חמש תערוכות של אמנות היוצרת את עצמה

"כשהדברים מתפרקים", תערוכה קבוצתית במוזיאון וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע

בהשתתפות אירם אגבריה, ניבי אלרואי, טל אמיתי־לביא, דוריס ארקין, אניסה אשקר, שרון בריל, יעל בר־לב, מאי דאעס, חנן דה לנגה, רונן זן, אורית חופשי, נעה יקותיאלי, אדם יקותיאלי, מריה סאלח מחאמיד, תום פורת, טל שושן, לידה שרת מסד, אמיר תומשוב וסמדר אליאסף.
אוצרת: שיר מלר־ימגוצ'י
אוצרות משנה: גלית טל ויפעת רזניק
צילומים: אבי חי

תצלומי הסטילס באולם 2 בתערוכה "כשהדברים מתפרקים" מייצגים התפרקות שהתרחשה.

כותרת התערוכה הקבוצתית "כשהדברים מתפרקים" במוזיאון וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע שבעמק יזרעאל מתכוונת לשני תכני התפרקות: ההתפרקות החברתית והפוליטית של השנה שלאחר אירועי שבעה באוקטובר 2023, והתפרקות חומרית מפורשת, כפי שמציינת אוצרת התערוכה שיר מלר־ימגוצ'י: "העבודות באולם האחרון הן תולדה של התמסרות לתהליכי התפרקות משחררים בחומר, הן מתרחשות במרחב שבין סדר לכאוס ומזמינות את התודעה להרפות מן התפיסה המקובלת, הרואה התפרקות כתהליך בלתי רצוי, ורואה את היופי שבתהליך השינוי האינסופי, שבו הרס ויצירה שלובים זה בזה". אמנות מן ההרס, מן הבליה, מן האקראי. סדר מן הכאוס.

"כשהדברים מתפרקים", מראה הצבה אולם 3, אולם התערוכה מציג התפרקות והתהוות בזמן אמיתי לעיני הצופים.

יצירות ההתפרקות החומרית־הפיזית הן הארטיקולציה הגלויה של ההתפרקות החברתית הבלתי גלויה לעין, וכך מקבץ היצירות המתפרקות, המוצגות באולם נפרד מיתר היצירות, משלים ומעצים את רציונל התערוכה "כשהדברים מתפרקים". הן סימולציה חומרית לתהליך חברתי ופוליטי.

מדור היצירות היוצרות את עצמן

מדור ההתפרקות מוקדש ליצירות המציגות התפרקות חומרית ומונעות על ידי תהליכים אקראיים יוצרי התפרקות. יצירות שמחולל הכאוס, האי־סדר, הגורם הבלתי נשלט. ניתן לחלק את היצירות לשתי קבוצות: באחת יצירות המתעדות התפרקות רנדומלית באמצעות צילום סטילס, וידאו או ציור מקפיא אקראיות. כאלה הן "מודל פוסט־טראומה מס' 16", של אמיר תומשוב, "רסאס" של רונן זן, "אהבה אין סופית" של אניסה אשקר, "ללא כותרות" של סמדר אליאסף. ועבודות הווידאו "זה מתמשך" של אירם אגבאריה ו"שברירים" של טל אמיתי־לביא.

בקבוצה השנייה יצירות שתהליכי היווצרותן והשתנותן מתרחשים בפועל בחלל המוזיאון, אשר בפרפרזה על דברי הפילוסוף הקדם סוקרטי הרקלייטוס ניתן לומר עליהן כי "אין אדם צופה באותה יצירה פעמיים", שכן "הכל זורם" (πάντα ῥεῖ).

לידה שרת־מסר תפרה חוט מתכת מחליד כצלקת של בד להחלדה מתמשכת.

