בימים אלה מוצגת במוזיאון תל אביב תערוכת ציורים המחזירה את המתח, התסכול והפער הטבעי והנחוץ שבין הציור לרואהו. זה זמן רב שלא נראתה במוזיאון תערוכה מחשידה כל כך, שהצופים בה מתנהגים כאילו נכלאו בחדר בריחה והם מגששים באפלת אור מלא. בחלל הענק חזרו להישמע, אם גם ברכות מסוימת, טענות הכלום והכל אחד יכול. זהו בעיניי הישג משני אך חשוב של הציורים בעלי האופי הלירי־מינימלי המהודר שיצרה אתי יעקובי ליליאור. שנים אחרי מבוכת "דלות החומר" היא מציעה את שמחת "גדלות החומר".
יש לי כבוד רב למבוכת הצופים, לפקפוקיהם ולתימהונם. אפשר אפילו ששפת גופם מגלה ומנכיחה להם את שפת הציור. ייתכן שהם הולכים אותו כהלכה. צעדות משונות צועדות שם בחלל המוזיאון: חדר כושר למען העיניים. האמנות הפלסטית ידעה רגעים מבורכים שבהם המעט הכיל הרבה כוונות מצומצמות. מדובר באינטימיות לא דיאלוגית אלא מונולוגית, לא מזמינה או מקרבת אלא מתקיימת ומאפשרת.
אתי יעקובי ליליאור, ללא כותרת (פרט), 2024, אקריליק על קנבס, 200X200 ס"מ, באדיבות האמנית וגלריה נגא לאמנות עכשווית, תל אביב, צילום: אתי יעקובי ליליאור
הציורים הללו, על ניקיונם הפיזי והאתי וסיפור שכבותיהם הרבות המשתקפות זו בזו, הם באופן מסוים גם ארוטיים וגם א־מיניים. כל שכבה שהציירת מוסיפה מגדילה את עירומו הלא פיגורטיבי של הציור במקום להלבישו כסות. בכל ציור וציור עולה הבוקר, ובכל אחד צפוי שירד הלילה.
אנו נוטים לחבר צמצום לאיפוק. מי קבע שמעט זה מאופק? צריך הרבה משמעת ויכולת פיזית בשביל קלילות אתלטית. השאיפה לשזור וירטואוזיות עם משחקיות במיומנות מושלמת מקרבת את האמנית לאיזו אגדת זן יפנית שמתלבשת ככפפה על ציור מערבי. לא בטוח שהמשפט הבא יובן על ידי רבים אך זהו המקום להגידו: היא אף פעם לא מורחת, לא צובעת; תמיד מציירת עוד שכבה ועליה, אם צריך, עוד אחת. וישנן שכבות שאומרות: זה קרה הרגע, ואחרות שטוענות: זה היה מזמן! כמעט לא אפשרי לצייר משטחים שכבר היו או שעוד יהיו, אבל בציור של אתי יעקובי ליליאור זה קורה, היא יוצרת זמנים בציור; עבר והווה יחדיו.
כשאני כותב על ציור אני חייב להתרגש מהמילים המתדפקות עליו. ואחר כך אני צריך לתמלל את תגובות הגוף.
מפינות אין אף אחד נשקף
והפינות לבדן משקעות מבטיהן
אל תוכן".
איני מכיר ציורים רבים שיש בהם מתח כה רב בין הציורי לבין הספורטיבי והגופני. איני מכיר ציור המתרגל את עצמו עד כלות כדי שייעשה חסר מאמץ וקל כנוצה. מהמהיר והקליל עד הנאטם והחנוק. מהשירה עד הנעירה. מהערפול אל הבהירות וחזרה. מההתמדה עד ההכחשה. עם סבלנות של לוכדת פרפרים, אבל גם הכלה. מהקלאסי אל האגדה. מהכבד והמכובד אל הפזמון הסנטימנטלי של נעמי שמר, "אני גיטרה / הייתי פעם עץ אולי…" מדי פעם היא פונה אל עולם האיור שיספק לה ויטמינים, לומדת ממה שאפשר ללמוד ומלמדת מה שניתן ללמד.
