בראשית דברי אני רוצה להודות לנטע ליבר שפר על ההזמנה ללוות את הפרויקט המרשים הזה מראשיתו, לכתוב מאמר בקטלוג ולהביע את הערכתי הרבה לתוצאה המוגמרת. אני מודה למוזיאון תל אביב, לאוצרת הראשית מירה לפידות ולאוצרת התערוכה ענת דנון סיוון על ההצגה המכובדת של הפרויקט באולם ראוי זה, ולחיים שיף על הפרס המוערך לאמנות ריאליסטית שניתן לנטע ליבר שפר כהערכה לאיכות עבודתה, פרס שאפשר את התערוכה ואת הקטלוג היפה שמלווה אותה.
אני רוצה להתחיל במילה מפורסמת: Imagine. דמיינו: לפתע, הרישומים הגדולים התלויים על הקירות סביבנו מתחילים להשמיע קולות שממלאים את החלל. איזה צליל יישמע כאן? זה יהיה בליל של קולות, שפות, צעקות, קריאות ומלמולים, החל מעברית כנענית דרך אשורית ותורכית ועד ליידיש, גרמנית, אנגלית, רוסית וערבית, ומה עוד.
דמיינו שכל הדמויות הללו קמות ומהלכות כאן בינינו. מן הסתם הן לא היו מזהות זו את זו, והיו מרימות גבה, תמהות על החברותא המשונה שנקלעו אליה.
נטע ליבר שפר, יהודים-ערבים, 272X549 ס"מ, פחם על נייר, 2023, צילום: אבי אמסלם
דמיינו שאתם לא אזרחים הצועדים בדרך המלך, אלא – כמו דורותי מארץ עוץ – ניצבים בצומת דרכים ביער, ויכולים לבחור באחת מכמה דרכים, לפנות בנתיב היסטורי שונה. מה היה קורה אז? דמיינו.
דמיינו שהארץ, מדינת ישראל של היום, הייתה מופתעת מהדמויות שחזרו והגיחו לתוכה מן העבר הרחוק: האם זה יום הדין? תחיית המתים? למה חזרו והופיעו כאן? מי ביקש מהם לחזור? הרי הם שייכים כבר לערימת האשפה של ההיסטוריה, לנשורת של הזמן, לארכיון הספרים המחוקים.
דמיינו שבעקבות התערוכה התרבות הישראלית מוטרדת: מבקרי אמנות שולפים את עטיהם, מתפלמסים, זועמים; דמיינו שאנשי העט כותבים מאמרים; דמיינו שהמכון להיסטוריה של הרעיונות מתייצב אל מול שפע הרעיונות הזה שהרים ראש; דמיינו שמישהו אומר "ראו! שכחנו, החמצנו! אולי הייתה אפשרות אחרת שלא שמנו לב אליה, ששכחנו מקיומה".
דמיינו איזו משמעות קריטית הייתה אז לאמנות, כטריגר, כיסוד מעורר מחשבה, כבסיס לוויכוח, לטיעון, לריענון, לדיון מחודש, אך לא; החברה הישראלית שקועה במשבר העמוק בתולדותיה, ותערוכתה של נטע ליבר שפר, שמחזיקה בתוכה את הדי־אן־איי האבוד והמבולבל של הארץ הזו, עברה בדממה ציבורית מוחלטת ולא זכתה אפילו למאמר אחד בעיתונות. מה פשר השתיקה הזו? איך אפשר להבין אותה? מה זה אומר עלינו, קהל הצופים, על הביקורת האמנותית, על מבקרי האמנות? כיצד פרויקט מקיף, מחקרי ורציני כל כך עובר בקול דממה דקה?
