לראות בטון ולהגיע לבכי

צמתים רגעיים

פינת לב הבית של תמר שפר חסומה אבל מזמינה. היא לא מקרית אבל אינטואיטיבית, מגובבת אך מדויקת. שפר מחדירה אליה חפצי יומיום מוכרים: כפכפים שמוטות על שטיח כניסה, מנורת לילה מתכווננת, מחברות דחוסות במדף צר, ספלים תלויים על וו, כדורי אדוויל, סרט מתנה ולבני בטון. הם משולבים בתוך, מעל, מתחת ולצד קונסטרוקציות מסודרות: "מחסן של צמתים רגעיים" הגדירה אותן עירית כרמון פופר בקטלוג תערוכת היחיד של שפר, "מרכז העיר פינת לב הבית", שאצרה בגלריית סדנאות האמנים בירושלים (2023).¹ לצד הקשר הברור למחסן – המקום שבו מגובבים חפצי יומיום שאין בהם שימוש – הצומת, נקודת מפגש ארעית, היא כלי העבודה המרכזי של שפר, שכן היא מרבה לפסל בטכניקת האסמבלאז' (הֶצְרֵף): פרדיגמה אמנותית שמייצרת שפה מרחבית של הרכבה ופירוק.

"חפצים מן המוכן הם כבר עבודות אמנות בהתהוות״, קבע ויליאם זייץ בקטלוג על האסמבלאז׳ שראה אור בשנת 1961. הטכניקה, שמבוססת על הרכבת חפצי יומיום, נשענת על התפיסה שלפיה ״החפצים האלו נוצרו בידי העולם עבור אמנים, הם כבר עוצבו, לוטשו, נצבעו", ובכל זאת הם מתפקדים כחומר גלם בידי ה"אסמבלאז׳ר" שמייצר, לפי זייץ, "אמנות, או לא־אמנות או אנטי־אמנות". האפשרויות הללו ממחישות את התפיסות המנוגדות שקיימות בפרדיגמה. לצד היותה שיטה חתרנית שנולדה בהשפעת הקולאז' והרדי־מייד הדאדאיסטים, ומערערת כמוהם על גבולות היצירה ועל המוסכמות המכתיבות אותה, האסמבלאז' מושתת על חשיבה מטאפיזית ביחס לרדי־מייד; הוא חומר גלם בעל פוטנציאל שנטוע בהרכבה מחודשת שלו, כחלק ממערך פיסול חדש: "האסמבלאז'ר הוא גם מטאפיזיקאי וגם […] משורר המשלב משיכה ודחייה, הזדהות טבעית ואנושית, אירוניה ונאיביות". כוחו נטוע בכפילות: פירוק וזרות במקביל להרכבה ויצירה, ומבלי שהיצירות יאבדו קשר עם המציאות: "יצירת אסמבלאז' היא לעולם מטאפיזית ופואטית, כמו גם פיזית וריאליסטית", כותב זייץ, ומחדד את תנועתו הדו כיוונית של האסמבלאז׳: מהאמנות אל היומיום ולהפך. ²

תמר שפר, פרט מתוך "ערכת הישרדות", טכניקה מעורבת, 2023, צילום: יעקב ישראל

שנה לאחר שיצא ספרו של זייץ על האסמבלאז' התעמק גם האנתרופולוג קלוד לוי שטראוס בפרקטיקה של פיסול ברדי מייד, טכניקה אחות לאסמבלאז': הבריקולאז'. בשונה מהאסמבלאז' המודרניסטי, שמשתמש בחפצים שנבחרו בקפידה ליצירת עמדות פילוסופיות או אסתטיות, הבריקולאז׳ הפוסט־מודרני נשען על אינטואיציה ועל אילוצים. לוי שטראוס תיאר את הבריקולר כמי שפועל מתוך איסוף והרכבה עצמית של שאריות, גרוטאות וחפצים משומשים במטרה ״לתקן". לדבריו, "כללי המשחק [של הבריקולר] הם תמיד להסתפק במה שנמצא בהישג ידו", והוא מוסיף כי "החומרים האלו ספציפיים עד גבול מסוים […] כל אחד מהם פותח מערכת של יחסים קיימים ואפשריים; הם מתפקדים כמתפעלים, אך ניתן להשתמש בהם לכל פעולה".³ לפי גישה זו, חפצים משמשים כחומר גלם או כאוצר מילים ובאמצעותם רוקם האמן עולם חדש וסובייקטיבי.

