לקרוא לכתב-עת לאמנות ערב-רב – זו לכאורה בחירה הגיונית. הרי מה שמוצע בכתב-עת אינו אלא ערב-רב של חומרים, רעיונות, עבודות אמנות, כותבים, יוצרים. העברית המודרנית אימצה את הצירוף העתיק ערב-רב כתיאור ל"המון, קהל מעורב של אנשים שונים", 1 ובהשאלה גם ערבוביה של חומרים מסוגים, מקורות ומבטים שונים. ערבוב זה עשוי לעתים ליצור משהו חדש, מרגש ואף מאתגר, כפי שאנו מבקשים לעשות בעריכת כתב-העת בביתנו בבית הנסן – מוסד שבעצמו מקדש ריבוי קולות, דעות ומקורות השראה, וערבוב בין א.נשים וזהויות, בין דיסציפלינות וסוגי מדיה שונים, וגם בין הישן – ההיסטוריה של המקום – לבין היצירה העכשווית.
אך חשוב להזכיר שלמושג ערב-רב יש גם משמעות אחרת, שכורכת היסטוריה ארוכת שנים וקיום עכשווי בשיח הדתי והפוליטי שבין הירדן לים. המושג מתייחס לקבוצה הכוללת מצרִים ובני עמים נוספים שהתלוו לבני ישראל ביציאת מצרים, והמניעים ומידת הנאמנות שלהם הוטלו בספק. לאורך הדורות שימש המושג לתיאור קבוצות מתנגדים פנימיות, המאתגרות או מערערות את הסדר, הערכים או ההנהגה של הקהילה היהודית. העובדה שאותו ערב-רב כבר חדר לעם ואינו קל לזיהוי, עושה אותו מסוכן אף יותר מעמלק. זה הצד האפל יותר של המושג ערב-רב.
ערב רב ועגל הזהב
בשיח הפוליטי הקיצוני (שלצערנו חודר למרכז), מופיע המושג כשם גנאי לקבוצה ספציפית – אלה שאינם "משלנו", לא-טהורים (דמם מעורבב?), לא באמת יהודים. קבוצה זו עשויה לכלול קהילות שלמות הנתפסות כמקדמות רעיונות או התנהגויות אחרות; פוליטיקאים, פעילים וגם אמנים ואנשי תרבות שמעודדים ערבוב וריבוי. במדרש מאוחר, הערב-רב מואשמים בחטא העגל: יצירת פסל כתחליף של אלוהים. מבחינה זו, חטא העגל הוא רגע מכונן של זיהוי בין אמנות לחטא, אך גם בין אמנות לקדושה (או הרצון לקדושה). על יסוד הציר הדיאלקטי הזה, בהצעה שלנו להיות ערב-רב אנחנו מבקשים להתהדר במעשה העגל; להופכו ממופת של שלילה למופת של חיוב; לראות את מעשה האמנות כצורך, כְּמה שאין בו רק ריבוי וערבוב אלא גם פריצת גבולות ודרישה קבועה לבדוק ולהפוך את המחשבה. עם זאת יש בכך גם אזהרה להישמר מפני אמנות מתבדלת, כזו שתהיה כ"ערב-רב שתחת תנועת הערבוב מסתגר בעצמו ונבדל גם בלי שמי ינסה להבדילו".2
להיות ערב-רב פירושו לתת לזהויות את המקום הראוי להן, אך להבין שכל קול ייחודי הוא בה-בעת גם חלק מרצף קולות עם עבר, הווה ועתיד; פירושו להימנע מתרבות המונית, אבל גם מתרבות מתבדלת; פירושו להתנזר ממחשבות על טוהר ואחידות ולערבב מחדש את הקווים והמסלולים.
בית הנסן, שאת הבאים בשעריו מְקדמת הכתובת Jesus Hilfe , יכול להיות עגל הזהב שלנו. בית החולים, שבמקור נקרא Jesus Hilfe – "עזרת ישו", בגרמנית – היה בית המחסה הראשון לחולי צרעת שהקימה הכנסייה הפרוטסטנטית בירושלים. הוא יועד למצורעים נוצרים בלבד, אך המציאות הירושלמית הכריעה ולבית המחסה התקבל כל מי שלקה בצרעת. במקום עבדו והתגוררו גם רופאים, אחיות ועובדים רוחניים ממגוון עדות. כל הזהויות ומי שהודרו מן החברה מפאת מחלתם התקבלו אל בין כתליו ונהנו בו מסביבה בטוחה ותומכת.
בית הנסן, דימוי: Sir kiss, ccl
היום, כמרכז תרבות לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה, זהותו של בית הנסן שואבת עדיין מעברו כבית מחסה היסטורי למצורעים. גם היום ייעודו לספק סביבה בטוחה, תומכת ושוויונית, מקום שאנשים מכל תחומי החיים יוכלו ללמוד וליצור בו, להציג ולחגוג את זהויותיהם השונות. מעֵבר לתערוכות ואירועים שמתקיימים בו, לתוכניות לימודים ויצירה תרבותית, בית הנסן הוא דוגמא להחייאה של רעיון הערב-רב כריבוי דינמי ומפרה של רעיונות ונקודות מבט, המעודד יצירתיות וחדשנות. העובדה שאירועים שונים שהתקיימו בבית הנסן עוררו התלקחות פוליטית וציבורית רגעית,3 היא עדות לחשיבותו כמרכז שמזקק את הריבוי. מכך אנו לומדים שכאשר בית הנסן מותקף, הוא כנראה ממלא את תפקידו.
