בגיליון המודפס השביעי של "ערב רב", הופיע דיון שנערך בבית הנסן באפריל 2024 ועסק בתפקידה של אמנות בעת הזו ובדברים מעין אלו. בין השאר, דיבר שם ד"ר איתי שניר על הצורך לקחת חלק במאבק הפנימי בזירת האמנות בישראל. "אני הולך להקריא משהו שבעיניי הוא נורא ואיום, מחריד –" כך הוא מקדים, ומקריא משירו של גבריאל באומן, "תוכל להתעלם", שפורסם באתר "יהי". השיר מטלטל את שניר והוא חש צורך להסתייג מעט – "בקריאה ראשונה חשבתי שיש כאן ממדים של ציניות, שיש כאן טוויסט שאני מחמיץ. האירו את עיניי אם אני טועה, אני מקווה שאני טועה, אבל נראה ש…"
ובכן, אשמח לנסות.
בעצם, אולי כדאי להסביר קודם כל למה לנסות. האמת היא שאני לא רואה תוחלת בוויכוחים פוליטיים. לא פנים אל פנים ובטח לא וירטואלית. לא הדיון הפוליטי מעניין אותי, אלא דווקא הנגיעה באמנות שמתרחשת פה כמעט בטעות, והקריאה של שניר שנדמית לי כאיזו התחלה של דיאלוג; ובאמת מפני שנדמה לי שיש כאן פספוס של העמדה של באומן, פספוס של העמדה הפואטית שלו – וממילא גם של זו הפוליטית – אני נענה לקריאה של שניר. ייתכן כמובן שעמדתי תיתקל באטימות של הרדוקציה לפוליטי: אלה ימים שכולנו על הקצה. אבל כפי שמופיע שם בהמשך רב השיח, לפחות אדע שניסיתי.
*
ראשית, אביא את השיר כפי ששניר הביא אותו. אמנם ישנו קטע נוסף לשיר, שמחזק בעיניי את פרשנותי עוד יותר, אך דומני שאין כאן עוד מקום להאריך:
תוכל להתעלם
א.
עֲלֵה, הַשְׁמֵד,
צְלַח אֶת הַדָּם.
הָגֵף עֵינֶיךָ מִפְּנֵי הַגּוּפָה,
מֵעֵינַיִם מְנּוּגָפוֹת,
מִמַּבָּט מְרֻסָּס.
הַסֵּט מְגוּפַת צְלִיחַת נָהָר
וּזְחַל, עֲלֵה אֶל הָהָר,
הַצֵּת נִיצוֹץ בַּגַּפַּיִם הַמְּנֹעָרוֹת,
נְשֹׁף חֲלוּלִים חֲלוּלִים,
שֶׁאִם יִפָּתֵחַ,
הָרוּחַ תִּשָּׂא אֶת הָרֵיחַ.
על פי שניר, זו "קריאה מפורשת להרג בלתי מובחן, לסוג של אומץ שנמצא בהתעלמות מהמוות". על מה מתבססת הבנה זו? נדמה כי שניר מבין את הדובר בשיר כמי שמנסח הוראות למלחמה, ובמסגרתן על הלוחם להתעלם מהממדים האנושיים שסביבו; ייתכן שכדי לבצע את המשימה, ייתכן ככיול רגשי מחדש. שניר מבין שבאומן נענה לדובר, ולכן מבין את השיר כקריאה ברורה ובלתי מתפשרת להתעלות מעל הדם, מעל הרגש, להתעלם מהתחושות שעולות בבאומן נוכח הקרב, ולהשמיד הכל. בקריאה של שניר, באומן מציע כאן מהפך רגשי כמענה למצב המלחמה: במקום פקיחת עיניים אל האסון, התמקדות בצד שלי, ציפוף שורות והתלהבות סמי־ניטשיאנית מרעיון המלחמה בכלל.
