבע (״רישום בשמן״) להפגנת חומריותו של הצבע (״רישום במכחול״). עדינות הדימוי תלוי האור ואלימות החומר הנוכח במגע נמסכות זו בזו לאורך התערוכה כולה.
האור השוצף מהחלונות נרתם גם להחייאת הדימויים המחוררים ב״קבר קרקס״ של יהלום, מעין אוהל ענק ושחור הניצב במרכז החלל, מורכב מפיסות נייר אלומיניום שחור, כאלו שמשמשות להאפלה בתיאטרון ובקולנוע. החורים בנייר, שמבנים דימויים קטנים של קונסטלציות כוכבים, חרבות מוצלבות, מאזניים או כפות ידיים מקוערות, למעשה חוררו במקור כדי לצרוב דימויים על פסלים אחרים של יהלום בטכניקת ציאנוטייפ. את פיסות הנייר, חלקן בעצמן שאריות מעבודות קודמות, היא חיברה יחד לכדי אוהל אקורדיון מתקפל, מעין מצלמה קדמונית, וכעת אור השמש לא הופך לצבע מסמן אלא לחומר נוכח. אפשר גם לדמיין איך האור הפוגע במראת איפור עגולה וקטנה, שמונחת על הרצפה כנגד עמוד, מאיר ברגע מסוים ביום קלף של תשע לב אדום התלוי על הקיר. אך הקלף מכמיר לב גם בלי התרגיל הקונספטואלי הזה. יהלום חרטה, ריטשה וחצתה את הלבבות שעל הקלף, כך שנראה כאילו גשם דמעות דם נקווה בתחתיתו (״תשע לב אדום״, 2024).
שחר יהלום, נשר, 2024, מתוך התערוכה "לוח", צילום: דניאל חנוך
דווקא העבודה המפתיעה ביותר שמשתמשת באור לא מערבת אור טבעי אלא אור מלאכותי. ״שטיח״ (2024) היא הקרנה של שטיח אפגאני על המרצפות המעוטרות פרחים. קווי המתאר של השטיח אינם מקבילים לאלו של המרצפות, אך מונחים בדיוק מופתי על מלבן חול. בשתי נקודות נפער החול, וחושף את העיטורים של הרצפה המקורית. שני דגמי העיטור, הגיאומטרי והפרחוני, ששניהם זרים לפה ועם זאת נפוצים כל כך, מכסים ופוצעים זה את זה, תוך הנגדת הרכות החולית של השטיח לקור הרצפה המצוירת.
״לוח״ היא תערוכה מינורית אך עשירה, שלא רק קושרת בצורה טבעית את פועלן של שתי אמניות עכשוויות (ובחוכמה דווקא לא את הפרקטיקה המזוהה עם כל אחת מהאמניות האלו), אלא קושרת גם את פועלן בזה של אחד האמנים הגבריים ביותר שפעלו כאן. כשם שהיא נטועה באור ״הארצישראלי״, כמו שאוהבים לכנותו בתולדות האמנות המקומית, היא גם נושאת ונישאת על גבי החול הלא יציב למחוזות מרוחקים. ואולי בשל כך היא עוד יותר של הכאן והעכשיו.
אחרית דבר – על אור ועיזבון
אם בתערוכה ״לוח״ העיזבון של ליפשיץ הוא נוכחות פיזית, העיזבון בתערוכה העדינה והיפה לא פחות המוצגת בימים אלו במוזיאון בת ים, ״מעלות עיזבון״, נוכח כמסגרת מדומיינת. גם בה האור משחק תפקיד מרכזי, ומאיר הרבה מעבר לפינות החשוכות בעיזבון הקולקטיבי שלנו. התערוכה היא מעין שלב נוסף של תערוכה קודמת שאצרו לפני כארבע שנים נעמה ערד וערן נוה, שמתגלים כצמד אוצרותי מופלא, במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב. בין התערוכה ההיא, ״זיכרון חרבות״, לבין ״מעלות עיזבון״, ״חרבות ברזל״ אתגרה ועודנה מאתגרת כל תפיסה רומנטית של מושג העיזבון.
מראה הצבה מתוך התערוכה "מעלות עזבון", צילום: אלעד שריג
ערד ונוה, שקיבלו לידיהם מוזיאון בתקופת מעבר, איגדו יחד כחמישים עבודות שנעות על הטווח שבין הצעיר־עכשווי לבין השולי־היסטורי (האחרון, רובו ככולו, הושאל מאוסף גלריה יאיר האבן גבירולית, שחרטה על דגלה להעלות מן האוב אמנים נשכחים). האוצרים השכילו לציין כי זוהי לא תערוכת נושא, אלא ״תערוכת מצב״: מצב נטוש, עיזבוני, נשייתי. בעיקר, מדהים לראות עד כמה המצב הזה, במובנו האסתטי, מאפיין גם את העבודות העכשוויות בתערוכה, שכאילו מסוות עצמן כ״לא עכשוויות״.
