בתערוכה הקבוצתית "זמן צהוב" בגלריה דביר מוצגת עבודתה של האמנית תכלת רם, "Not Bad": מזנון בלוי ומפורק שניצב במרכז הגלריה. לכאורה רהיט, בפועל בסך הכל שלוש דלתות מפורקות של מזנון שלולא רם היה נשאר עזוב ואנונימי, והנה בזכותה הוא זוכה לחיי נצח במסכת האמנות הישראלית העכשווית, ומאפשר בחינה נוקבת של מצבה הרעוע של הישראליות.
יש אירוניה מובנית בהשתלשלות משמעותם ותפקידם של רהיטים בתולדות התרבות החומרית. הרהיטים הגיעו לעולם ברגע שהאדם הפסיק לנדוד והקים לו בית: עם המהפכה החקלאית קיבל האדם הזדמנות לבנות יישובי קבע ולייצר לו סביבה מעוצבת שתתמוך באורחות חייו, קרי רהיטים, ומכאן הזיקה ההדוקה בין בית לרהיט. באתר סקָארָה בּרֵי שבסקוטלנד נמצאו שרידים של מערכות ריהוט מהתקופה הניאוליתית, הכוללות ארונות, שידות ומיטות. והנה, אלפי שנים אחרי כן, רהיט אמנם מסמל בית אך הוא גם החפץ שמאפשר ניידות. בשפות אירופאיות רבות המילה רהיט (למשל mobilia באיטלקית) מגיעה מהמילה נייד (mobile), וגם בשפה העברית שמו הוא פועל יוצא של השורש ר.ה.ט בעל המשמעויות המקבילות: ריצה, רהיטות ושוטפות. למעשה אין בכך כל פלא, הרי כל אדם שעבר דירה מכיר את תחושת הזרות במרחב החדש, ויודע עד כמה נוכחות של רהיט מדירה קודמת מעניקה תחושה של בית ומוכרות באופן מיידי. כך שדווקא הרהיט, שנברא כשהגיע זמנו של האדם לסיים עם הנדודים, להתיישב ולהקים לו בית קבע, הוא זה שמאפשר כיום לאדם "להרגיש בבית" בנדודיו.
תכלת רם, "Not Bad", טכניקה מעורבת, 150X142X150ס"מ, 2018, צילום: דניאל חנוך
רם אספה רהיט עזוב והעניקה לו חיים חדשים. זו לא הפעם הראשונה שהיא עושה זאת; הפרקטיקה הפיסולית שלה מאופיינת בשימוש ברהיטים ישנים וביכולת לקרוא אותם מחדש ולהטעין אותם במשמעות נוספת. במקרה של "Not Bad", בנוסף ליכולת הפואטית האופיינית לה, היא מנסחת במדויק את המהות הסגולית של רהיט ומעלה על נס את הדואליות הטבועה בו: הבית מול הנדודים, היציבות מול הטלטלה.
רם העמידה בגלריה את שלוש דלתות המזנון פתוחות לרווחה, ניצבות כמעין כמעין פרגוד יפני וחוצות את המרחב. מבט ראשוני במזנון מגלה שהוא עשוי מדיקט שסימני הזמן ניכרים בו: חלקו שרוט, חלקו סדוק ושבור. מחשבות על בעליו המקוריים של המזנון מתעוררות. במרכזו מראה, משני צדדיה מדפי ארון כמעט ריקים: במדף הימני פמוט כסף ובאחד המדפים מצד שמאל אבן חסרת כל ייחוד. הפמוט והאבן זרים לארון, ומעוררים מחשבות על מקורו: למה הוא שימש בעברו, מה עלה בגורל בעליו.
תכלת רם, "Not Bad", טכניקה מעורבת, 150X142X150ס"מ, 2018, צילום: דניאל חנוך
מבט נוסף בפרגוד שהיה מזנון, ולפתע הוא נדמה לתמונת מזבח, אולם עירומה, ללא ציורים וללא הוד והדר. בכנסיות עדיין ניתן לפגוש בתמונות מזבח מופלאות, לרוב מוזהבות, ניצבות בסמוך למזבח, המקום המקודש והמרכזי ביותר, והדימויים מתמצתים את עיקר האמונה ומהות הכנסייה שבה הן מצויות: אם זו כנסיה שמוקדשת לקדוש ואם זו כנסיה שבאוספיה שריד קדוש, תמיד יהיה לכך ביטוי חזותי. אך בתמונת המזבח שרם בראה, במרכז הטריפטיך ששמור לתיאור ישוע, האל, יש ראי ובו משתקפת דמות הצופה; במקום אל – אדם, במקום קודש – חול, במקום אז – היום. פתאום יש היגיון בפמוט על המדף; גם הוא מתייחס לליטורגיה נוצרית, מהדהד את נרות הכנסייה, את האורות השמימיים המקובלים בנצרות בתיאורי סצנות קדושים, אך הוא ריק מנר, והוא עצמו מהוה והמתכת שממנה הוא עשוי מושחרת ועמומה. תחושה לא טובה מתחילה לצוף. האבן במדף מצידה השני של המראה בולטת בבהירותה על רקע העץ הכהה, ונדמית זרה לסביבתה. מה לאבן הסתמית, שאינה שריד קדוש, בארון או ביצירה מקודשת? נדמה שהיא מתאימה יותר למרחב שמחוץ לבית. אולי התשובה תתגלה מצידו השני של הפרגוד.
