הבדיון מטרתו אינה לכסות על המציאות אלא להפשיטה

לא בכדי נבחר להופיע על ההזמנה לתערוכה ״לוסי חולה/קעקועי מלחמה״ איור שבו נראה בן (או בת) דמותו של האמן מועד במדרגות הלולייניות שמובילות לסטודיו שלו, גופו חצוי לשניים כך שרגליו ממשיכות להידרדר מטה. בקומת הכניסה של הגלריה תלוי גוף העבודות ״קעקועי מלחמת עזה״. אלו צילומים של חלקי גוף שנושאים באון כתובות וציורים באסתטיקה המוכרת של רוזן: הכתובת ״Safe Zone״ עולה בלהבות לאורך הצלעות, רגל כרותה ואזיקונים על צד השוק, גופה עטופת תכריכים, מהסוג שרואה מי שנחשף לזוועות בעזה, ועליה הכיתוב ״ניצחון מוחלט״ מתחת לעצמות הבריח. בקומה העליונה, בחלל המרכזי, פרושים ציורי קיר מוגדלים של איורים שעוסקים בטיפולים שעבר רוזן לסרטן מסוג מיאלומה נפוצה. ציורי הקיר נצבעו בצבעי גואש באופן ילדי, אדיש ליציאתו מהקווים. על הציורים תלויים, ממוסגרים ונקיים, האיורים עצמם. הצופים גם מוזמנים לשבת לשולחן ולצבוע את האיורים, שנעשו במקור בדיו שחורה באסתטיקה של דפי צביעה.

שתי הקומות אמנם לא מופרדות זו מזו במדרגות לולייניות, אך בקלות ניתן לדמיין את גופו של האמן נחצה לו בין הקומות. למרות קרבתן הלשונית, בישראל הנוכחית, ״מחלה״ ו״מלחמה״ רחוקות זו מזו כמו קודקוד מבוהן. אף שלשתיהן השלכות קיצוניות על הגוף, המחלה דורשת התכנסות, אפילו אגוצנטריות, ומדגישה את האישי והפרטי. לעומתה, המלחמה תמיד הרואית, מאמץ מוחצן שבו הגוף מוקרב על מזבח הקולקטיב. הראשונה עלולה להוביל למוות ״טרגי״, השנייה כמעט תמיד מובילה למוות ״הרואי״. אך שתי המיתות חסרות פשר, ככל מיתה. את הקלישאה ״מלחמה במחלה״, מציע לנו רוזן להחליף בהבנה שהמלחמה היא היא המחלה, או כמו שהוא מכנה אותה בכותרת שיר שמורכב כולו משמות המבצעים הצבאיים של ישראל בעזה בשנים האחרונות, ומקועקע במורד הגב: ״הסביבון הנורא, פואמה צבאית היסטורית״.

רועי רוזן, הסביבון הנורא, פואמה צבאית היסטורית, 2024

את ההקרנות, אחד השלבים האחרונים בטיפולי סרטן השד שלי, התחלתי בשמונה באוקטובר 2023. בין רגע קרסה רשת התמיכה המשפחתית והחברית שעטפה אותי במשך חודשים. מצד אחד, הרגשתי כאילו המדינה כולה צמצמה שורות והגיעה לאיזור החיץ שבו השתהיתי כבר שנה. מצד שני, דימיתי את עצמי לסוס שחובשים לו סכי עיניים כדי שלא יביט לצדדים, והמשכתי להתרכז בעצמי. אני מניחה שתחושה דומה עלתה ברוזן, שאמנם אובחן וטופל בהצלחה לפני כחמש שנים, אך עדיין מתמודד עם מחלתו (הגרסה הראשונה של ״לוסי חולה״ התפרסמה כבר ב־2020 כחוברת צביעה, והיא כביכול המשך של ״לוסי״, רומן גרפי שיצר רוזן בשנת 2000 שבמרכזו דמות המבוססת על תמונה של האמן בגיל שנתיים. עכשיו התפרסם הכרך ״לוסי חולה״, משל היו חייו של האמן סדרת ספרים בהמשכים).