עולם כזה נברא בכל יצירה של שפר, שמרבה לפסל עם, על ובאמצעות חפצי יומיום, ולברוא סביבות שמושתתות על מבנה תחבירי של משפטים, בהם לכל אחד מפריטי הבית יש מקום ותפקיד. המהלך הזה מבוסס על תנועת העין המטיילת בין הרכיבים, ועל האופן שבו הם מובילים אותה כמו בקריאה. ״ערכת הישרדות״ שהוצגה בתערוכה בסדנאות האמנים מורכבת מעגלה נגררת שעליה מונחים חפצים מוכרים. מצידה האחד שטיח מגולגל, קערת מים לכלב, ועל הרצפה זוג כפכפים לצד שטיח כניסה. המבט עולה מעלה, ונתקל במגירת גרביים צבעוניות בתוך רשת, מעליה ריבוע לבן שבו מערך מיניאטורי של דלתות ומראות, ובקצה מנורת לילה מתכווננת ואגרטל עץ קטן ובו צמחים מיובשים. העין נעה אל חלקי חרסים שבורים ומערום אבנים, אל עמוד עשוי חולצות לבנות צבועות, ולבסוף אל ידית משיכה שעליה שמוט סמרטוט אדום. התחושה הבריקולארית מורגשת בהצרף החפצים שנועדו לשעת חירום, כך לפי הכותרת; ובנוסף לשאלה למה זקוקים איש ואישה כדי לשרוד, היצירה מייצרת מבנה תחבירי של פואמה על גוף הבית הנודד.

תמר שפר, "ערכת הישרדות", טכניקה מעורבת, 2023, צילום: יעקב ישראל

פואמה קצרה יותר מגולמת ביצירה ״עוגיית אדוויל״, פסל קטן ממדים שתלוי על הקיר: על ריבוע בטון חלול נחה מפית בד רקומה, עליהם ניצבת לבנה עשויה בטון ואדמה, ובקצה יציקת מנג'ט של עוגייה עמוסה כדורי אדוויל בוהקים. הישות הפיסולית־ציורית מפגישה את יסודות הבית הגולמיים עם אנושיות שברירית, אפילו פתטית. הצירוף מאזכר את שורות שירה של המשוררת הפולניה דבורה פוגל (דבוירה פוגעל), שנספתה בגטו לבוב בשנת 1942:

אפשר לראות בטון ולהגיע לבכי. והעיר מלאה בחומר אפור, כאוב כמו מישור שדות אינסופי של קוצי לילך, כמו החיים״.

שורות אלו מופיעות במרכז התערוכה, בספר שיריה של פוגל שפתוח בשיר זה בדיוק. האזכור הישיר לפוגל – הספר עצמו – והאזכור העקיף בצורת חזרתם של חומרי הבנייה של העיר – בטון חשוף, לבנים, חלונות, אלומיניום – מבקשים להנכיח את קיומו המטאפיזי של האסמבלאז׳ ואת התנועה הדו כיוונית שבין הסביבה החומרית ובין עולמנו הפנימי. "פוגל היא משוררת אורבנית מובהקת", כותבת חוקרת הספרות מאיה ויינברג, ומוסיפה כי "העיר היא נושא השיר, ולפעמים היא התפאורה הפואטית שעליה מורכבת תחושה, כך שמתוך חומרי העיר מתבהרת תחושת האנוש החי בתוכה". ⁴ הדיאלקטיקה הזו חוזרת ביצירותיה של שפר, ונוגעת בדואליות דומה שמצויה באסמבלאז׳.