נטע ליבר שפר, משיחי שקר, 556X272 ס"מ, פחם על נייר, 2023, צילום: אבי אמסלם
נטע ליבר שפר לקחה על עצמה סיכון מודע כשבחרה בז'אנר אמנותי מיושן, שאינו מקובל עוד באמנות העכשווית, ז'אנר שהמאה ה־18 קראה לו "ציור היסטורי": ציור של דמויות ואישים, עלילות ומעשים, ציור דידקטי, ציור שיש לו מסר והוא מנסה לומר דבר מה על המציאות. ליבר שפר נקטה טקטיקה ציורית שההיבט הקונספטואלי שלה מוסווה במין דידקטיות עניינית, יובשנית משהו, גלויה ולא מרומזת. ציור בעל יסוד גרפי־רישומי, בדומה לכרזה, עשוי כולו בפחם בלבד ואינו מפתה את צופיו, לא בצבעים, לא בברוורות של המכחול ולא בקישוטים. זהו מהלך אמנותי־מחקרי אמיץ ויוצא דופן, שהאמנות הישראלית מעולם לא לקחה על עצמה: מעורבות היסטורית עמוקה כל כך, עד כדי חיכוך מסוכן בנרטיביות, הליכה בעיניים פקוחות נגד הציעוף הלירי של "אופקים חדשים" ונגד הנטייה המורשת לעמעם מסרים ברורים. הפרויקט של ליבר שפר, "תקוות וחלופות אחרות", מבקש להתבונן במה שהאמנות הישראלית נטשה מזמן: בהיסטוריה של הציונות. בלי שמץ של היסוס או אפולוגטיקה, ליבר שפר בוחנת את התמונה המלאה לפני שמנצחי ההיסטוריה ניסחו אותה מחדש, לטובתם. ככזה, מעצם מהותו הוא פרויקט פוליטי־תרבותי חיוני מאין כמוהו, שמאפשר להיזכר מי היינו, מה יכולנו להיות, מה היה בדרך.
אחד הטקסטים המצוטטים ביותר בהגות של 50 השנים האחרונות הוא חיבורו של ולטר בנימין "על מושג ההיסטוריה". אף שהוא נודע ומצוטט, קשה שלא לחזור אליו גם הפעם לנוכח ההיבט ההיסטורי הבולט בתערוכתה של ליבר שפר, והעיסוק האינטנסיבי שלה בפיתולי המחשבה הציונית והטרום ציונית. אי אפשר להתעלם מהמילים הברורות כל כך של בנימין, שנכתבו ב־1940, בתזה השישית של המסה המפורסמת שלו: "לנסח כהיסטוריה את מה שחלף אין פירושו להכירו 'כפי שאכן היה'. פירושו ניכוס זיכרון כפי שהוא מבזיק ברגע של סכנה. עניינו של המטריאליסט ההיסטורי הוא לתפוס ולקבע תמונה של העבר כפי שהיא מופיעה באור בלתי צפוי, ברגע של סכנה, לעיני הסובייקט ההיסטורי. הסכנה מאיימת הן על תוכנה של המסורת והן על מקבליה. לגבי שניהם היא אחת: גילוי נכונות להיות כלי בידי המעמד השליט. בכל תקופה יש לנסות לחלץ מחדש את המסורת מידי הקונפורמיזם העומד לגבור עליה".
נטע ליבר שפר, מראה הצבה, 2024, צילום: אבי אמסלם
זה בדיוק המהלך שעשתה נטע ליבר שפר בתערוכה: היא חילצה את האפשרויות האחרות, השקועות בעבר, מידי הקונפורמיזם שמחק אותן. ולטר בנימין היה קורא לזה "הברשה נגד כיוון הפרווה". מעולם לא נקטה האמנות הישראלית טקטיקה מכווננת כל כך, ומעולם לא נטענה טענה מקיפה כל כך באמצעות האמנות על ההיסטוריה הסוציו־פוליטית של המקום הזה. מעולם, אפשר להוסיף ולומר, לא נאמרה אמירה כזו לנוכח סכנה ברורה כל כך, כפי שוולטר בנימין הצביע על הנכונות של המסורת השמרנית להיות כלי בידי המעמד השליט. ליבר שפר מחלצת את הבעלות על הנרטיב הציוני המקובע מיידי המעמד השליט, ופורצת את גבולותיו למרכיביו ההטרוגניים.
התערוכה מבוססת על מחקר עמלני ומדוקדק שביקש לזהות את הדמויות המרכזיות והשוליות שפעלו אי אז, בערפילי העבר הרחוק של הציונות המוקדמת. ליבר שפר לא עבדה כמו היסטוריון הממלכה אלא כמו מתעד, מי ששם את ידו על המאורעות כולם, מבלי לפסול דבר. לפיכך, ההיסטוריה שמוצגת כאן אינה היסטוריה של מנצחים; זו ההיסטוריה של המובסים, בלשונו של בנימין, ההיסטוריה של אלה שהמנצחים דרכו על גופם והשתיקו את קולם. אמנם, אנחנו פוגשים כאן אישים נכבדים כמו יהודה לייב מאגנס ומרטין בובר, ממייסדי האוניברסיטה העברית, שניהם מלומדים מוערכים ששמם לא נמחק מההיסטוריה האקדמית, אבל קולם הפציפיסטי כחברים בקבוצת "ברית שלום" מ־1925 נמחק גם נמחק. איש לא יעז היום להזכיר בקול את השקפת עולמם הפייסנית של אנשי ברית שלום, שדגלו, רחמנה ליצלן, בדו קיום יהודי־ערבי וביחסי שלום ושוויון עם שכנינו הפלסטינים. לו יכולנו לדובב את קבוצת המפליגים בסירת "ברית שלום" ולשמוע את דעתם על המציאות הישראלית העכשווית, מן הסתם היו הז'נדרמים מגיעים במהרה ואוסרים אותם על בגידה במולדת.