האיורים מלווים את הספר ״לוסי חולה״, שהשקתו נחגגה בפתיחת התערוכה, ומדגישים את חשיבות הקשר בין המילה לדימוי בתערוכה. לכן, אתייחס בביקורת הנוכחית בהרחבה גם לספר, שמייצר סוגה ייחודית, מעין אוטוביוגרפיה בדיונית־תיאורטית בפורמט של ספר ילדים. איור ההתפרקות במדרגות מוצג בספר לצד המילים ״כך נפרד לוסי מהסטודיו שלו. יום או יומיים אחר כך כבר לא אוכל להרים עיפרון ביד אחת בעודי נשען על זרועי השנייה כדי לא ליפול מהכיסא, כלומר לא אוכל עוד לרשום״. ¹ ״לוסי״, האלטר אגו הנשי של רוזן, כמו גם המעבר בין גוף ראשון למספר יודע כל, אינם רק טכניקות ספרותיות המבנות סוגה ספרותית חדשנית, ומשכללות את עניינו ארוך השנים של רוזן בזהות, ובזהות עצמית, דרך בדיון ואלטר אגו שונים (״איבה נושנה לכתיבה אוטוביוגרפית״, כותב על כך רוזן בספר, ״טינה שהייתה פעם לוהטת ומלאת כוונה, ועכשיו הייתה עדיין נוכחת שם, אבל ללא תחושת שייכות, קצת כמו להתבונן מהרחוב בבניין שגרת בו באיסט וילג׳ לפני שנים״ ² ). המחלה עימתה את רוזן עם תסבוכת חדשה במרחבי ייצוג העצמי. כל פרוצדורה רפואית חודרנית עלולה למוטט את תפיסת הזהות העצמית והחפיפה בינה לבין הגוף, אבל הסרטן, כמו גם הטיפול בו, בכוחם לנכר אותך מעצמך באופן ייחודי ומטריד במיוחד: השתכפלות התאים שהיא למעשה ריבוי היחיד, תקיפת הגוף את עצמו, ולעיתים כריתת איברים.

רועי רוזן, מתוך "לוסי חולה", 2023

כל אלו ניכרים ביתר שאת באיורים, בהם הגוף לא רק נחצה אלא עובר טרנספורמציות. העיניים מגירות נוזל, פנים הגוף מתמוסס בפנים החדר. לוסי לרוב עוטה מסכות, וגם כאשר הדיוקן, או ליתר דיוק הדיוקן העצמי – נושא מרכזי ביצירתו של רוזן – חשוף, איבריו מתפרקים לכדי חלקיקים בחלל. ³ בספר מצטט רוזן את ז׳אן לוק ננסי שכתב, ביחס להשתלת הלב שעבר ולסרטן שחלה בו לאחריה, ש״זרות והיות זרים נהיים דברים פשוטים, יומיומיים״. ⁴ את פירוק העצמי בחר רוזן לתאר בסוגת דף הצביעה, שאמור לסמן קווי מתאר ברורים ולתחום חללים. המתח הזה, בין המתואר לדרך שבה הוא מתואר, קיים גם בניגוד בין העושר הצבעוני והגרנדיוזי של ציורי הקיר לניקיון הממוסגר של גרסתם האיורית, הריקה, התלויה עליהם.