סדרת יצירותיה של לידה שרת־מסד, "מגדלת חלודה", אינה מוצגת אמנם במדור ההתפרקות הפיזית, אך שמה משייך אותה למדור זה. יצירותיה הן בדים שנשרטו במכוון על ידי האמנית לכדי פצעים, שריטות או צלקות שלאחר ניתוח, ואשר הושתלו בהם חוטי ברזל חלודים. החלודה הזרה מתפשטת ביצירות ללא מגע יד האמנית ומפוררת הן את הברזל עצמו והן את התשתית, את הבד, עד לכליונם של שני החומרים. כך מייצגת היצירה את תהליך התפוררותה של חברה: האלמנטים הזרים והחלודים שנשתלו בה מכלים הן את עצמם והן את התשתית הנושאת אותם. הבד מייצג את החברה וכל אחד יכול להעלות במחשבתו, על פי ערכיו ותפישת עולמו, מהו האלמנט הזר והמכלה.

משב הרוח הפרמננטי מחולל תנועות חול אקראיות. ככה זה. צילום: חנן דה לנגה.

חנן דה לנגה בנה את "ככה זה", מתקן כיפתי, שעל תחתיתו מפוזרים גרגרי חול שחורים ובראשו מפוח שסובב על צירו. כל סיבוב של המפוח מפזר ומסיט את הגרגרים באופן שונה, כך שהיצירה משתנה ללא הרף באופן אקראי – "הכל זורם". הגרגרים מוסטים, נחים, אך מוסטים שוב בסיבוב הבא. אוצרת התערוכה מלר־ימגוצ'י מסבירה כי "נדידת החול מדמה את תופעת הפליטות, ההולכת ומתפשטת כתוצאה ממשבר האקלים, מעוני וממלחמות. בדומה לגרגרי החול בדיונה, גם אנשים נאלצים להתנתק מבתיהם ומארצם ולהגר למקום אחר", ומוסיפה כי "נדידת החול מייצגת אולי את נדודיו של המין האנושי מאז שחר ההיסטוריה". "ככה זה" אינה מייצגת התפרקות, אלא ארעיות ואקראיות, תנועה ותנודה מכל משב רוח, וכך ניתן לחשוב עליה כמייצגת דיאספוריוּת יהודית לעומת צוּמוּד פלסטיני, שכבר 120 שנה מתמודד עם משבי רוחות עזים.

"שלפוחית צל", תום פורת, "אדם להבל דמה, ימיו כצל עובד" (תהלים קמד, 4).

לקבוצה השנייה משתייכת גם היצירה "שלפוחית צל" של תום פורת, אשר מורכבת ממנגנון שיוצר צללים משתנים על קיר החדר. גם יצירה זו מייצגת שינוי מתמיד, שכן אין שני צללים זהים. האוצרת מבדלת במפורש מקבץ יצירות זה בקטלוג התערוכה באמצעות הדפסתן על דפים בצבע שחור, לעומת שאר דפי הקטלוג הלבנים, כמי שרואה בהן מערכת שונה ונפרדת.

אמנות ההחלדה העצמית

גל וינשטיין, "איכול", גלריה גורדון, תל אביב

אוצרת: אלן גינתון

בשנת 2005 הציג גל וינשטיין בביתן הלנה רובינשטיין את התערוכה "עמק החולה", שכללה עבודות קיר גדולות. אשר נעשו בתהליך איטי ודקדקני של הדבקה על לוחות עץ של צמר פלדה: אחד מאמצעי ניקוי הכלים הרווחים והזולים ביותר במטבחי ישראל של שנות ה-50 וה-60, ששימש גם חיילים להסרת חלודה מכלי הנשק שלהם. עבודות אלה שיחזרו בקנה מידה גדול שישה תצלומים מתוך אלבום הצילומים הפופולרי והאייקוני של הצלם פטר מירום, חבר קיבוץ חולתה, "שירת האגם הגווע" (1960), שתיעד את אגם החולה: שלושה תצלומים של צמחיית מים באגם החי טרם ייבושו, ושלושה תצלומים של האגם הגווע במהלך הייבוש. ייבוש האגם היה פרויקט של כיבוש האדמה והכשרתה לחקלאות, מקור לגאווה לאומית. את השחור והאפור של צילומיו הלא־צבעוניים של האלבום החליף צמר פלדה זול, הנוטה להחלדה.