מעברו השני של המזנון המפורק, תמונת המזבח המקודשת נהפכת בבת אחת לאוהל. יריעת ניילון לבנה מתוחה מדלתות המזנון בעזרת מתלי מתכת סגפניים לעבר הרצפה, ומיוצבת בעזרת שני ענפי עץ עבותים ויבשים. הבית הארעי של רם שעון על דלתות המזנון המצופות פורמייקה סדוקה ועל שרידים קמלים של עץ. שום דבר בו לא נוטע ביטחון להתיישב או להתארח בו. מבט נוסף בענפי העץ היבשים: משהו בצורתם מושך להתקרב. הענף הגדום נראה כרגל קטועה המבצבצת מעל פני השטח.
מראה הצבה מתוך התערוכה "זמן צהוב", גלריה דביר, צילום: דניאל חנוך
עוד מבט על האוהל והוא נעלם, במקומו עומדת סירה בעלת מפרש לבן המנסה לשרוד בגלים. "רפסודת מדוזה" של ז'ריקו עולה לראש, אותו ציור מפורסם מ־1819 המתאר אירוע היסטורי נורא: נטישת צוות המלחים הזוטר של ספינה צרפתית על ידי סגל הקצינים ברפסודה מאולתרת בלב ים, שהובילה לקניבליזם, לאובדן מוסרי ולשפל אנושי; גופות בעלות פה פעור נשמטות אל הגלים הסוערים, דמויות אוחזות בפיסת בד וקוראות לעזרה כשבאופק תורן ספינה מתרחקת, ומבטים אחוזי אימה וייאוש.
וכך, רהיט שהיה שייך למישהו וסימל עבורו בית הפך בידיה הנאמנות של רם לחפץ קדוש שאלוהים השאיר מאחור, לאוהל ארעי מט ליפול ולספינה טרופה בלב ים. רם יצרה את העבודה הזו ב־2018, הרבה הרבה לפני שישראלים רבים הרגישו שעולמם חרב עליהם. היא בראה עולמות שלמים משלוש דלתות מפורקות: בית ארעי שנבנה על רעיון אמוני, שהולך ומתפרק ממבט למבט, והעניקה לו את השם "Not Bad". במפגש עם העבודה היום, היא נדמית באופן מבהיל כבבואה של הלכי הרוח בארץ. במרכז הטריפטיך אלוהים לא נמצא, במקומו ראי המשקף אדם. שיקוף של אדם בביתו על יסודות האמונה בקיומו בבית הזה: בית מט לנפול הנשען על מסורת וקדושה, על זיכרונות מפורקים, כרגע הוא כאן אבל כל משב רוח עלול למוטט אותו. כספינת מפרש הוא מטלטל בלב המרחב, מנסה להיאחז במה שלא קיים. האל כבר לא כאן כדי לגאול את האדם, ועליו למצוא את הכח לגאול את עצמו בעצמו, לייצב את הספינה, לעגן את הבית.
מבט אחרון בדלתות המזנון מגלה שמתחת לפינה הימנית של הארון תחובה חתיכת נייר מקופלת שנועדה לייצב אותו. תנועה לא זהירה והוא יקרוס.
*
"זמן צהוב" / תערוכה קבוצתית
גלריה דביר, שוקן 27 תל אביב
נעילה: 8.2.2025
מיה דבש כיהנה בתפקיד אוצרת מוזיאון העיצוב ומוזיאון הקומיקס מזה כעשור, הודיעה כי בכוונתה לפנות לדרך חדשה במסדרונות האקדמיה ולעשות לביתה.
במהלך שנותיה כאוצרת קידמה רבות את המוזיאונים, והייתה האוצרת הראשית לתערוכות מובילות וחדשניות בישראל, אשר הציגו לקהל הישראלי הרחב את עולם העיצוב ועולם הקומיקס בקשת רחבה של נושאים מרתקים. בהמשך לכך, יצא מכרז פומבי לאיוש המשרות
דוקומנטה, אחד מאירועי האמנות החשובים בעולם, הכריז על הקמת ועדה מדעית מייעצת חדשה ופרסם את שמות חבריה הנבחרים - מומחים בינלאומיים בתחומי האמנות והתרבות ביניהם, טניה כהן-עוזיאלי, מנכ"לית מוזיאון תל אביב לאמנות.
הועדה תייעץ ברמה המקצועית והמדעית, חבריה יעסקו בשיח החברתי והאקדמי העכשווי וירתמו אותו להמשך התפתחותה של הדוקומנטה. הם יקדמו את הרישות האוצרותי מנקודות מבט בינלאומיות פתוחות ופלורליסטיות משלהם ומשל אחרים מתחומי המדע והמחקר.
בנוסף לטניה כהן-עוזיאלי, נבחרו ניקול דייטלהוף, פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת גתה ומנהלת מכון לייבניץ לחקר השלום בפרנקפורט, סוזאן גנסהיימר, מנהלת המוזיאון לאמנות של מדינת נורדריין-וסטפאליה דיסלדורף, האוצרת והחוקרת הברזילאית דיאן לימה, הפילוסוף הגרמני כריסטוף מנקה והסופר והעורך תומס שפאר כחברי הוועדה המדעית המייעצת החדשה של הדוקומונטה. הם מונו לשמש בתפקיד לתקופה של חמש שנים. 