תמר שפר, עוגית אדויל, טכניקה מעורבת, 2023, צילום: יעקב ישראל

המיצב המכונה "ים יבשה" מציג דואליות, ולא רק בשמו. המערך מורכב ממספר פסלי אסמבלאז׳ עשויים עץ, פורמייקה, חול וחפצים מכלכלת הבית: סיר גדול ממדים, אטבי כביסה צבעוניים, חולצת כפתורים על קולב, שלושה ספלים תלויים על וו. גם כאן מורגש המתח שבין הבית והחוץ, והוא שמעורר את שאלת הקשר בין האדם והחפץ. כך עולה חוויה שנעה בין אקטיביות ופסיביות ומבקשת לתהות על נוכחות החפצים שניצבים ללא שימוש. ספלי התה הופכים קישוט, הסיר נראה כמדורת שבט, וארגז החול גורם לצירוף כולו להראות כחצר גן ילדים שבה מורכב עולם דמיוני מחפצים מזדמנים. הפרקטיקה המשחקית שמוכרת מהגיל הרך נוגעת במהות האסמבלאז׳ והבריקולאז׳: איסוף של מה שניתן לכנות גרוטאות או שאריות, ויצירת מרחב חדש ולא שימושי; אמנות.

תמר שפר, "ים יבשה", טכניקה מעורבת, 2023, צילום: יעקב ישראל

הגלגול הבא

תנועתם החומרית של אובייקטים אל תוך האמנות מייצגת את יחסי הגומלין הסבוכים בין ״אמנות״ ובין ״עולם״. המטען שנלווה לחפצים שנודדים בין המרחבים האלה מעורר מחשבה שמחברת את הגלגול הקודם עם הגלגול החדש. התנודות האלה אינן מושפעות רק מהאינטראקציה בין החפצים ובין שימושם הקודם; המציאות המשתנה מטעינה אותם מחדש בכל מפגש עם צופה.

אירועי השבעה באוקטובר 2023 הולידו מציאות חדשה שטלטלה לחלוטין את חווית החיים שלנו ושינתה את האופן שבו אנו תופסים את הבית ואת העולם סביבנו, שהתערער מהיסוד. לראות בטון ולהגיע לבכי היא מציאות של חשיבה על חטופים במנהרות או על ילדים תחת הריסות בתים מופצצים. המחשבות האלו רודפות את הקיום האישי והקולקטיבי שלנו, והן מצויות בכל אחד מחלקי יצירותיה של שפר, שנוצרו לפני האירועים ובמנותק מהם אך כעת נדמות כמעין נבואה. זו אינה רק ״הנשמה שיש לחומרים״ אלא המציאות החדשה של חיינו שלא מרפה: חצר גן הילדים וארגז החול שעשויים בממדים לא מציאותיים מזכירים את קיבוצי עוטף עזה, ושואלים על עצם אפשרות קיומו של גן ילדים כמקום של משחק וביטחון בתנאי מלחמה. האם גן כזה הוא חלק מהמציאות כעת? ערכת ההישרדות הלא קונבנציונלית הופכת קונקרטית נוכח מאות אלפי פליטים בישראל והרבה יותר מכך בעזה. מיטה שמצעיה סתורים, מערום לבנים שנראה כקיר הגנה שנהרס, שולחן אוכל שנחסם בעמוד תווך ויושב על שטיח אדמה, כל אלה אינם עוד דימויים פיוטיים שבהם התמזגו חללי הבית והרחוב לכדי מרחב חדש, אלא הם מרכיבים מרחב מציאותי לגמרי.

מראה הצבה מתוך התערוכה "מרכז העיר פינת לב העיר", צילום: יעקב ישראל

התחושה הזו עולה ביתר שאת כשחושבים על מכלול היצירה של שפר, שעוסק בבית כמקום מאולתר ונטוש, מתפקד בקושי, נעזב בחיפזון. תחושת התלישות הקיומית, שנכחה תמיד ביצירתה, נושאת כעת משמעויות קולקטיביות, מוחשיות, פוליטיות. בכל יצירותיה עולה תחושה שהפריטים לא הודבקו או חוברו אלא הונחו אחד לצד, מעל או מתחת לשני, בצורה שכמעט מערערת על המהות העקרונית של האסמבלאז׳, שבו "החומרים […] מתלכדים לסגסוגת חדשה שמתעלה על חלקיה, אבל כוללת אותם".⁵.״ Zeits, 83.]  יצירותיה לא מאפשרות סגסוגת חדשה, ועל אף ש"אסמלבאז׳" נגזרת מהמילים הרכבה, אוסף או צירוף בצרפתית, יצירותיה מנכיחות כל העת פירוק וניתוק של פריטים, ואלו למעשה חלק בלתי נפרד מהטכניקה. בדומה ל״בריקולאז'״, ממילה בצרפתית שמשמעותה לנסות לתקן – במיוחד תיקונים של חובבנים – גם אצל שפר מורגש שמוקד העניין הוא הניסיון ולא התוצר הסופי.