הבקיעים הראשוניים בקריאה של שניר את השיר עולים, להבנתי, מהכותרת. הכותרת של באומן היא ציטוט קטוע ממצוות השבת אבידה: "לא תוכל להתעלם". כשבאומן קוטע את הציטוט הוא מרפרר להתפתחות הפרשנית של הטקסט, שהופך במדרשים ל"פעמים שאתה מתעלם". דווקא מצווה שהיא דגל המוסר פותחת פתח לאפשרויות נוספות; בכך שהוא שומר על עמימות לגבי באיזו סיטואציה בדיוק נוכל להתעלם, ומה בסופו של דבר מחירה של התעלמות זו, באומן מכניס אותנו לעולם מורכב שבו הקריאה המוסרית אינה דווקא זו שנראית במבט ראשון.
ורגע אחרי הכותרת, שורת הפתיחה: בניגוד לקריאה של שניר, זו אינה קריאה אישית של באומן המכילה הזדהות עם מונח טעון כמו השמדה, אלא ארמז נוסף: "עלה, השמד" אינו ציווי של הדובר אל היוצא למלחמה, אלא פקודה בחיל השריון לאישור אש למטרות. ולא סתם פקודה, אלא פקודה שמופנית אל באומן עצמו, המופיע באתר "יהי" כ"שריונר. בין מילואים". כשבאומן פותח בציווי הזה הוא לא מביע הזדהות בלתי מסויגת, אלא שם אותו על השולחן בעיניים פקוחות, מודע לחלוטין. הוא מנסה את הביטוי בפיו ובוחן את הדיאלוג ביניהם.
מתוך רב השיח מהגיליון השביעי של "ערב רב"
המונח שבו באומן פותח, "התעלמות", שומר על אלמנט של תשלום מחיר גם כאשר יש לעצום עיניים. התעלמות, בניגוד למשל ל"כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים", היא פעולה שאולי נכונה פעמים אחדות, אך אינה הרגל חיובי בסך הכל. ובאמת, לאורך הטקסט כולו באומן מתעקש לבחור מונחים ששומרים על מורכבות רגשית: גם התיאור הלא מהוסס של המוות ("מרוסס", "מנוגפות", "הרוח תישא את הריח"), ובעיקר השיבוצים בסופו של השיר. באומן מצמיד את הפגזים החלולים לברכת "אשר־יצר", בה מוזכרת בריאת האדם "נקבים נקבים חלולים חלולים". ברכת אשר־יצר מזכירה את האנושי, את אימת המוות ואת התפוררות הגוף. אלה אינם מושגים מיליטריסטיים או הרואיים במיוחד, והבחירה ללכת לכיוון הזה מלמדת כי העמדה של באומן רחוקה מהתעלמות מהמווות ובוודאי מ"קריאה להרג חסר אבחנה".
למעשה, כל זה בהנחה שאכן באומן מתאר את הנוף הנשקף אליו מכוונת התותחן. אבל ברקע השיר נמצא הרג אחר, מוות אחר, מבטים מרוססים אחרים. הגפיים, העיניים, הדם, כל אלה אמנם משקפים מבט ריאליסטי אחד, אך טומנים בחובם את זיכרון היציאה למלחמה, השבעה באוקטובר. אלמנטים אלו מתחזקים אף יותר בחלקו השני של השיר, שבו ביטויים כמו "עיניכם דמים מלאו", המהדהדים את קריאתו של ישעיהו, "ידיכם דמים מלאו", קריאה שמפנה אל הנשקף בכוונת את חוסר המוסריות שבעודף מוסריות. כך או כך, גם בבית הראשון שלפנינו, וגם אם במוות מכוונת התותחן מדובר, השיר רחוק מהזדהות רגשית עם הרישיון להרוג.