אתי יעקובי ליליאור, ללא כותרת, 2024, אקריליק על קנבס, 200X200 ס"מ, באדיבות האמנית וגלריה נגא לאמנות עכשווית, תל אביב, צילום: אלעד שריג
בשביל שתהא רגישות לצבע צריך רגישות מוחלטת לשחור. ויש לה. בשביל רגישות לכתם צריך שהיד תהיה מיודדת עם הקו והרישום. ויש לה. בשביל לשמור על ערנות המציירת ראוי לפעמים להשתמש במהירות. ויש לה. וגמישות. ויש לה. האם הרבה פעמים מהר זה בסופו של דבר לאט? יש בציור שלה כל כך הרבה דינמיקות, ויחד עם זאת הוא כה מצומצם ומהודק מלפנים. ומתי אומרים לכל הדינמיקות הללו: סטופ! די! על הציור להיפרד ממהלכיו. האמת היא שלא אומרים; הדינמיקה היא חלק מהתוכן. מדובר בראשית ואחרית הנמחקות זו אל זו כמו נעורים וזקנה. בסופו של דבר אנו עומדים מול סיפורי בדים. כבר מזמן לא חשבתי על ציירים שמכבדים את הבד.
גדולה משירה היא הראות, והתחושה,
וההפלגה למרחק העמום המטושטש".
אני כותב על אמנות פלסטית תמיד גם מבעד לפריזמה של שירה, אשר נתפסת לעיתים, בטעות רבה, כמייצרת ומעודדת סנטימנטליות, ולא היא. בעיניי השירה היא פריזמה מטהרת. אני מביא שורות שירים שנשארו בהקשרן וגם כאלה שהן מחוץ להקשר, לפעמים בסתירה לתוכן של השיר. פעמים רבות הראייה מפתיעה ודווקא מדייקת את הקריאה השגויה.
מראה הצבה מתוך התערוכה "לוט בערפל", אתי יעקובי ליליאור, צילום: אלעד שריג
השחור והלבן הם הרי אבות הרישום, אבל הם גם אבות הציור של אתי יעקובי ליליאור. עמוס עוז כתב רומן בשם "אל תגידי לילה", היא אומרת לילה! לילה לגמרי לא סתמי. הלילה יורד. הלילה מכסה. החושך צונח. גם עננים נוסעים ואי אפשר לספר את תנועתם ולא לעצרה. גם מים שוטפים ומשקפים גם הרבה דברים שאינם מים. זו פואטיקה מסוכנת אבל היא נוהגת בה בקשיחות. היא יוצרת סנטימנטים וחונקת ומוחקת אותם ברכות. לפעמים אני מדמה לשמוע קול בוכים מתחנן של ילד קטן: לא עשיתי כלום! והרי כלום בעברית זה משהו. והיא עושה בתוך המשהו הזה ציור. הכלום תמיד יישאר אפשרות לנקות באמצעותה את היותר מדי. היא מתחמקת מהילדותי באמצעותו ומהתמים ומהפשוט בעזרתו. היא מאפשרת לפיתויים לפתות אותה ומחניקה אותם לרקעים. ואף פעם לא יהיה ברור מי רקע למי. היא לא מתאמצת כי היא מזיעה דאודורנט. ואפשר אפילו שפה ושם היא תיתקל באפשרויות רליגיוזיות. אי אפשר כל כך הרבה שמיים בלי הרף עין של עולמות עליונים.
על כן אני מביא קטע אנוס לגמרי מתוך הרמב"ם:
כל הגלגלים אינן לא קלים ולא כבדים ואין להם לא עין (צבע) אדום ולא עין שחור ולא שאר עינות. וזה שאנו רואין אותם כעין התכלת למראית העין בלבד הוא לפי גובה האוויר. וכן אין להם לא טעם ולא ריח לפי שאין אלו המאורעין מצויין אלא בגופות שלמטה מהן".
לא מעט אמנים הוזכרו, ובצדק, בהקשר של ציוריה של אתי יעקובי ליליאור. אני מבקש להוסיף עליהם מבלי להחסיר כהוא זה ממה שכבר נאמר. אני חושב שהיא מנהלת דיאלוג פוסט פוסט אימפרסיוניסטי. היא יוצרת ציורים המפעילים את הצופה, מציעים ומבקשים ממנו שיתקרב ויתרחק, שיתאכזב מהמרחק ויתבלבל מהקרבה. היא גורמת לעיניים להצטמצם ולהתאמץ ולחפש. היא מזכירה לנו שהם, האימפרסיוניסטים, היו מבשרי המופשט. שהם היו מבקשי האוטונומיות. הם חשבו על ראייה ועיוורון. הם ציירו בלי שחור אך כמהו אליו. הם היו תמיד על סף הלילה, במרחק מה מהכלום. לדעתי אי אפשר לחשוב עליה ללא חבצלות המים המעוורות של מונה.