גל וינשטיין, "עמק החולה", צמר הפלדה המחליד מדמה את האגם הגווע, צילום: עילית אזולאי

אוצרת התערוכה אלן גינתון ייצרה אנלוגיה בין היחס ההיסטורי־פוליטי: ציונות (ייבוש החולה) ופוסט ציונות (כשלון הייבוש), לבין היחס ההיסטורי־אמנותי: מודרניזם (האלבום) ופוסט־מודרניזם (צמר פלדה). אפשר להציע פירוש אחר למעשה האמנות של ויינשטיין, הנובע מהשימוש בצמר פלדה מתחלד: צמר הפלדה, המתכלה מעצמו, הוא בבחינת סימולציה לאגם המיובש, הולך וגווע לנצח לצד האגם שגווע לנצח. מחוללי שני התהליכים הם בני אדם, והתוצאה הבלתי מבוקרת שלהם היא גסיסה טבעית בלתי פוסקת של מעשה האמנות כמו גם של האגם. היצירה היא האגם והאגם הוא היצירה.

גל וינשטיין, "עמק החולה", צמר הפלדה המחליד מדמה את האגם הגווע, צילום: עילית אזולאי

ואפשר להציע גם פרשנות אמנותית אינהרנטית, שאינה נזקקת לסימוכין היסטוריים או ביקורתיים: החלדת צמר הפלדה הספונטנית, הכאוטית ונעדרת השליטה וההכוונה האנושיות, מחוללת יצירת אמנות, שייחודה בגסיסתה הבלתי פוסקת. יצירה המייצרת אמנות מן הכאוס. יצירה המייצרת את עצמה.

וינשטיין מכנה את דיוקנאות צמר הפלדה האלה "נראה אותו דבר". האמנם? צילום מתוך אתר האמן

גל וינשטיין, "נראה אותו דבר", 2011, 100X120 ס"מ, צמר פלדה ודיאט קולה על דיקט, צילום מתוך אתר האמן

פרשנות זו מתאימה גם ליצירה "דיוקן עצמי", שיצר וינשטיין בצמר פלדה ב־2006, שבה התהליך הבלתי פוסק של ההחלדה הוא סימולציה לתהליך התבגרותו והזדקנותו של בעל הדיוקן. הדיוקן משוחח עם בעל הדיוקן.

גל וינשטיין, הביאנלה בוונציה, 2017, צמר פלדה מחליד וניחוח קפה יצגו את ישראל בביאנלה. תצוגה לאומית חתרנית ואירונית, צילום: Cloudio Franzini

וינשטיין הציג את יצירות צמר הפלדה כשייצג את ישראל בביתן הישראלי בביאנלה של 2017, לצד יצירה שהדיפה ניחוח בלתי פוסק של קפה. שתי יצירות נטולות יד מכוונת, אשר מייצגות תהליכים בלתי נשלטים היוצרים יצירות אמנות שאינן שיגרתיות משום שאינן סטטיות. יצירות של אמנות מן האקראי.

"בשנים האחרונות חוקר וינשטיין טכניקות של החלדה וגידול עובשים, ועבודותיו מדיפות ריח מעופש ורעיל. הוא מייצר מעין 'חקלאות סטודיו' בסביבה לחה ואפלולית, ומטפח חלקות של קפה שחור שמוחשכות עד שינביטו את נבגי העובש והפטריות ויניבו את פני השטח התוססים שלהם", כתבה טלי תמיר על הביתן בביאנלה 2017 (ערב רב, 7.6.2017). וינשטיין הוא אמן היצירות היוצרות את עצמן.

גל וינשטיין, מתוך התערוכה "איכול", 2024, מפות עתיקות שימשו מקור לדימויי צמר הפלדה בתערוכת הקורוזיה. צילום: יאיר ברק

בסוף 2024 הציג וינשטיין תערוכה בגלריה גורדון ששמה "איכול". קורוזיה של מתכת, הוא מסביר. חומר הגלם המשותף לכל היצירות המוצגות הוא צמר פלדה. "צמר הפלדה היה מרדי מייד (ready made) לחומר הגלם שממנו אני מכין את חומרי העבודה", כתב בדף התערוכה, והוסיף הערה המשתלבת בסוגיית היצירות היוצרות והמכלות את עצמן בתהליך מתמשך: "אני חוזר על פעולת החימצון של המתכות".