ומה עם קולו של שמעון בלס וידידיו היהודים־ערבים, שקוראים לשפה משותפת עם תושבי האזור ומצביעים על המשותף לתרבות הערבית והעברית? האם קולם יכול להישמע כיום, במרחב הציבורי הישראלי העוין, העסוק בסימון אויבים? וקולה של ז'קלין כהנוב הלבנטינית, שדיברה על ישות שלישית המשלבת מזרח ומערב יחד, ללא קונפליקט, האם ניתן לממש את הרעיון היפה הזה תחת עריצותן המפלגת של ישראל הראשונה והשנייה? ומי זוכר את הפמיניזם הציוני, את כל אותן נשים שפעלו, הקימו, יזמו, ייסדו, חינכו ודאגו, מי זוכר אותן על רקע התרבות הגברית כל כך של ישראל העכשווית ולנוכח הקולות הנשיים הקיצוניים שהיא משמיעה?
נטע ליבר שפר, פרט מתוך האפשרות הלבנטינית (ז'קלין כהנוב) 272X528 ס"מ, פחם על נייר, 2023, צילום: אבי אמסלם
אני רוצה להתעכב על סירה אחת שלא נבחרה להיות במוקד הדיון של הערב הזה, כיוון שהמפליגים בה אנונימיים ואין להם ביוגרפיה רשמית, אך נוכחותם הסמלית קשורה לביוגרפיה הלאומית, ובעיני זו סירה משמעותית ביותר. כוונתי לסירה הקרויה "הכמיהה לארקדיה". אני מעדיפה לכנותה "הסירה המקראית", כיוון שהיא מעלה את האידיליה המקראית־תנ"כית של רועי הצאן, המייצגים את אורח החיים של דור האבות: אברהם, יצחק ויעקב. מוטיב הרועים, השקיית הצאן ליד הבאר, החליל והאחו למרעה, היו פופולריים בעבודות בצלאל של בוריס שץ, שצמחו מתוך רוח התחייה של חיי המקרא ואורחותיו הכפריות והחקלאיות. מוטיבים דומים, אם כי באוריינטציה אדמתית יותר, היו נוכחים גם בפסטורליות החקלאית של חיי הקיבוץ בשנות ה־30 וה־40. סירת הרועים של ליבר שפר, הנראית, לכאורה, מופרכת, מיושנת וארכאית כל כך, היא זו שלמעשה שולטת היום במרחב האידיאולוגי הארץ ישראלי, או לפחות בתודעה המתנחלית של יושבי יהודה ושומרון, בתביעתם לחזור אל חיי האבות המקראיים ולשחזר ימינו כקדם. זו אחת הדוגמאות המובהקות לאופן שבו התערוכה הזו נוגעת בתת מודע הסמוי (או הגלוי) של התרבות הציונית החדשה, וחושפת את הבסיס המקראי־תיאולוגי שמתחת לפסאדה הטכנולוגית־מודרנית.
מבטה של ליבר שפר על ההיסטוריה הציונית לא מתמקד רק בקולות קונקרטיים וברורים, שהציעו פרוגרמה בנויה להלכה, אלא כולל גם קולות מופרכים והזויים, שהיו מלכתחילה רעיונות נפל, כמו, למשל, רעיון ההפריה של נשים בדואיות על ידי גברים יהודים כדי להשביח את הגזע היהודי ולהזרים דם חדש בעורקיו המתנוונים, כפי שניסח זאת הוגה הרעיון מיכאל הלפרן, או ההצעה לפתור את בעיית העם היהודי באמצעות התיישבות בקוצ'ין, תימן או אלסקה. מניפת הרעיונות שהתערוכה מעלה, כאילו העין הציונית עברה ניתוח להרחבת שדה הראייה ולמניעת עיוורון חלקי, מראה עד כמה יריעת המחשבה הציונית הייתה עשויה בראשיתה מטלאים שלא בהכרח מתחברים, והתפתחה כאוסף אקלקטי של רעיונות, הזיות, פנטזיות וחלומות תעתועים. אנחנו מבינים עד כמה הציונות סחפה אחריה מיני הוזים והוגים, מעשיים יותר או פחות, ובעיקר עד כמה המחשבה הייתה הטרוגנית, רחוקה מרחק רב מהמהות החד ממדית והנוקשה המוכרת לנו בישראל הממלכתית. כמו במחזה היסטורי רב משתתפים והומה מונולגים, תערוכתה של ליבר שפר חושפת את תת המודע הציוני על הפנטזיות, הכמיהות, הטעויות הגורליות והעיוורון שהיה מנת חלקו. יהיה מי שיאמר כי זו ההוכחה להישג הגדול של התנועה הציונית, שידעה לגבש את עצמה מתוך הכאוס הרעיוני ולהגשים את מטרתה הלכה למעשה, ויהיה מי שיאמר כי הבסיס הרעוע וההזוי הזה עדיין מתנדנד מתחתינו בחוסר יציבות, בדיוק כמו מי התהום מתחת לגלידי הקרח בנהר המפשיר, כפי שדימה חיים נחמן ביאליק ב"גילוי וכיסוי בלשון".