רועי רוזן, מתוך "לוסי חולה", 2023

אני מניחה שהניכור מהעצמי הופך משמעותי עוד יותר בסרטן שבו חלה רוזן, מיאלומה נפוצה – שהוא סוג של סרטן דם, כלומר סרטן שלא ניתן לראותו – לעומת גידול מוצק שמכונה, באופן מעצבן, ״גידול סולידי״. ״מתי אתה נהיה לזר בתוכך? האם זה עניין כמותי? דמוגרפיה של קהילת התאים? אם הדיאגנוזה הייתה מתעכבת ביום או יומיים, ולו לוסי מדינת לאום, האם היה הופך למיעוט בגופו?״ כותב רוזן. ⁵ אם ההתנחלויות היו סרטן בעיניי יצחק רבין, בעיניי רוב הציבור היום הן ללא ספק גידול ״סולידי״, במשמעותו המילולית של המונח, שיכול לגדול לו בנחת ברצועת עזה.

בהמשך למשמעויות הלאומיות־פוליטיות־התקפיות, תופעות הלוואי של הסרטן והטיפול בו כוללות לא רק ניכור מעצמי, אלא גם מהשאר. ״כשאתה שוכב במיטה כמעט ללא יכולת תנועה״, כותב רוזן, ״נשמעים קולות הצחוק והדיבור של בני הבית מהסלון. זהו אירוע מפליא בשגרתיות האקזוטית שלו, בלתי נגיש, כמו שידור רדיופוני מארץ אחרת. האקלים שונה שם, האוויר רווי חמצן ומאפשר תנועה טבעית, שוטפת״. ⁶ מאוחר יותר, בתקופת הבידוד שנכפתה על האמן ומתוארת בספר, יהפוך הניכור הזה למרחק של ממש. במסה ״On Being Ill״ תיארה וירג׳יניה וולף את המראה של האחרים המתנהלים בשגרתם ״כחוף שנראה מספינה מרוחקת בים״. ⁷ לפיה, במחלה:

[…[ we cease to be soldiers in the army of the upright; we become deserters. They march to battle. We float with the sticks on the stream; helter skelter with the dead leaves on the lawn, irresponsible and disinterested and able, perhaps for the first time for years, to look round, to look up—to look, for example, at the sky. ⁸

כשחולים לאורך זמן, המעבר מהתנוחה האנכית האקטיבית לתנוחה המאוזנת הפסיבית אינו מעבר חד ויחיד. הוא מערבולת בלתי נגמרת, מעגל של אימה וחוסר ידיעה. העיסוק הגרפי של רוזן בשנים עברו בקווי אופק ובנופים מפלצתיים, בהפרדה השרירה בין פני השטח המאופקים והתת מודע התת קרקעי, ⁹ מתהפך על פיו. בסדרת האיורים ארץ ושמיים מתערבלים, החוץ חודר באלימות לפנים, המסגרת מבקעת את האיור, ועל אף המחוות הנוצריות מלאות הכוונה הטובה כלפי מעלה (לוסי היא גם אחת המרטיריות שכיכבו לאורך השנים בגלריית הדמויות של רוזן), הדמות החולה כלואה במעגלים.

רועי רוזן, מתוך "לוסי חולה", 2024

וולף מכנה את ההתרחשות האנושית שאנו מרגישים מנותקים ממנה במחלה “make-believe”. כשחולים, משחק הכאילו היומיומי, שאנו משלים את עצמנו בתכונתו הבלתי פוסקת, חודל. במקומו, מפציעה איכות ילדית אחרת – כנות:

There is, let us confess it (and illness is the great confessional) a childish outspokenness in illness; things are said, truths blurted out, which the cautious respectability of health conceals. ¹⁰

בחירתו האסתטית של רוזן באיור ובספר ילדים לייצוג מחלתו אינו רק המשך ישיר של עבודתו הקודמת, ״קפקא לקטנים״, תכנית טלוויזיה מוזיקלית לגיל הרך שמגוללת את הספר ״הגלגול״ של פרנץ קפקא. היא גם לא מתמצה כאמצעי תרפויטי להתמודדות עם הקושי הכרוך בלהיות הורה חולה לילדה קטנה, ש״מודרה ממידע מדאיג כפי שילדים מודרים, אבל הגוף שלה דילג מעל למה שנאמר לה, וקיים דיאלוג ישיר עם המחלה״. ¹¹ אלא, בחירתו של רוזן מגלמת אמת אינהרנטית למחלה: היא לא רק גוזרת עלינו להיות קצת ילדים, אלא גם מעמתת אותנו עם הכנות הבלתי מתפשרת שבילדות.