באומן חוזר על הפקודה שניתנה לו, וכמו שניתן לראות, בפיו של באומן ה"השמד" נטען במלוא עוזו. הוא זה שגורר את הטקסט לעיניים המנוגפות ולמבט המרוסס: באומן מסרב להתעלם ממה שהוא יוצר, ועומד ביושר מול הבחירה שלו. הרקע לטקסט של באומן הוא הפיתוי "לירות ולבכות": לעשות את מעשה המלחמה תוך התפתלות רגשית, קונפליקט מוסרי מתייסר ופיצול תודעתי. אך עבור באומן זה הפתרון הקל; פתרון קל מדי פואטית, ובעיקר פתרון קל מדי מוסרית.
מתוך רב השיח מהגיליון השביעי של ערב רב
זה, ולא אהבת המלחמה, הוא הרקע לקריאה של באומן אל הגפת המבט: אם זה הדבר הנכון לעשות, יש לעמוד מולו בעיניים פקוחות. אם צריך להילחם ברוע, יש להתעקש על הומניזציה שלו. הדה־הומניזציה קלה מדי לא רק משום שהיא משטיחה, אלא משום שהיא מקלה את חשבון הנפש האנושי, מוציאה את המלחמה מתחום הצדק האנושי.
באומן מתאמן בשפה הצבאית, מרחיב אותה, מבקש התאמה בין מה שהוא עושה למה שהוא חש, עומד מול הבחירות שלו, ובסופו של דבר גם נכשל. כמו ר' נחמן שמכריז שאין ייאוש, גם שירו של באומן מלמד שאי אפשר להתעלם. שאי אפשר להגיף את המבט. במובן הזה, יותר משבאומן מציע כאן הוראות למשהו, הוא משקף את הקונפליקט של מי שגם "יורים ובוכים" וגם "לא יורים ולא בוכים" אינם אפשרות בשבילו: עבור באומן שום צדק לא יבטל את ריח המוות, שום טוהר הנשק לא יגיף את המבט המרוסס.
זהו שיר שהוא תיעוד של כישלון. כל הטקסט המצווה הוא חוסר הצלחה לסגור את התריסים בעד האסון. הוא רואה את הדם, הוא לא מצליח שלא לראות את הדם, ועדיין הוא יודע שהמודעות המוסרית לא תכפר לו, ושהיא גם לא ממש משנה.
ועם זאת, אם להיכשל – זה הכשלון הנכון; אם באמת לשאול, כמו שרב השיח בבית הנסן נפתח, מה העמדה האתית של אמנות בעת הזו, אזי היא עוסקת בשאלה איך נשארים אנושיים במקומות הנכונים. אנושיות פירושה לקבל החלטות על חיים ומוות בלי לבטל את צלם האדם, גם את צדדי הרוע. אתיקה היא לראות את האדם שמולך, לקבל החלטות ולעמוד מאחורי ההחלטות. במובן הזה, השיר של באומן הוא הצעה פואטית כשם שהיא פוליטית.
*
אני חושב שיש כאן רגע מהותי במתח שבין הפואטי לפוליטי. ויכוחים פוליטיים ישנם בפינות רבות ברשת ושלא ברשת, ואילו הדגש של קהילת ערב רב נמצא בהיבטים האמנותיים של הפוליטי, ובהיבטים הפוליטיים של האמנותי. באומן יכול היה להיות יותר מרלוונטי להרבה מהקולות והשאלות שנשמעו ברב שיח בבית הנסן, דווקא משום שהוא מדבר את האמנותי ומשום שהוא מנסה לשאול דרכו, לא רק לענות. אוסיף בזהירות שהניסיון להחזיק רגישות מול השותפות במלחמה, הניסיון להעמיד עמדה מוסרית שנוגעת בהזדהות עם השמדת רוע, אלו אתגרים אתיים העולים בהרבה על שאלת העיסוק בתחביב בעת מלחמה או התמודדות עם חרם. כשאיתי שניר מחמיץ את הקריאה המורכבת של באומן ובוחר להכתיר אותו לדורות כנציג ה"מגמות הפאשיסטיות, הרצחניות וצמאות הדם", דומה שהמבט האמנותי איבד את אופיו ויופיו אל המבט הפוליטי, ממנו יש לנו כבר די הרבה.
שנזכה להארת העיניים.