אתי יעקובי ליליאור, ללא כותרת, מהסדרה ציורים חדשים, 2014, אקריליק על קנבס, 200X200 ס"מ, באדיבות האמנית וגלריה נגא לאמנות עכשווית, תל אביב, צילום: אלעד שריג
אני מצרף אל מאגר ההקשרים והדיאלוגים גם את הציור שדגל ב"All over" ועבר מאוחר יותר, בווריאציה אבסולוטיסטית, לאמריקה, תחת הכותרת "שדות הצבע". לפיכך הייתי מזכיר את ה"אנפורמל" הצרפתי ואת יובלו או תאומו המכונה "טאשיזם". היו אלה מופשטים מוקצנים, אידיאולוגיים, שהייתה בהם אפילו נימה של רליגיוזיות חילונית. מופשט פנאטי כנדרש בעת בראשיתית שביקשה שחרור מכבלי הסיפוריות והסצינה. אפילו עלילת יצירת הציור הייתה לדידם ספרותית מדי. אצל אתי יעקובי ליליאור מצוי ההבדל החשוב בין פנאטיות לבין טוטאליות. כנגד הפנאטיזם היא מנהלת חיים ספורטיביים עם מכחול. תנועה ללא קול עם דינמיקה שקטה.
הייתי מקדיש מחשבה לרוברט ריימן, ברנט ניומן ורותקו. לא הייתי מוכן להימנע מאורי רייזמן שמצייר נופים שבולעים את עצמם. ברצון רב אוסיף את הנרי שלניאק עם הלבנים העדינים שלו וההכלה הראשונברגית של מופשט, קונקרטי ופיגורטיבי יחדיו. ועד כמה שאולי זה ישמע מוזר, את אבנר בן גל עם נופיו שהם טרום מציאותיים או פוסט מציאותיים, עם המדורות הלוחשות והאפוקליפטיות ועם הצבעוניות המזמינה ומרחיקה בו זמנית. כל אלה ציירים שבציוריהם כתוב: זה כן בדיוק איך שזה נראה… אבל לא לגמרי ברור איך זה נראה.
כך ביער –
הרבה אילנות יש בו.
ואופל – מתהום נטוע על פני שטח.
והרבה גזלנים סובבים שם לשבות
את הנסיכה הרדומה שתתעורר לפתע.
כי ברגע הנכון יבזיק האור לבטח".
מראה הצבה מתוך התערוכה "לוט בערפל", אתי יעקובי ליליאור, צילום: אלעד שריג
צופה לא מיומן יוכל לחשוב שהציור שלה מופשט לחלוטין, בעוד צופה עוד פחות מיומן יאמין שהציור שלה פיגורטיבי מובהק, אבל בעצם הוא ציור דו קוטבי: לוקח מהאתיקה של המופשט ומהפואטיקה של הפיגורה, לוקח מהסיפור ומהאגדה ומוציא מהם את הכרונולוגיה הפיגורטיבית, והם נשארים שברי תכנים, רסיסי ילדות. יש בציור שלה עושר שהיה אולי רוצה להיכתב כאושר, אבל אין לו סיכוי אלא ברצייה. בסך הכול היא לא שודדת הדימויים הראשונה או האחרונה בעולמנו. מסכים, רקיעים, עננים, ויהי ערב ויהי ליל יום ראשון, אך סיפור הבריאה שלה חוזר כל פעם מחדש, כל יום צריך לברוא מן האין. בראשית ברא את השמיים ואת הארץ ואת הסרטים המצוירים. אף פיה או נערה או איילה לא לוקחים מהרקע את חשיבותו כנושא ולהיפך. אף דינמיות שותקת לא חותמת על עצמה כאילו היא רק ציור, ובטח לא כאילו היא אין ציור. היא מקפיאה ומנציחה אטיודים ויודעת שציור יוצא מהיד אבל היד יוצאת מהגוף. זהו ציור פעולה בלי האגרסיביות והאקספרסיביות של ציורי פעולה מוכרים. עם כל ניסיונו הנושן של המופשט להיות לא סיפורי, הוא נושא על גבו לפחות את סיפור התהוותו.
לסוב
במעגלות האור".