ריח עז של ברזל מחליד נידף מהמיצב Untitled (tomb), חדר פלדה של האמן האמריקאי שיפון תומס (Chiffon Thomas) שהוצג בגלריה פרוטין (Perrotin) שבפריז. על רצפת החדר פיזר שיפון אלפי כפות רגליים חלודות עשויות ברזל, שהעצימו את הריח. מסביר שיפון: "אני חושב על החומרים של פסלי באמצעות הפטינה או הבליה שלהם. משהו יכול להחליד אך גם עשוי להיצבע כדי להגן עליו מפני פגעי מזג האוויר. אני מבקש להפיח רוח חיים באובייקטים, אולם אני מעריך את חייהם, בטרם היו לרכושי, משום שהם נאמנים לתכלית עיצובם. אני מנסה שלא לשנות את החומר שיהיה למבריק משום שאיני יכול לחקות אף פעם את המידע הרב שמקודד בהם מטבעם".

שיפון תומס, Untitled (tomb) ,2024, יצירות מחלידות של תומס, שמבקש להפיח בהן רוח חיים.

שיפון תומס, פרט מתוך Untitled (tomb), צילום: יאיר ברק.

שיפון מצהיר ביודעין שאינו מעבד את חומרי הגלם שמרכיבים את יצירותיו – עץ או ברזל – כדי שימשיכו את חייהם גם לאחר שהיו לחלק מעבודותיו. יצירותיו מחלידות, והגדולות שבהן מדיפות ריח, בדומה לריח הקפה והעובש שמדיפות יצירותיו של וינשטיין. תן ליצירות לחיות את חייהן, או אולי תן ליצירות לכלות את עצמן, יכול להיות הרציונל של יצירות אלה.

שתי התערוכות הוצגו באותם הימים ממש, בשלהי 2024, בפריז ובתל אביב.

אמנות הצילום הפסיבי – תן למצלמות לצלם במקומך

נטע לאופר, "גדר חיה", גלריה עינגע

נטע לאופר היא צלמת אקטיבית, שעושה שימוש באמצעי צילום מגוונים, כפי שניכר בתערוכתה במוזיאון תל אביב. אולם בתערוכה "גדר חיה", שהציגה קודם לכן בגלריה עינגע בתל אביב, לא היו המצלמות ואמצעי המעקב, שהיא ביימה, אקטיביים אלא פסיביים, וצילמו כל מה שנקלט בעדשותיהם ללא יד מכוונת, אך מתוך כוונת מכוון של האמנית.

הצבת מצלמות פסיביות לצורך לכידה מצולמת של התרחשויות אינטימיות בלא ידיעת המצולמים היא טכניקה ותיקה מאוד, שבה משתמשים למשל מציצנים, המצניעים אותן בחדרי חדרים. הצבת מצלמות "האבטחה והביטחון" במרחבים ציבוריים הרווחת כיום מבוססת על אותו עיקרון.

דוגמה אחרת לצילום פסיבי היא מצלמה שהוצמדה לרצפת מכונית מירוצי הראלי, אאודי קוואטרו, כדי לעקוב, לצלם ולשדר את מחול רגליו הנמרץ והבלתי פוסק של נהג המירוצים וולטר רוהרל, המניע אותן בין דוושת הדלק, המצמד והבלם. עיני הצופה בסרט כמו נמצאות בעמדת המצלמה, וכך עיניו כמו מחליפות את עדשות המצלמה. הצופה והמצלמה היו לאחד. צפו והאזינו לרעשים ולמוזיקת הרקע (האזינו גם ללא מוזיקת הרקע, והשוו בין שתי הצפיות). לטעמי, זו אמנות.

לקישור לסרט (פתחו את מלוא המסך) לחצו כאן.

בימוי מצלמה פסיבית כז'אנר אמנותי מבוסס על מעקב אחר התרחשויות שלא תוכננו כלל לשמש אמצעי לביטוי אמנותי. מציב המצלמה ממקם אותה באתר מתוכנן מראש מתוך הנחה שההתרחשויות הרנדומליות שייתפסו בעדשות המצלמות ירכיבו את הסיפור המצולם, בין שתוכנן מראש ובין שנוצר מתוך רצף הצילומים.

