גיל: 30.
מצב משפחתי: רווקה.
איפה גדלת: חיפה.
השכלה: תואר ראשון באמנות משנקר, תואר שני באמנות מאוניברסיטת קולומביה.
כמה שנים כבר בחו״ל: 5 וחצי.
תחומי עיסוק/מחקר: אני אמנית רב תחומית העוסקת בפיסול, מיצב, וידאו והדפס.
אמן/ית שאת מעריכה במיוחד: אנה מנדיאטה.
נוגה כהן, Nightmare Nest, Wallach Gallery, 2021
ספרי על האמנות שלך: אני מתעניינת בנקודות השקה בין שימור, הגנה והתכלות. העבודות שלי עוסקות בקשר בין תהליכים אקולוגיים לטראומה המתבטאת בגוף, דרך טשטוש גבולות בין הפנימי והחיצוני ובין אורגני לסינתטי. אני עובדת הרבה עם חומרים שאני מוצאת כמו פלסטיק, פרחים, פסולת בניין, חומרי אריזה, ולאחרונה גם עם ביו־פלסטיק. התהליך שלי מורכב מפירוק והרכבה מחדש של אלמנטים רעיוניים וחומריים ומתיחת גבולות. למשל, איך האופי המחזורי של תהליכי ריקבון והתחדשות מופרע על ידי עצמים זרים ונזקים מצטברים – בטבע ובגוף.
על מה את עובדת עכשיו? ברזידנסי האחרון שהייתי בו, בוושינגטון סטייט, עבדתי על סדרה של אובייקטים מביו־פלסטיק שהכנתי בעצמי ויצקתי לתבניות. עכשיו, אחרי שחזרתי לניו יורק, אני בוחנת איך החומר הזה שיצרתי, שעשוי כולו מחומרים טבעיים, משתנה עם הזמן ומגיב לשינויי מזג האוויר. אני מתעניינת ביצירת עבודות שיש בהן אלמנט משתנה. חלק מהאובייקטים שאני יוצרת מביו־פלסטיק כוללים גם ציאנוטייפ, כימיקל רגיש לאור שאותו אני מערבבת לתוך התמיסה של הפלסטיק המתכלה, מה שמוסיף לעבודות עוד ממד משתנה ותלוי זמן. חומר הגלם הזה משתלב עם אובייקטים אחרים עשויים מפלסטיק, כמו אזיקונים, רשתות ומחזיקי פחיות מניילון. אני מתעניינת במפגש בין חומרים אורגניים וסינתטיים ובתהליכי ריקבון שהם עוברים עם הזמן. אני ממשיכה לעבוד במקביל על סדרת הדפסים ויוצרת גרידים של דימויים קטנים חתוכים, ומפתחת גוף עבודות חדש שמשלב גם טקסט ורקמה.
נוגה כהן, Cold Cuts ,2023
איך את מתפרנסת או ממה את חיה? אני מלמדת קורס אינטרדיסציפלינרי לכיתת מחוננים בתיכון שעוסק בקשר בין גוף לאמנות, עם דגש על אנטומיה ופיזיולוגיה. אני מלמדת שם כל מיני פרויקטים שעוסקים ביסודות אמנותיים כמו רישום ופיסול, כחלק מתכנית קדם בית ספר לרפואה. בתור אמנית שהיא גם מחנכת, אני מרגישה שהעבודה האמיתית שלי היא לימוד של חשיבה ביקורתית, אמפתיה ורגישות כלפי האחר.
אני גם מנהלת תכנית רזידנסי: אחרי שסיימתי בעצמי את תכנית הרזידנסי שנמשכה שנה, נשארתי עם הארגון בתור מנהלת במשרה חלקית. זה רזידנסי שמבוסס על שיתוף פעולה עם ספריות ציבוריות בניו יורק, ובמהלכו אמנים מקצועיים שוהים בחללי ספריות, יוצרים עבודות בהשראת החוויה או הקשר עם הקהילה המקומית, ומעבירים שיעורי אמנות ללא תשלום לילדים מאוכלוסיות מוחלשות. אני נהנית לעבוד עם אמנים, במיוחד אחרי שכבר עברתי את הרזידנסי בעצמי, ובסוף התכנית אוצרת את תערוכת הגמר.
נוגה כהן, I Got Lost In The Botanical Gardens, 2023, The Jewish Museum, New York
למה את גרה איפה שאת גרה? הגעתי לכאן לתואר שני ולאט לאט יצרתי לעצמי תחושת שייכות בעיר. אני מרגישה חיבור עמוק לניו יורק ולקהילה שאני חלק ממנה פה. היה לי חשוב לגור במקום שיש בו גיוון תרבותי ושאהיה לצד אנשים מרקעים שונים. אני מרגישה בת מזל להיות חלק ממקום שבו אנשים מכל העולם יוצרים לעצמם בית. זו עיר שיש בה הרבה ניגודים וגם הרבה קושי, אבל גם סולידריות ותמיכה.
איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם? אני אתאיסטית שגדלה בסביבה חילונית, וכאן אני מתחברת לפרקטיקות תרבותיות שבכלל לא קשורות מבחינתי לדת, אלא לערבות הדדית. נכחתי פעם אחת בתפילה משותפת של יהודים ומוסלמים למען הפסקת אש, וזו הייתה חוויה חזקה מאוד. אני מרגישה שיש לי כאן חופש להתחבר לזהות היהודית והישראלית שלי באופן פתוח יותר שלא הוגדר עבורי מראש.
מי החברים/ות שלך שם? יש לי חברים שהגיעו מכל העולם, גם ישראלים וגם אמריקאים. את רובם הכרתי בתואר או בתכניות שהשתתפתי בהן. חלק מהחברים הכי טובים שלי שלי מגיעים ממדינות שבכלל לא הייתי יכולה לבקר בהן עם הדרכון שלי, ויש לנו המון במשותף. כולנו מקווים לעתיד טוב יותר למדינות שמהן הגענו.
האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל? כנראה שלא.
נוגה כהן, I Got Lost In The Botanical Gardens, 2023
באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בחו״ל תרמו להתפתחותך המקצועית? ההחלטה לעבור ללמוד בחו״ל הייתה משנת חיים ואחד הדברים שתרמו הכי הרבה להתפתחות המקצועית שלי. אני חושבת שהאינטנסיביות שבחוויה זיקקה אצלי את ההבנה לגבי מה חשוב לי כאמנית. הקושי דחף אותי להתפתח לכיוונים שלא דמיינתי שאגיע אליהם, לקחת יותר סיכונים, לעשות חשבון נפש מקצועי, ללטש את הזהות האמנותית שלי. יצרתי קשרים עם אנשים בתואר שהשפיעו על אופני החשיבה שלי ועל העבודה שלי, ופתחו אותי לעולמות חדשים.
ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך: אחד הפרויקטים האהובים עליי הוא מיצב סייט־ספסיפיק במוזיאון היהודי בניו יורק מ־2023. זה מיצב שיצרתי בהשראת עבודה מהאוסף הקבוע של המוזיאון: ציור סיני מהמאה ה־13 של פריחת עץ האגס, לצד טקסט פואטי המתאר את פריחת העץ בגן בוטני. המיצב שיצרתי הורכב מאלפי עלי כותרת שהוטבעו בעזרת פעמוני וואקום עשויים סיליקון לקירות הזכוכית שבחדר המדרגות של המוזיאון. המיצב התפרס על פני שתי קומות, כשבסופו הוצג וידאו המתאר גן בוטני נטוש וברקע הקראת טקסט המתאר חוויה אישית של הליכה לאיבוד בגן. אהבתי לחקור את הדרכים שבהן הנוכחות האנושית מתחככת בטבע ובכוחות בלתי ניתנים לשליטה, ולבחון איך אנחנו מתעקשים לנסות לסדר, לשמר, לארגן ולהגביל את הכוחות האלה. זה גרם לי לחשוב על הצורות שבהן טראומה אישית באה לידי ביטוי דרך הגוף, באופן בלתי נשלט. העיסוק בשליטה ובתחימה של גבולות נוגע בשאלות על אלימות והגבול שבין הגנה לבין חניקה. בגלל זה בחרתי להשתמש בוואקום כטכניקה ליצירת המיצב: הוואקום הוא מרחב שבו לא מתאפשרים חיים, ובאופן פואטי הוא מייצג בעיני מרחב ביניים של קיפאון ושימור. מצב הביניים הזה מתאר גם מצב נפשי שבו חוויות לא מעובדות מצטברות בתודעה ובגוף.
נוגה כהן, ללא כותרת (Root), 2024
מה תוכניותייך לעתיד הקרוב? אני אוהבת את החורף בניו יורק ומרגישה שזו התקופה שבה אני הכי מרוכזת וחדה, אז אני מתכננת ליצור, לחקור, ללמד, לעבוד על הפרויקטים שעל הפרק ולשתות הרבה שוקו חם.
מה תכתבי בגלויה הביתה? ד״ש לסבתא.
האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות השבעה באוקטובר? שברון הלב העצום והמתמשך לא שינה את תפיסת המציאות שלי או הדעות הפוליטיות שלי, אבל אני מרגישה שאני עדה להתפוררות ערכית, מכל מיני כיוונים, שלא יכולתי לדמיין בכלל. אני שואבת תמיכה מהחברים הקרובים והרחוקים, ומלאת הערכה למי שנמצא.ת בארץ ומתמודד.ת באומץ עם מציאות בלתי אפשרית. למזלי אני מוקפת בסביבה תומכת, ולא הרגשתי שינוי במערכות יחסים או ביחס הכללי אליי. אני ברורה לגבי העמדה שלי נגד הכיבוש ולמען זכויות אדם ושוויון לכולם, אבל משתדלת להימנע מלנהל שיח חד ממדי ונטול ניואנסים, ומתחברת לאנשים שחולקים תפיסת עולם דומה, למשל דרך הקרנות סרטים בנושא.
משהו נוסף שאת רוצה להגיד לנו? תודה לכם, אהבתי את השאלות.
לאתר של נוגה כהן לחצו כאן.
אינסטגרם: @nogie_
הגלריה הודיעה שתשאר סגורה עד תחילת דצמבר כאות תמיכה בצ'רי ומשפחתו. 