לציור העכשווי אגדתי שלה יש רגעי "לכלוכית" רבים, וגם תפוחים מורעלים נעלמים לתוכו. כמו בסיפור האגדה גם כאן הרי יש הרבה עבודה לעשות, צריך לרדד את הצבע ולטאטא אותו ולהחליק אותו במברשת ולהאכיל את החיות ולספור את הזנבות ולגרש את המיותר ולצמצם נוזלים ולנגב את טל הבוקר. היא יוצרת צבעים ומשטחים ששמם לעולם לא יתאר אותם. הכחול הוא רק שלה, הוא לא ניתן למספור קטלוגי כי הוא צבע עם היסטוריה חומרית שמספרת מגעים. הלבן שלה שונה מאחיו הלבנים כי מאחוריו מתקיימים צבעי הקשת. והשחור לא צריך דבר בשביל להיות סיפור. פעולותיה נאגרות והעין מתרגלת לעובדה שכמעט כל מה שמכוסה ממשיך להתקיים ולהשפיע. היא מצטרפת לאלה הצועקים: "המלך הוא עירום!", וגם "זאב זאב!" מוזמן אל הקריאה. גם התלונות יכולות להניע את הציור. אני אוהב לשמוע איך מספידים את הציור מול הצמרי החומרי הלירי הקטוע ההומוריסטי הטרגי של אתי יעקובי ליליאור. מול הצופים המתקשים היא מעמידה ממברנות ענקיות של ציור. את מות הציור מחליפה; מות היפיפיה הנרדמת.
אתי יעקובי ליליאור, ללא כותרת, מהסדרה תפוח זהב, 2019, אקריליק על קנבס, 200X200 ס"מ, באדיבות האמנית וגלריה נגא לאמנות עכשווית, תל אביב, צילום: אלעד שריג
אין יום שבו התקשורת אינה משתמשת באופנים שונים במילה רקע. בדרך כלל הרקע הוא אליבי למצב, כגון: הוא בא מרקע סוציואקונומי נמוך, יש לו רקע בריאותי ומשפחתי מסובך, הוא בא מרקע אידיאולוגי אחר או תרבותי שונה. אצלה ניתן רק לשאול מאיזה רקע בא הרקע? ולענות: מרקע היותו נושא.
סביב סביב לא היה דבר
ממש כבתחילת כל שיר
והארץ הייתה תוהו ובוהו.
עיני מקפצת מהר להר
נאחזה בחתימת אזוב
ממין האזובים שבקיר.
עיני נאחזת בחתימת אזוב
ועזבת. והלכה לנוע.
וכל עוד נעה לא ידעה היד לכתוב.
ואני יודע מדוע".
מדובר בציורים זוכרי אקלימים וציורים זוכרי סיפורים וציורים אוהבי מקטעים, והעולם אינו אלא תהליך פיגמנטלי וגם מנטלי. אני זוכר שבצעירותי היו מורי הציירים אומרים בלי סוף: יש כאן סכנת אילוסטרציה. אתי יעקובי ליליאור אומרת לסכנה ולאילוסטרציה: בואו, אני אאמץ אתכם אל חיק סכנת הריק. נחיה יחד לא את הניגודים אלא את הבו זמניות.
אני שואל את עצמי אם יש בכלל דבר כזה שניתן לכנותו ציור מטושטש? כדי שציור יהיה כזה אנחנו אמורים להכיר את המצב החד והברור שלו. את מצבו האופטימלי, התקני, זה שלפני הטישטוש. והרי אין מצב אופטימלי. אם לוקחים חומרים מתולדות האמנות, אם מהקולנוע, אם מהאיור, אם מהמקרה ואם מהגוף, נולדים חידושים שאת חדותם או טשטושם קובעת היד הטמפרמנטלית של הציירת ואין להם תקן אחר. כמו כן, מרבים לדבר על שליטה. איך יוצרים שליטה ואיך מתאמנים לתחרות שאינך יודע בכלל מה הן כלליה? האם היא מייצרת יריבות ויריבים ומאמנת את עצמה מולם? במידה כל שהיא כן. זו זירה של התנסויות. מדובר ככל הנראה על שליטה באחריות. ואת הכול היא עושה במשיכות מכחול אתלטיות.
מראה הצבה מתוך התערוכה "לוט בערפל", אתי יעקובי ליליאור, צילום: אלעד שריג
היא מייצרת מעגלי חשד: עוד הצופים נרתעים מהמינימליזם וכבר הם נעלבים מהמשחקיות. עוד הם מוצאים איים של ציור קלאסי ורפרנסים לתולדות האמנות וכבר הם מותקפים בידי העולמות של האיור והאנימציה. הם לא יודעים אם הציור יצא לדרכו כמופשט או נגמר ככזה, והאם הוא התחיל כפיגורטיבי או שהחיות הצטרפו לתיבה רגע לפני המבול המכסה. זה ציור רב ביוגרפיות, שכוללות את סיפור התהוותו ואת תולדות מקורותיו. והכל מבלבל כי הוא חי באזורי העידון והאיפוק, ועל כן יש בו וירטואוזיות מעציבה וקלילות מכשילה וחביבות מטעה ופיתוי עוצר ופחד כמו שחשים מול אקווריום ענק, כשעולה המחשבה שקירות הזכוכית יתנפצו. והכל בווירטואוזיות כמו סגפנית ובגעגוע מכמיר לניסיון הבא לציור שיבוא. בקטלוג יש משפט יפה במיוחד של עירד קמחי: "פירפור פנימי של הציור בין שקיעה לריחוף".