נטע לאופר, מתוך Crossline, גלריה עינגא 2022, הצבוע נתפס בעין המצלמה וכך היה למשל על פלסטינים שנתפסים בעיני המצלמות על חומת ההפרדה.

נטע לאופר הציבה מצלמות רגישות לתנועה, שמוקמו, תוך שיתוף פעולה עם רשות הטבע והגנים והצבא, מעל מעברים נמוכים שנפתחו למרגלות חומת ההפרדה בין ישראל לגדה המערבית וצורתם האות ל', כדי לאפשר מעבר חופשי של חיות בר מהגדה המערבית לישראל וחזרה. המצלמות קלטו תנועות של בעלי חיים קטנים כמכרסמים, ארנבות, חוגלות ואחרים, אשר חשפו את העובדה שלפעמים הפתחים הללו, שנועדו לשמור על חופש התנועה של חיות הבר – הן הפלסטיניות והן הישראליות – הובילו לתוצאה הפוכה לחלוטין: חיות טרף המתינו ליד הפתחים וטרפו את עוברות האורח התמימות.

וכך האירוע נושא רמז פוליטי: מה שנועד להגן ולאפשר חופש תנועה היה למלכודת, כי החומה אשר מוצגת כהגנה (על צד מערב כמובן), אינה אלא מלכודת מוות מצד מזרח. אם תחליפו את המשל – חיות בר – בנמשל לפלסטינים, ואת המעברים הנמוכים למחסומים המגבילים את תנועת הפלסטינים ומצרים את חופש פעולתם, תקבלו את המסר הסמוי של המצלמות, שהוצבו על ידי רשות הטבע והגנים (בתמימות?), במטרה להעביר מסר הומני (לכאורה?) של הגנה על הטבע: בעלי החיים חופשיים לנוע במרחב כאילו אין חומה, אך הם נטרפים ונתונים לחסדי הטורפים (ראו מאמרי "על צבוע ישראלי קטן וצביעות ישראלית גדולה", ערב רב, 15.11.2022).

לאופר הניחה למצלמות לקלוט ולצלם באקראיות "כאוות עדשותיהן" מתוך הנחה שהן תספקנה יצירות תואמות להשקפתה על אדם וחי, אולם התוצאה הסמויה אירונית ומשרתת קריאה חתרנית ביקורתית של הכיבוש. הצילום הפסיבי הוא ככל יצירת אמנות מן האקראי, היוצרת את עצמה וכך מזמנת אפשרות לפרשנויות חתרניות, המשבשות ואף סותרות את כוונת האמן המכונן אותה.

דרך המשי שעל מצע המצה

אודי צ'רקה, "שמורה", בית בנימיני

אוצרת: שולמית באומן

אמן הקרמיקה אודי צ'רקה גייס זחלי טוואי המשי ליצירת עבודות עטופות רשת קורי משי. הוא הניח מדי אביב (חג המצות) זחלי טוואי המשי על אריחי פורצלן שיצר בצורת מצה (שמורה, כמובן). האביב הוא עונת הטוויה של הזחלים, וכך הוא יצר תיאום מושלם בין חג האביב המסורתי לעונת האביב של הזחלים ליצירת מצע/מצה.

אודי צ'רקה, שמורה, שיתוף פעולה של זחלי טוואי המשי עם האמן. קופרודוקציות. צילום: שי בן־אפרים

הזחל טווה סביבו פקעת העשויה חוטי משי, הנוצרים בבלוטות הטוויה. הוא מבצע תנועות בצורת שמיניות עם ראשו, וכך טווה כשבעה מטרים וחצי בשעה במשך ימים אחדים. זחלי צ'רקה נעו הלוך ושוב על אריחי הפורצלן ועטפו אותם ברשת קורי משי עדינה. כושר הייצור של זחל משי עשוי להגיע לכדי 500 מטרים, אולם זחלי הפורצלן הסתפקו ככל הנראה בפחות מכך. בסופו של תהליך הזחלים התגלמו לגלמים על גבי המצע/מצה. הגלמים נחו במקום כשבועיים עד שהיו לעשים, בקעו ופרחו מן המצע כשהם מותירים את הגלמים ברשות האמן. צ'רקה הוסיף כתמי צבע אחדים באדום, שחור וכחול בלבד, והותיר את יצירות הזחלים שלמות, וכך הן מוצגות בתערוכה.