התערוכה עצמה מתוחמת בשאריות סוציאליזם ארצישראלי הסתדרותי: רצפת קומת הכניסה כוסתה בשטיח אפרפר, למרגלות המדרגות הותקנו קוליסות משרדיות מצופות בד, טקסט התערוכה נח בארגונית נייר שולחנית מעלה אבק, והקומה העליונה המעוגלת הוסתרה בווילון חיוור כי ״מתוך הספירלה הבירוקרטית אין לנו מבט־על״, לפי האוצרים. אולי גם אין לנו אור. חלון הפס העליון של המוזיאון נותר אטום מהתערוכה הקודמת, ומירב נוכחות האור בתערוכה נובעת מגופי תאורה עזובים, שזווגו לעבודות באופן מופתי על ידי טמיר ליכטנברג. ״עבודותיו של ליכטנברג", כתב עליו בעבר יונתן אמיר, ״התבססו עד כה על שילוב בין רומנטיקה להרס, בין אהבה לחפצים ישנים, לא פעם פגומים או חסרי שימוש בימינו, להשתתפות בטקס האשכבה המוזיאלי שלהם״. כך גם כאן, אלה לא רק גופי התאורה הקיטשיים במפגיע או המודרניים־בשקל שנכללים בעיזבון המדומיין, אלא גם, ובעיקר, האור שהם מפיצים.
מראה הצבה מתוך התערוכה "מעלות עזבון", צילום: אלעד שריג
באחד מהמסדרונות היחידים ברוטונדה המיני־גוגנהיימית תלוי צילום משפחתי בשחור־לבן. נראה בו אביו של האמן ירון אתר יושב לשולחן במסעדה, מאחוריו נשקף נוף ים תיכוני מבעד לחלונות רחבים (״אבא בחופשה״, 2012). הוא מישיר מבט למצלמה, מסמן באצבעו לצלמ/ת ללחוץ על הפלאש. בקשתו נענית, והבזק הפלאש משתקף בחלון, כאילו היה שמש מאגית שניצתה בפקודת האצבע המורה. הצופה בצילום עומד בגבו לגוף התאורה שהוצב מול העבודה, מסתיר בגופו את אור היקרות המוזיאלי. זהו וקטור אוצרותי מתוזמן להפליא המזכך את תהום הנשייה הפריפריאלי של המקום הזה, הצד השני של מטבע ה״כאן ועכשיו״ בבית אורי ליפשיץ.
ירון אתר, אבא בחופשה, 2012
*
״מעלות עיזבון״ / קבוצתית
עודד אברמובסקי, שירה אוריון, הלינה אולומוצקי, ליאור אופיר, ירון אתר, אבנר בן גל, אמיר גבעון, לאה גולדברג ואדית סמואל, יונתן גירון, נועה גלזר, דנה דרויש, אירווין ד. הופמן, דוד הנדלר, אוריאל הר טוב ובן הינדמן, גלה ויצמן, דלפין זורע, שרון זרגרי, מיכל חביון, דורון יהלום, אגי יואלי, אנה ים, עודד יעקב, דוד כפתורי, טמיר ליכטנברג, עוז מלול, לי נבו, אסף סטי, עידן עזרא, עודד פיינגרש, דן קדר, בן עמי קולר, אריה קפלון, אנטולי לבוביץ׳ קפלן, דני קרוון, דן קריגר, אסטר קרן, אירה רייכוורגר, ברק רביץ, דני מיכאל רוזנברג, עירא שליט, פרל שניידר
אוצרים: נעמה ערד וערן נוה
מוזיאון מובי בת ים
נעילה: 1.3.25
מיה דבש כיהנה בתפקיד אוצרת מוזיאון העיצוב ומוזיאון הקומיקס מזה כעשור, הודיעה כי בכוונתה לפנות לדרך חדשה במסדרונות האקדמיה ולעשות לביתה.
במהלך שנותיה כאוצרת קידמה רבות את המוזיאונים, והייתה האוצרת הראשית לתערוכות מובילות וחדשניות בישראל, אשר הציגו לקהל הישראלי הרחב את עולם העיצוב ועולם הקומיקס בקשת רחבה של נושאים מרתקים. בהמשך לכך, יצא מכרז פומבי לאיוש המשרות
דוקומנטה, אחד מאירועי האמנות החשובים בעולם, הכריז על הקמת ועדה מדעית מייעצת חדשה ופרסם את שמות חבריה הנבחרים - מומחים בינלאומיים בתחומי האמנות והתרבות ביניהם, טניה כהן-עוזיאלי, מנכ"לית מוזיאון תל אביב לאמנות.
הועדה תייעץ ברמה המקצועית והמדעית, חבריה יעסקו בשיח החברתי והאקדמי העכשווי וירתמו אותו להמשך התפתחותה של הדוקומנטה. הם יקדמו את הרישות האוצרותי מנקודות מבט בינלאומיות פתוחות ופלורליסטיות משלהם ומשל אחרים מתחומי המדע והמחקר.
בנוסף לטניה כהן-עוזיאלי, נבחרו ניקול דייטלהוף, פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת גתה ומנהלת מכון לייבניץ לחקר השלום בפרנקפורט, סוזאן גנסהיימר, מנהלת המוזיאון לאמנות של מדינת נורדריין-וסטפאליה דיסלדורף, האוצרת והחוקרת הברזילאית דיאן לימה, הפילוסוף הגרמני כריסטוף מנקה והסופר והעורך תומס שפאר כחברי הוועדה המדעית המייעצת החדשה של הדוקומונטה. הם מונו לשמש בתפקיד לתקופה של חמש שנים. 