אור תודעה. כזה ולא אחר.
כמו בוחרים במים – מזה מעין, מזו באר.
כמו צליל יגוננו. כמו זוך דיבורנו.
כמו התקווה הגדולה – והחשכה איננה.
כמו מכים בצור והאש – היא תפרוץ
ודרדרי שטנים יהיו לברות".
לעיתים נראה שגודלם של הציורים הוא סוג של פיצוי, האמנית מעניקה לנו הרבה מן המעט. מלא מן הריק. שעות רוטטות של רגעים מצועפים. הצייר משה קופפרמן היה מראה לי ציור חדש ואומר: "כרגע הוא בסדר אבל עוד אי אפשר לדעת איך הוא יתייבש", כלומר, איך שומרים על הטריות? אצל אתי יעקובי ליליאור נדמה שהציור לא מתייבש מהאוויר אלא באמצעות חנקן נוזלי. הוא מוקפא ונקרש. יש לו פיקסטיב מיוחד לאגדות. כל כך הרבה לקוח מלא ציור, ובכזו הצלחה היא עושה ממנו רק ציור. והשמים מספרים כבוד במבט. בביטחון עצמי היא דורכת בחיוך על מוקש אחרי מוקש. האם הפיצוץ יאיר את השמיים או את פני השטח? ואולי אין הבדל.
אתי יעקובי ליליאור, ללא כותרת, 2021-2023, אקריליק על קנבס, 200X200 ס"מ, באדיבות האמנית וגלריה נגא לאמנות עכשווית, תל אביב, צילום: אלעד שריג
לקראת סיום אני מרשה לעצמי חזרתיות מסוימת, אולי מסכמת. לפעמים נדמה שהצופים בתערוכה מתנהגים לא כפי דעתם אלא כפי שהציורים מכתיבים להם, ושגופם, לרבות הרגליים, מבין את הדרכת הציור טוב בהרבה מכפי שמוחם מפענח. הם הולכים מהר ונעצרים ומתחרטים ושבים אל הקירות מחייכים ונבוכים. לו יכולתי, בלי ידיעת הצופים, לצלם סרט באולם המוזיאון, הייתי מקבל אנימציה של חיזור עם רגשות ודחיות, גמישויות אקראיות ותורשות תרבותיות. וזה אשר עושה אמנות: היא כופה על הצופה צעדים צוברי חוויה.
עלה רעיון במוחי. הוא אפשרי אך אין ספק שלא יתממש. דווקא על רקע האוצרות של ניקולה טראצ'י, שהיא מדויקת, מובהקת, מפתיעה ומטיבה לפענח את הציורים ולהדגיש את איכותם ובעיקר להבדילם מאחרים, הייתי מקדיש חמישה ימים בסיום התערוכה להזמין פומבית את אלה שכבר ראו אותה לחזות בבחירה אחרת של אותו האוצר, שיציג על כל אחד מקירות החלל הגדול ציור אחד בלבד. משהו בנוסח: אחרי המבחר באה הבחירה.
שאלת צירוף הציורים לסדרות צפופות יחסית תישאר פתוחה להחלטה האם מדובר בטורניר או במרוץ אחד מנצח. אין לי ספק שהכוונה המלאה של היוצרת היא לעשות את הציור האחד האולטימטיבי, וזו עבודה לכל החיים ללא אפשרות חנינה.
*
"לוט בערפל" / אתי יעקובי ליליאור
אוצרות: ניקולא טרצי
עוזר אוצר: כפיר מאיר
מוזיאון תל אביב לאמנות
נעילה: 1.3.2025
*
כותרת הרשימה מתוך "הזמנים הרועדים שלנו" שירים, יערה שחורי, הוצאת פרדס.
שאר הציטוטים שבגוף הכתבה מתוך: "כחולים ואדומים" מאת אמיר גלבוע הוצאת עם עובד.