דוגמא טובה לפעילות מאתגרת כזו היא שבוע העיצוב, שאינו רק אירוע העיצוב הציבורי הגדול והמשפיע בישראל, אלא גם בלגן מטורף במובן החיובי של המלה. האירוע ממסמס את הגבולות בין עיצוב, אמנות וקרנבל, בין חוץ ופְּנים, ומעצם מקומו בבית הנסן – גם בין ההיסטורי לעכשווי. ב-2017 יצרנו במסגרת שבוע העיצוב גיליון מודפס מיוחד. באותה שנה הובילה את אירועי שבוע העיצוב התימה "קומבינה", והגיליון חקר את מקור המושג. המלה הזרה "קומבינה" השתרשה בעברית וקיבלה משמעות מקומית ייחודית שמעֵבר ל"קומבינציה" שבמקור, שהוראתה הֶלחם או הרְכבה. ייתכן שמקור המושג הישראלי מגיע מספרם הסאטירי של איליה אילף (Ilf) ויבגני פטרוב (Petrov) 12 כיסאות, שנכתב בברית-המועצות בשנות ה-20 של המאה ה-20. גיבור הספר, המסרב לעבוד עבור הממשל הסובייטי ומחפש דרכים לא-חוקיות להרוויח מיליונים, מכונה "הקומבינטור הגדול" – כינוי שמקורו בתורת הקומבינטוריקה המתמטית. כפי שנרמז בשמו, גם פרויקט ערב-רב הוא קומבינציה: ערבוב של חומרים רבים ושונים שיוצרים כתב-עת לאמנות ותרבות, תוך שיטוט בין אדריכלות, עיצוב, מחול, קולנוע, שירה, פילוסופיה, היסטוריה, ביקורת תרבות, הגות יהודית ואקטואליה. ערב-רב הוא גם קומבינה, הבאה לידי ביטוי בניסיון לקיים כתב-עת ביקורתי בתנאים פוליטיים וכלכליים לא פשוטים. ובאותה רוח גם בית הנסן, כמרכז עיצוב, אמנות וטכנולוגיה במרכז ירושלים, יכול להתקיים רק כקומבינה-קומבינציה, שמערבבת את כל החומרים בלי לדעת מה יצא.
שער גיליון ״קומבינה״ ערב רב. ורד נסים, ״ללא כותרת״, מתוך הסדרה ״פנטזי הנדס״, מיצב, 140X140, 2014. צילום: ורד נסים
הקומבינה שאנחנו מציעים היא פתרון פשוט אך מעניין: להיות ערב-רב. הפתרון דורש לשמר מן הערב-רב המקורי את התנועה הגלומה בו, את הריבוי ואת מחוות הערבוב, לנוכח החרדה העצומה שמגלה מולו שיח הטוהר והאחדות. הערב-רב כאיום כמו מְזמן את האקט הריבוני המבקש להפריד בין המעורבבים ולהבחין בין ידיד לאויב – אבל בכך, טוען ז'אן-לוק ננסי, הוא מראה ש"דבר אינו קיים בטהרתו בלי לגעת באחר". 4 הזהה מעולם לא היה טהור, ולכן טיהורו הוא ביטולו. "הדרך להתחמק מן הרדוקציה לזהות – מן ההוצאה מן הכלל של הזהה שזוהה כאחר – טמון בהכרה שהזהות מתקיימת בלי להפוך לכוח הרס רק כאשר הפיכת הזהה לאחר אינה מהווה עוד איום אלא הכרח; שעה שהערב-רב יהיה לתנאי האפשרות של אחדות או ייחודיות ולא מכשלתן; כאשר במקום לעורר חרדה, הערב-רב יהיה כאנחת רווחה".5
*
המאמר התפרסם בספר: "חומה, חצר, בניין. בית הנסן העשור הראשון", בהוצאת אסיה.
מיה דבש כיהנה בתפקיד אוצרת מוזיאון העיצוב ומוזיאון הקומיקס מזה כעשור, הודיעה כי בכוונתה לפנות לדרך חדשה במסדרונות האקדמיה ולעשות לביתה.
במהלך שנותיה כאוצרת קידמה רבות את המוזיאונים, והייתה האוצרת הראשית לתערוכות מובילות וחדשניות בישראל, אשר הציגו לקהל הישראלי הרחב את עולם העיצוב ועולם הקומיקס בקשת רחבה של נושאים מרתקים. בהמשך לכך, יצא מכרז פומבי לאיוש המשרות
דוקומנטה, אחד מאירועי האמנות החשובים בעולם, הכריז על הקמת ועדה מדעית מייעצת חדשה ופרסם את שמות חבריה הנבחרים - מומחים בינלאומיים בתחומי האמנות והתרבות ביניהם, טניה כהן-עוזיאלי, מנכ"לית מוזיאון תל אביב לאמנות.
הועדה תייעץ ברמה המקצועית והמדעית, חבריה יעסקו בשיח החברתי והאקדמי העכשווי וירתמו אותו להמשך התפתחותה של הדוקומנטה. הם יקדמו את הרישות האוצרותי מנקודות מבט בינלאומיות פתוחות ופלורליסטיות משלהם ומשל אחרים מתחומי המדע והמחקר.
בנוסף לטניה כהן-עוזיאלי, נבחרו ניקול דייטלהוף, פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת גתה ומנהלת מכון לייבניץ לחקר השלום בפרנקפורט, סוזאן גנסהיימר, מנהלת המוזיאון לאמנות של מדינת נורדריין-וסטפאליה דיסלדורף, האוצרת והחוקרת הברזילאית דיאן לימה, הפילוסוף הגרמני כריסטוף מנקה והסופר והעורך תומס שפאר כחברי הוועדה המדעית המייעצת החדשה של הדוקומונטה. הם מונו לשמש בתפקיד לתקופה של חמש שנים. 