החיבורים הרופפים של שפר, שמהלכים על גבולות ההצרף, מעידים על הארעיות הקיומית שמתוכה היא יוצרת ושבתוכה אנו חיים. עבודותיה מלוטשות ומאורגנות, אך ההנחה הפרומה של הפריטים מדגישה חוויה זמנית ולא יציבה. האסמבלאז' לפיכך הוא תמיד מרחבי ולעולם נמצא בתנועה, הוא מחולל של הצטלבות, אבל לא דבק בה. הוא מורכב מישויות שונות, הטרוגניות, שאינן מתאחות באופן אחיד, והמרקם החדש נותר בהכרח מפורק וארעי, כמו זה שבו אנו מנסים לחיות בחודשים האחרונים.

תמר שפר, פרט מתוך הגלגול הבא, טכניקה מעורבת, 2024, צילום: אורית סימן טוב

להבדיל, היצירה ״הגלגול הבא״, שמוצגת בימים אלה בתערוכה ״שטיחים: גלגולו של קסם המזרח״, שאצרו נעמה ברוש ועידית שרוני במוזיאון האסלאם בירושלים (2024–2025), מציגה אובייקט מלוכד, מהודק וארוז היטב. בשטיח פרסי גלגלה שפר ספרים, מצעים, מברשות שיניים, שמיכת פוך, דשא סינטטי, אטבי כביסה, סכו"ם ואדמה. כל הפריטים האלה, ובכללם השטיח והאדמה, נאספו מביתה של שפר, שמעולם לא סימנה גבול או חיץ בין המציאות ובין האמנות. הנזילות שבין הדמיוני והממשי מחזקת את היסוד הריאליסטי שמאז ומתמיד היה ביצירותיה, וביתר שאת היום, כשסוגיית הפליטות הפכה מוחשית בישראל. השטיח מגלגל בתוכו את תמצית הפער העקרוני שבין היסוד הפואטי ובין היסוד הריאליסטי של יצירותיה.

בהיותו סמל כפול שמייצג במקביל בית ונדודים, השטיח מגלם פוטנציאל אינסופי של התכנסות והתפרקות. גלגולו של השטיח עם שלל החפצים השימושיים, בליווי הכותרת ״הגלגול הבא״, מתייחס לבית באופן מחזורי: הוא מגלגל בתוכו את הפליטות החדשה בישראל ואת זו ארוכת השנים של ההיסטוריה האנושית, הוא נפרש בין עבר להווה, מבקש למצוא את דרכו בין השברים. מילותיהם של צמד הסוציולוגים קולין מק'פרלן ובן אנדרסון, שהגדירו אסמבלאז׳ כ"קומפוזיציה של אלמנטים שונים […] המתכנסים במרחב מסוים בצירוף נסיבות, רק כדי להתפזר או להתארגן מחדש״, ⁶ מדגישות את הקשר שבין התוכן והשיטה ביצירותיה של שפר, בהן התלישות והשייכות מסמנות את היותן מנוגדות ומשלימות. במובן זה, "הגלגול הבא" לא עוסק רק בתפיסת הבית הישראלי בתוך קטסטרופה, הוא מהדהד את המפגש בין האסמבלאז׳ והבריקולאז׳: לנסות ליצור מתוך שבר וניכור, מתוך תהליך שהוא עצמו מושתת על התפרקות, מתוך אמונה שתנועה אמנותית תוליד לא רק את גלגולו החדש של החפץ, אלא של היוצר והמקום שבו הוא חי.

*

"שטיחים" / תערוכה קבוצתית

אוצרות: עידית שרוני ונעמה ברוש

המוזיאון לאמנות האיסלאם, הפלמ"ח 2 ירושלים

נעילה: 1.3.2025