עבור ילדים, כנות זו היא שמאפשרת את ההתענגות השלמה על הבדיוני. אך בבגרות, המחלה שוללת ממך את הריכוך של, או את הבריחה אל, הבדיוניות:

"לאורך כל חייו היה הבדיון כח־העל רב העוצמה של לוסי. בדיוניות שחררה את הגוף מהאנטומיה שהוטבעה בו. בדיוניות שיגרה את העבר להווה ושינתה אותו. בדיוניות גילתה את האמת בפנטזיות, וחשפה את הכזבים שבאמיתי. בדיוניות נאבקה בעוז כנגד נרקיסיזם, הרואיזם, רחמים עצמיים יתרים וסמכותיות מופרדת. בדיוניות הייתה גיבורת־על עם מספר בלתי מוגבל של תחפושות וכלי נשק. עם הסרטן הפכה הבדיוניות לחלוק דק, נוטה להיפתח למרבה המבוכה. חלוק דומה לזה שאתה עוטה על גופך בטעות עם השרוכים קדימה, לפני שהאחות הלא מוכרת מתקנת אותך, קצת בקוצר רוח". ¹²

רועי רוזן, מתוך לוסי חולה, 2023

לעומת מסות טקסטואליות אחרות שליוו את יצירתו של רוזן בעבר, כמו הביוגרפיה האינטלקטואלית, העשירה ומלאת האזכורים התיאורטיים וההיסטוריים של ז׳וסטין פרנק, ״לוסי חולה״ ניחנה בכנות מתפרצת, סוחפת, בלתי אמצעית. איני מתכוונת לכנות הנרטיבית הנגזרת מהסיפור האוטוביוגרפי, אלא לכנות הצורנית הטבועה באנטומיה האמנותית של רוזן, ומתגלה כאשר מושל כוח העל של הבדיון.

רוזן כינה את ״קפקא לקטנים״ מעשה בגידה, מפני שבכך הוא חתר תחת איסורו של קפקא לייצג את השרץ בדימוי. התערוכה ״לוסי חולה״ היא ניסיון לייצג דבר מה נוסף שהתרבות לרוב מתחמקת מייצוגו, או לפחות מייצוגו הישיר: המחלה. בספרו, מזכיר רוזן את ספרה של סוזן סונטג ״המחלה כמטאפורה״, בו היא מבדילה בין דימוי מחלת השחפת של המאה ה־19 כמחלה רומנטית של האמן המיוסר, המקושרת להתענגות חושית ויצרית, לבין דימוי מחלת הסרטן של המאה ה־20 כקשורה דווקא להדחקת התשוקה, לשליטה אובססיבית ולדיכוי יצרים. ¹³

רועי רוזן, שדה תימן, 2024

אני דוחה מכל וכל את ההנחה הנרמזת שמבנה אישיות מסוים מועד יותר מאחר להמיט סרטן על הגוף שבתוכו הוא מתקיים. אך מכיוון שאני חולקת עם רוזן לא רק את חווית הסרטן, אלא גם את הנטייה לסדר, לאזכורים תיאורטיים ולמראי מקום (כפי שניתן לראות ביתר שאת בביקורת זו), אני מרשה לעצמי להזכיר כאן את ביקורתה של גליה יהב על הרטרוספקטיבה של רוזן במוזיאון תל אביב ב־2016. יהב הציעה ש״האחדות הסגנונית המהודקת״ של רוזן ויכולתה של יצירתו לכלול בתוכה את פרשנותה שלה עצמה, היא מעלה וקוץ בה, מעין שליטה אובססיבית שמייצרת "זהות זהה לעצמה״. ¹⁴