זחלי המשי טווים יצירה. בעוד החומר ביצירות המחלידות פסיבי, הרי ביצירות המשי חומר הטבע אקטיבי ובונה את היצירות. צילום: אודי צ'רקה

"שמורה" היא יצירת טבע היוצרת את עצמה, מלאה וכמעט מושלמת. "צ'רקה יוצר פעולה אמנותית נצחית (פורצלן) אך מתכלה בגין כליונם הצפוי של הפקעות והחוטים", כותבת אוצרת התערוכה, שולמית באומן. אמנות היוצרת את כליונה. אולם האוצרת חוטאת, לדעתי, כשהיא כותבת בדף התערוכה כי "הוא פועל בשולי היצירה האמנותית […] התערוכה 'שמורה' היא הזמנה לצפות במהלך אמנותי, ייחודי ונשגב, אך גם כאנטי־אמנותי, כאוטי וזניח כאחד". היצירות היוצרות את עצמן, המוצגות כאן, הן עדות לכך שאינן פרק זניח ואינן אנטי־אמנות, אלא חלק ממנה. מקורן של היצירות היוצרות את עצמן הוא פוטנציאל היצירתיות שטמון באמנות, ושאיפתם של האמנים לחרוג מגבולות ומגבלות הקנבס המסורתי.

חלודה במחוז ח.פ.ץ

"ח.פ.ץ", תערוכה קבוצתית, בית בנימיני

אוצרת: גלינה ארבלי

התערוכה "ח.פ.ץ", שהוצבה בבית בנימיני, הציגה אוספים פרטיים של חפצים שימושיים יומיומיים ואפילו טריוויאליים ושוליים, שלרובם תפקידים פרקטיים לפרקי זמן קצובים ביותר, עד כדי הרף עין או הרף יד. עם החפצים המוצגים נמנים קולבי בגדים, אטבים, פטישים, מכלי פלסטיק, כפיות ועוד ועוד ועוד.

מלבד הערך הפרטי והסנטימנטלי של הפריטים בעיניי אספניהם, יש לאוספים המוצגים כמקבץ ערכים אסתטיים נוספים: עיצוב הצגתו הייחודית של כל אוסף בנפרד עושה אותו למיקרו־מיצג ואת התערוכה כולה למיצג רב־גוני המתפרש על פני שתי קומות הגלריה; האסתטיקה של כל אוסף־מיצג היא מבחינות רבות יצירת יופי של חזרה, שהיא מיסודות האורנמנטיקה הפרה־היסטורית. מה עושה את מיצג הפטישים לאמנות? מספרם הגדול הערוך כתצוגה. ואת האטבים? חיבור כמותם הגדולה במעגל; כל מיקרו־מיצג רב חפצים מלמד כי המכלול האמנותי גדול מסכום חלקיו. המשותף לכל הפריטים השימושיים הוא צירופם לכדי אוסף, פרט לפריטי אוסף אחד:

אוסף הפחיות המחלידות היה למיצב קיר נוטף חלודה. צילום: יהודית שרייבר

"הפחיות וקופסאות השימורים שאני מלקטת ואוספת איבדו את תכליתן המקורית והן מרוקנות ונטולות הילה. איסופן ושימורן מאפשרים לי להרהר על תפקידן ומשמעותן בעבר", כותבת הצלמת יהודית שרייבר, אספנית הפחיות, ומוסיפה: "ככל שהן חסרות פונקציה ותפקיד ובעוד שהזמן משאיר את סימניו עליהן כך נוכחותן גדלה". מה שמחולל הזמן בפריטי מיצגה של שרייבר הוא החלדתם הבלתי פוסקת, כהחלדתן של יצירות לידה שרת־מסד, גל וינשטיין ושיפון תומס. כולן יצירות היוצרות את עצמן ומחוללות סדר אמנותי ספונטני.