נטע ליבר שפר, מראה הצבה, מפת האלטרנטיבות הטריטוריאליות, 272X450ס"מ, 2024, צילום: אבי אמסלם
התערוכה "תקוות וחלופות אחרות" נפתחה בסוף מרץ 2024, ויצא שרוב זמנה היא הוצגה על רקע התהליכים הדרמטיים והטרגיים שעברו על החברה הישראלית בשנה האחרונה, ואין צורך לפרט עליהם כי כולנו זוכרים אותם בכל רגע ורגע. ככל שזמן התערוכה התקדם לעבר סיומו, כך התקדמה גם הטרגדיה הישראלית, וכך התקדמה וממשיכה להתקדם גם חקיקה חדשה שמסמנת בגלוי מי שייך ומי לא, מי נאמן ומי בוגד, או במילותיו של משה גרשוני מ־1979: "מי ציוני ומי לא". לפיכך, חשיבותה של התערוכה ביכולתה לערער על התזה ההגמונית של הציונות העכשווית, ועל שיח הבגידה שהיא מובילה. במסגרת ההיזכרות בעבר, כדאי להזכיר רוח רפאים נוספת שנשמטה מן הזיכרון הקולקטיבי: קבוצת "מן היסוד", שהוקמה ב־1962 על ידי פרופסורים מהאוניברסיטה העברית, בראשם פרופ' נתן רוטנשטרייך, ההיסטוריון יהושוע אריאלי, איש מדע המדינה שלמה אבינרי וסופרים כעמוס עוז הצעיר, שראו לעצמם שליחות להיכנס לזירה הפוליטית כסיעה אוטונומית בתוך מפלגת העבודה, וביקשו לקרוא תגר על עמדותיו של מנהיג המפלגה דאז דוד בן גוריון. הם קראו לתיקון דרכי המפלגה ולבדק בית פנימי, במטרה לנסח מחדש אלטרנטיבות רעיוניות ולעורר ויכוח ציבורי. אנשי "מן היסוד" ביקשו, תארו לכם, "ללבן דעות בלי צנזורה", לא לקדש את הקיים, ו"להבין את ערכה המכריע של ביקורת חופשית בחיי האומה". לא אכנס כאן למדיניות של התנועה המעניינת הזו, שלא שרדה פוליטית זמן רב, אבל אתעכב על רעיון אחד שהיה מקודש להם: רעיון הרפלקסיה העצמית והצורך לבחון עמדות, לבדוק פוזיציות ולשקול מהלכים מחדש, תוך חזרה לערכי היסוד הבסיסיים. הם עמדו על הצורך לבחון, או לפחות להתבונן ולהיות מודעים, את הפער בין הבסיס האידיאולוגי לבין מימושו, מהלך שהתערוכה הסובבת אותנו מצביעה עליו בבירור.
לכן אפשר להגדיר את המשט הזה, המפליג בנהרות הזמן הציוני, כמשט של פליטים וניצולים שהוכרעו על ידי כוחה של הציונות המנצחת. ניצולים אלה שעולים כאן באוב אמורים להזכיר לנו שאולי יכול היה להיות אחרת. ומילה אחרונה לחוזה המדינה, לבנימין זאב הרצל, שלמרבה האירוניה חולק את שמו הראשון עם בנימין אחר. ברישום של ליבר שפר הוא נטש את שולחנו והותיר אותו ריק. גם הוא כנראה הבין שיכול היה להיות כאן אחרת.
*
"על תקוות וחלופות אחרות" / נטע ליבר שפר
אוצרות: ענת דנון סיון
עוזרת אוצרת: נעמה בר-אור
מוזיאון תל אביב לאמנות
נעילה: 28.12.2024