מן הצד האחר, ורד חד(א)ד כתבה שלמרות "אינסוף הבגידות העצמיות וההתעלקות על זהויות אחרות, רוזן מונכח במלוא עצמיותו במבנה העומק של יצירותיו. הנוכחות הרוזנית היא השלד, המרחב הציורי והאמנותי שעליו בונה האמן את המערכה כולה, גם אם לא רצה בכך. חדירת העצמי לתוך הבדיה, והזליגה של דמותו הממשית באופן לא מודע, הן הרטט של מעשה האמנות, של הלא צפוי. הן הזיכוך היצרי, האש והבערה". ¹⁵

רועי רוזן, מראה הצבה, 2024, צילום: גוני ריסקין

האסתטיקה הרוזנית נוכחת ביתר שאת גם בתערוכה הנוכחית, אך באמצעות ייצוג המחלה המנכרת והמנוכרת רוזן זיקק ודייק את המתח שבין הזהות הזהה לעצמה לפירוק ולריבוי, והטעין את היחס בין טקסט ודימוי ברגש שחורג הרבה מעבר לאילוסטרטיבי מחד גיסא ולתיאורטי מאידך גיסא.

אציג רק הסתייגות אחת. הקשר בין האיורים והספר לקומה התחתונה, גם אם רלוונטי ומעניין מבחינה קונספטואלית, נותר מעט עלום מבחינה אסתטית (ומכאן אולי הקו הנטוי בכותרת התערוכה). אמנם הקעקועים מזכירים סוגה ויזואלית ילדית נוספת: מדבקות קעקועים, שזרות כל כך לעור הרך בשנים, במיוחד כאשר מדובר בחיקוי קעקועים ״גבריים״. אך לעומת הכנות שבאיורים, יש משהו מלאכותי וקפוא בצילומי הקעקועים של רוזן, על אף שנראים בהם גופים חיים (ובוגרים). ייתכן שהסיבה לכך טמונה בתהליך המורכב שבו נעשו הצילומים, שכלל שילוב בין מדבקות קעקועים פיזיות, איפור ועיבוד בפוטושופ. הקעקועים נראים כאילו הם צפים מעל העור, וחלקי הגוף החשופים, הקטועים על ידי הפריים הצילומי, נותרים כמחווה קצת מילולית מידי לפוליטיות של הגוף הישראלי והקרבתו, כמו גם זרים לגוף העבודות של רוזן. אמנם יש איכות פרדוקסלית בכך שכתובות כמו ״ניצחון מוחלט״ ו"איזור בטוח״ מופיעות בערבית, אנגלית ועברית, אך כאן הקשר בין הכתוב לדימוי נותר חד ממדי.

רועי רוזן, ניצחון מוחלט, 2024

מעניינים הרבה יותר הם דווקא רישומי הקעקועים המוצגים, כהערת שוליים, בקומה העליונה. אלו מלווים בטקסט בעיפרון, בכתב ידו של רוזן, המציין את שמות הקעקועים ולעיתים לאיזה איבר הם מיועדים ובאיזה גודל, כאילו היו עבודות מושגיות של סול לויט. שוב מתבלט הקשר הפנטזמטי בין מילה לדימוי, המהותי כל כך לפועלו המרשים של רוזן. דווקא כאשר הקעקועים נותרים כהצעה בדיונית, ללא ניסיון ״לדגמן״ אותם באמצעות אילוסטרציה, הם צורבים בכנותם. כפי שאמר לי רוזן בראיון בעבר, הבדיון מטרתו אינה לכסות על המציאות (כמו חלוק דק?), אלא להפשיט אותה.

*

לוסי חולה/קעקועי מלחמת עזה | רועי רוזן

אוצרות: גלעד מלצר

גלריית המדרשה, הירקון 19 תל אביב

נעילה: 18.1.25