יצירות הסדר הספונטני

לפעולה האמנותית של יצירה היוצרת את עצמה באקראיות בלא שהאמן יכוון את התהליך, שהוא אך מחולל אותו אך אינו שולט בו, אני מבקש לשאול רציונל פילוסופי־אפיסטמולוגי כדי לטעון שיסוד העולם הוא אמנם כאוס (תוהו ובוהו), אך בכאוס מובנה מנגנון סמוי ("יד נעלמה") המסב אותו לסדר (קוסמוס). את המנגנון הסמוי הזה הגדיר לראשונה במאה ה־16 הפילוסוף הפורטוגלי לואיס דה מולינה (de Molina), וכינה אותו "סדר ספונטני". לדבריו, סדר חברתי (כלכלי) טבעי, הנובע ומונע מתוך עצמו, אינו נשלט באמצעות תבונה או שלטון מכוון, ותוצאתו העצמאית והבלתי מופרעת היא ארגון חברתי כלכלי מסודר.

את יצירות האמנות "אגם החולה", צילומי התערוכה "גדר חיה", "מגדלת חלודה", "ככה זה","שלחופית צל" ו"שמורה", אני מבקש להבין כנענוֹת לתיאוריה של סדר ספונטני, המבינה את המציאות החברתית, הכלכלית, הקוסמית ("סדר מן האקראי", הגדיר פרופ' יובל נאמן את הקוסמוס) והביולוגית (אבולוציה דרווינית אקראית וספונטנית) כסדר שאינו מתוכנן, לא נכפה ומונע ממניעים שונים ואף מנוגדים, המתארגנים מעצמם לכדי מערכת, ארגון, מדינה, לאום או מה שיכול להיתפש כסדר. יצירת האמנות, המחוללת את עצמה בתהליך אקראי וספונטני, היא בבחינת סדר ספונטני משום שהיצירה היא סדר.

תיאוריית הסדר הספונטני היא דיאלקטית משום שהיא מניחה כי במהותו של הכאוס הטבעי, שהוא לתפישתה המנגנון ההיולי של הטבע והמציאות החברתית ("אדם לאדם זאב", תומס הובס), שתוּלים סדר וארגון מחוללי המציאות הפוזיטיבית והחיובית הרצויה בטבע ("המתאים הוא השורד") ובחברה האנושית והמייצרת את עושר העמים. המערכת המשוכללת ביותר של סדר ספונטני היא השפה האנושית. לשפה, כל שפה (פרט לשפות מתוכננות כאספרנטו), אין מחולל ואין יוזם ואין מחוקק לכלליה וחוקיה הלשוניים, אשר בבסיסם הם זהים בכל אלפי השפות משום שהדקדוק של כולן, לפי התיאוריה של נועם חומסקי, הוא טבעי ואוניברסלי. לכולן יש אותם חלקי דיבר כשם עצם, פועל, שם תואר ומילות יחס ואותם רכיבי משפט: נושא, נשוא ומושא. שפה היא הסדר הספונטני האולטימטיבי.

אירם אגבריה, זה מתמשך, 2023 ,אגבריה נושפת בועות סבון ומחוללת כאוס מן הסדר, מהלך הפוך. צילום: אבי חי

מלר־ימגוצ'י מאפיינת את התהליכים מחוללי היצירות, שבחרה להציג במדור התערוכה השלישי בתערוכה "כשהדברים מתפרקים", כ"משחררים את האמנים משליטה בתוצאה". יצירות המייצרות את עצמן כסדר אמנותי מתוך מחולל ספונטני, מייצגות בתערוכה זו אי סדר, התפרקות וכאוס פוליטי וחברתי שאינם ספונטניים כלל ועיקר ואף אינם מחוללי סדר, אלא כאוס מכוון ומתוכנן, המכונה בלשון מחולליו "ימין על מלא".

ד"ר יאיר ברק, עמית מחקר במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב